בדיקת חמץ וביעור חמץ

בדיקת חמץ

רגע השיא של ניקיונות הפסח הוא בדיקת חמץ. רבים מקבצים סביבם את בני משפחותיהם; מחלקים נוצות, כפות עץ ונרות ומחפשים בבתיהם את החמץ שלא נמצא במהלך הניקיונות או שהוסתר בכוונה ברחבי הבית. ה'טקס' מסתיים באמירת נוסח ביטול חמץ והחמץ שנאסף במהלך הבדיקה מונח בפינת הבית ולמחרת בבוקר משמידים אותו.

מה המקור והטעם של בדיקה זו? מתי וכיצד יש לקיים את מצווה זו ואחרי מה מחפשים בדיוק? המשנה מלמדת כי אדם צריך לחפש בביתו אחר חמץ בליל יום י"ד בניסן (פסחים ב ע"א). רש"י מסביר כי חייבים לערוך בדיקת חמץ כדי להימנע מהפרת איסור 'בל יראה ובל ימצא' – איסור בעלות על חמץ (רש"י פסחים ב ע"א ד"ה בודקין).

ראשונים רבים מתקשים לקבל את פירוש זה, במיוחד לאור הגמרא שקובעת במפורש כי החיוב של בדיקת חמץ הוא מדרבנן, שהרי אדם יצא ידי חובת המצווה מדאורייתא על ידי ביטול החמץ (פסחים ד ע"א).[1] לכן, בהנחה שאדם כבר ביטל את החמץ שברשותו, מה תכליתה של הבדיקה?

הר"ן מסביר כי רש"י מתייחס לבדיקת חמץ ברמת ה"דאורייתא" (מן התורה). הוא מסביר שמדאורייתא אפשר להימנע מאיסור 'בל יראה ובל ימצא באחת' משתי הדרכים: ביטול או בדיקה. לכן, רש"י מסביר כי באמצעות חיפוש אחר חמץ האדם נמנע, בכל הנוגע לאיסור דאורייתא, מלעבור על איסור בעלות של חמץ במהלך פסח. לעומת זאת, מדרבנן, חכמים עומדים על כך כי האדם יבצע הן בדיקה והן ביטול (ר"ן פסחים א ע"א ד"ה בודקין).

אחרים סוברים כי למרות שמדאורייתא אפשר להימנע מאיסור 'בל יראה ובל ימצא' באמצעות ביטול החמץ, על ידי הבדיקה והסרת החמץ מהבית באופן פיזי מקיימים מצווה נוספת. אכן, נוסח הברכה שנאמרת על בדיקת חמץ איננו 'על בדיקת חמץ' אלא 'על ביעור חמץ'. רבינו דוד מסביר כי למרות שאפשר לקיים את מצוות 'תשביתו' על ידי הביטול, כפי שהסברנו קודם לכן, חכמים טוענים כי יש לקיים את מצוות 'תשביתו' גם באמצעות הסרה פיזית של החמץ (רבינו דוד פסחים ב ע"א ד"ה בודקין). גם המהר"ם חלאווה כותב כי באמצעות בדיקת חמץ מקיימים את מצוות 'תשביתו' שהיא כאמור מצווה מדאורייתא. למעשה, הוא אפילו מפרש את התרגום של המילה תשביתו, 'תבטלון', ככזה שמתייחס ל'ביטול מביתו', בשונה מרש"י שהבין כי התרגום מתייחס לשלילת כל קשר של בעל הבית עם החמץ (מהר"ם חלוואה שם ד"ה בודקין).

תוספות מציעים הסבר שלישי. לשיטתם, למרות שניתן להימנע מלעבור על איסור בעלות של חמץ בעזרת ביטול, חכמים עומדים על כך כי בנוסף לביטול צריך גם לחפש אחר החמץ ולהסירו מרחבי הבית כדי להימנע ממצב של אכילת חמץ בפסח. כמו כן, התוספות שואלים מדוע חמץ שונה משאר מאכלות אסורות שבהם אין חובה להוציא אותם מן הבית מחשש שמא בעל הבית יאכל אותם. הם מציעים כי בניגוד למאכלות האסורות השונים, את החמץ רגילים לאכול במהלך כל ימות השנה ולכן הסיכוי לאכול חמץ בפסח בשוגג גבוה יותר. הם גם מציינים כי כבר בתורה יש הדגשה יתרה של איסור החמץ.[2]

ר' דוד שלמה זימרא (הרדב"ז) גם שואל מדוע צריך לחפש אחר החמץ ולהסירו מן הבית, ומספק הסבר מעניין:

אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות כי חמץ בפסח רמז ליצר הרע, והוא שאור שבעיסה, ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו ואפילו כל שהוא לא בטיל. (שו"ת הרדב"ז ג, תתקעז)

הרדב"ז מסיק כי הלכות חמץ דומות, ואף יותר חמורות, מהלכות עבודה זה (שנוגעות לאובייקטים של הפולחן האלילי). מסיבה זו, הוא מבין את הלכות חמץ בהקשר רחב יותר: החמץ מייצג את היצר הרע ולכן יש לעבוד ללא מנוחה כדי להסירו מתוכנו.

 

היקפה ואופייה של בדיקת חמץ

אחת השאלות הנפוצות ביותר בנוגע לבדיקת חמץ היא עד כמה צריך לחפש אחר כל חתיכת חמץ. הגמרא קובעת כי יש לחשוש לבצק שנמצא בסדקים של הקערה שבה נעשה הבצק, כיוון שחתיכות בצק אלו עשויות להתחבר האחת לשנייה לכדי גודל של כזית (פסחים לה ע"ב). מקטע זה בגמרא ניתן ללמוד כי צריך לחפש אפילו אחר חתיכות קטנות ביותר של חמץ.

אמנם, הגמרא שואלת קודם לכן מדוע גם מי שכבר עשה בדיקת חמץ צריך להגיד את נוסח הביטול, ומסבירה שלא אומרים את נוסח הביטול על פירורים; אין לחשוש מפירורים כיוון שהם 'לא אחשיבי' – לא חשובים – ולכן אין צורך לבטלם (פסחים ו ע"ב). מקטע זה ניתן ללמוד כי פירורים הם חסרי משמעות בכל הנוגע להלכות חמץ ולכן לא צריך לבטלם. אם כן, השאלה שיש לשאול היא האם צריך לחפש אפילו אחר פירורים קטנים? יש הטוענים כי בשונה מחתיכות קטנות של בצק בקערה שבה מכינים את הבצק שעלולות להיצמד זו לזו ולהתחבר לכדי גודל של כזית, פירורים לא יכולים להתחבר האחד לשני ולכן אין צורך לחפש אחריהם (ראו למשל במהר"ם חלאווה ו ע"ב). המגן אברהם (תס, א) והגאון מווילנה (ביאור הגר"א תס, יא) מסכימים לדעה זו.

יחד עם זאת, פוסקים אחרים כותבים כי למרות שלא יהיה צורך לבטל את פירורים אלו עדיין צריך לחפש אחריהם ולהשמיד אותם מחשש שמא מי שימצא אותם במהלך הפסח יאכל אותם (שולחן ערוך הרב תמב, כח; חיי אדם קיט, ו).

השולחן ערוך כותב את הדברים הבאים:

נהגו לגרד הכתלים והכיסאות שנגע בהם חמץ, ויש להם על מה שיסמוכו (שולחן ערוך תמב, ו-ז).

המשנה ברורה (שער הציון תמב, נב וכן משנה ברורה שם לג) מצטט את שולחן ערוך הרב (תמב, ל) שכותב "אבל ישראל קדושים הם ונוהגין להחמיר על עצמן וגוררים כל החמץ הנמצא אפילו משהו". אמנם, שולחן ערוך הרב פוסק כי הלכה זו איננה חלה על פירורים שנפלו על הרצפה ושאף אחד לא ירצה לאכול אותם.

ברוב הבתים מקובל לנקות את הבית הרבה לפני בואו של החג ולאחר מכן לבצע חיפוש בסיסי בליל בדיקת חמץ על סמך אותם הניקיונות שקדמו לבדיקה. האם זהו מנהג ראוי? המרדכי (פסחים תקלה), שמתבסס על הירושלמי (פסחים א, א), כותב כי גם אם מישהו ניקה את ביתו ביסודיות לפני פסח הוא עדיין יצטרך לערוך בדיקת חמץ יסודית, כדי שלא ליצור הבדל בין בדיקת חמץ אחת לחברתה. תרומת הדשן מצטט את דברי המרדכי ומסיק כי מי שמסתיר חתיכות חמץ לפני הבדיקה, ולאחר שהוא מוצא את כולם הוא מסיים את הבדיקה, פועל באופן שגוי כיוון שהוא לא בדק את הבית ביסודיות (תרומת הדשן קלג). בדומה לכך השולחן ערוך פוסק כי גם אם אדם ניקה את ביתו ביסודיות לפני פסח, הוא עדיין יצטרך לעשות את בדיקת החמץ (שולחן ערוך תלג, יא).

מעניין להעיר שהשערי תשובה מצטט את המהרי"ץ שמתאר כיצד אנשים רבים עורכים את בדיקת החמץ שלהם:

ולכן מקילין המוני עם לבדוק דרך העברה בלי חיפוש היטב בחורין וסדקין, לפי שתחילה מכבדין ורוחצין ומנקרין הכל היטב ואפילו רוחצין ומנקרין ע"י עכו"ם, מסתברא דנאמנים דאנקיותא קפדי ולא מרעי נפשייה. (שערי תשובה תלג)

למרות שרבים רגילים להסתמך על דעה זו, פוסקים רבים מתעקשים כי יש לבצע חיפוש יסודי במסגרת בדיקת החמץ בליל י"ד ניסן.

 

תייר ואדם שמוכר את ביתו לפני חג הפסח

האם אדם שעוזב את דירת הקבע שלו לפני ערב יום י"ד ניסן, כדוגמת תלמידים השבים לבית הוריהם לפני החג או משפחות שיוצאות מביתם למשך כל חג הפסח, צריך לחפש אחר חמץ בבית הקבע שלו? הגמרא דנה במקרה שבו אדם משכיר את ביתו ליהודי אחר בבוקר של יום י"ד ניסן, ערב פסח:

בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר, על מי לבדוק? על המשכיר לבדוק - דחמירא דידיה הוא, או דלמא על השוכר לבדוק - דאיסורא ברשותיה קאי? - תא שמע: המשכיר בית לחבירו - על השוכר לעשות לו מזוזה. התם, הא אמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא, הכא מאי? - אמר להו רב נחמן בר יצחק, תנינא: המשכיר בית לחבירו, אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר - על המשכיר לבדוק, ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק. (פסחים ד ע"א)

לפי קטע זה, ערב יום י"ד בניסן קובע מי יהיה אחראי על ביצוע בדיקת החמץ. אם השוכר כבר לקח את מפתחות הבית, אז עליו לערוך את בדיקת החמץ, ואם לא, האחריות מוטלת על בעל הבית. לכאורה, בשונה מהגמרא שמלמדת כי חובת הבדיקה מתחילה שלושים יום לפני החג, האחריות הישירה של כל בית חלה בליל יום י"ד.

השולחן ערוך פוסק כי מי שיוצא מביתו בתוך שלושים יום לפני הפסח עדיין יהיה חייב לחפש אחר חמץ בביתו (שולחן ערוך תלו, א). האחרונים דנים בשאלה האם יש להגיד ברכה על חיפוש זה; הרמ"א פוסק שלא צריך לברך במקרה שכזה (רמ"א שם).

 

בדיקת חמץ בביתו של אדם שמכר את החמץ שברשותו

יש הטוענים כי אם מוכרים את הבית לפני פסח יחד עם החמץ אז נפטרים מחובת בדיקת חמץ. הטור מצטט את הראבי"ה שפוסק כי אם יהודי מוכר את ביתו לגוי בתוך שלושים יום מחג הפסח, הוא יצטרך לעשות בדיקת חמץ לפני יציאתו מהבית, וזאת למרות שהגוי יכניס חמץ לתוך הבית חמץ לאחר מכירתו.

הטור חולק על כך ומסביר כי כיוון שהגוי נכנס לבית, אין לבעלים הקודמים אחריות על חיפוש החמץ, נוסף לכך שהמוכר היהודי וודאי וויתר על בעלות החמץ שהוא הותיר בבית.[3] השולחן ערוך פוסק כפי הראבי"ה ואילו הרמ"א פוסק כפי הטור (שולחן ערוך ורמ"א תלו). לכן, מי שהולך בשיטת הטור ומוכר את הבית שלו לפני יום י"ד בניסן לא צריך לעשות בדיקת חמץ.

מה הדין של מי שמוכר את ביתו לגוי בבוקר יום י"ד, ערב פסח? המשנה ברורה כותב את הדברים הבאים:

לעניין אם מחויב לבדוק בליל י"ד החדרים שבדעתו למכרן למחר לנכרי עם החמץ שלהם. יש דעות בין האחרונים שדעת המקור חיים והחיי אדם שצריך לבדקן מאחר שלעת עתה החדרים לא נמכרו והם ברשות ישראל, ואפילו אם נמכרו עדיין לא החזיק בהם הנכרי וגם המפתח הוא ברשות בעל הבית עדיין. אמנם בתשובת בנין עולם סימן כ' חולק, ודעתו דאין צריך בדיקה דבזה עצמו שמוכר למחר לעכו"ם מקיים תשביתו וביעור ולא גרע מחמץ שמוצא אחר הבדיקה שמשייר למאכלו למחר ואינו מחויב לבער הכל, ואף בזה בעת שמקיים בדיקה בביתו הוא משייר לאלו החדרים למוכרו למחר לעכו"ם. וכן בתשובת חתם סופר סימן קל"א דעתו להקל כשמקיים מצות בדיקה בשאר חדרים, וכן בספר אשל אברהם כתב דמסתברא להקל וכן פשוט המנהג עיין שם. אך שצריך ליזהר שיבאר בעת המכירה שמוכר לו החדר וכל החמץ הנמצא בו (כדי לכלול בזה גם החמץ הנמצא בחורין ובסדקין) ולא יאמר לו בסתמא שמוכר לו החדר והיי"ש והשכר הנמצא בו [פתחי תשובה]. ומכל מקום, אף דאין למחות ביד המקילין, המוכר ביום י"ג שפיר עדיף טפי. (משנה ברורה תלו, לב)

המשנה ברורה מביא מחלוקת האם יש לבדוק חדרים בבית של יהודי שמתכוון למכור אותו למחרת לגוי. למרות שעדיף למכור את הבית לפני יום י"ד בניסן, כדי להיפטר מבדיקת החמץ, אותם אנשים שמוכרים את ביתם (ואת החמץ שבו) ביום י"ד בניסן ולא עורכים בדיקת חמץ בערב הקודם יכולים לסמוך על דעתו של הבניין עולם והחתם סופר. לכתחילה, עדיף שלא למכור\להשכיר לכל הפחות חדר אחד כדי לקיים בו את מצוות בדיקת חמץ ולאחר הבדיקה למכור\להשכיר אף אותו.

 

ביטול חמץ

כפי שהסברנו קודם לכן, הגמרא קובעת כי כדי לצאת ידי חובה מדאורייתא מספיק לבטל את החמץ בפה. אמנם, הגמרא מוסיפה כי גם מי שכבר עשה בדיקת חמץ צריך להגיד את נוסח הביטול מחשש שמא הוא ימצא חמץ במהלך החג ויאכל אותו (פסחים ד ע"א). אמנם, הגמרא לא מפרטת מהי החובה המסוימת שממלאים באמצעות אמירת נוסח הביטול. יתר על כן, הגמרא גם לא מסבירה מהי המשמעות ההלכתית המדויקת של אמירת נוסח הביטול.

התוספות מסבירים כי נוסח הביטול הוא בעצם דרך נוספת להפקיר את החמץ ולוותר על הבעלות עליו (תוספות שם ד"ה מדאורייתא). במילים אחרות, כדי להימנע מלעבור על 'בל יראה ובל ימצא', אדם צריך להכריז כי לכל החמץ שברשותו אין בעלים. הראשונים, כולל התוספות, שואלים מספר שאלות על פירוש זה. ראשית, איננו מוצאים בשום מקום אחר שהמונח 'ביטול' מתייחס ל'הפקר'. שנית, הלכות הביטול לא תואמות להלכות ההפקר. למשל, הפקר מבוצע בדרך כלל בנוכחות של שלושה אנשים (נדרים מה ע"א) וביטול יכול להיעשות גם בנוכחות של המבטל בלבד. לא ניתן להפקיר בשבת, שכן מדובר בסוג של פעולה עסקית, אך כאשר ערב פסח יוצא בשבת כן ניתן לעשות ביטול. לסיום, הפקר חייב להיאמר בקול ברור ואילו ביטול יכול 'להיאמר' בלב.

יש פוסקים שמסבירים כיצד כל אחת מאי ההתאמות שהוצגו לעיל לא סותרת את ההנחה שביטול זהה להפקר (ראבי"ה תיז לדוגמא), אך אחרים מציינים כי במקרה של החמץ, די בהסרתו ואמירת נוסח הביטול עליו כדי להפקירו ולכן הלכות ביטול החמץ שונות מההלכות המקוריות של הפקר (ר"ן א ע"א ד"ה ומיהו; מהר"ם חלאווה ו ע"ב ד"ה אמר).

רש"י חולק ומסביר כי הביטול שמתבצע על ידי פעולה מחשבתית (השבתה דלב), הוא למעשה אופן הקיום של המצווה מדאוריתא 'תשביתו' (רש"י פסחים ד ע"ב ד"ה בביטול). אכן, תרגום אונקלוס מתרגם את המילה 'תשביתו' ל'תבטלון'. כיצד ייתכן שמקיימים את מצוות 'תשביתו' רק על ידי שלילה מחשבתית של החמץ שברשותנו? כפי שציינו קודם לכן, הרמב"ן מקבל את החיונית של מעשה הביטול אך הוא כותב:

נמצאת אומר שלושה מיני ביעור הן שאמרה תורה שלא יראה חמץ שלנו ברשותנו, לפיכך ביערו מן העולם כגון בשריפה או שאבדו לגמרי זהו מעולה שבהן, ביטלו בדבור בלבד נמי יצא... (רמב"ן, פסחים ד ע"ב)

במילים אחרות, לפי הרמב"ן, למרות שביטול עשוי להיות אופן תקף של קיום מצוות תשביתו, הרס פיזי באמצעות שריפת החמץ או כל שיטה אחרת יהיה עדיף. הרמב"ן גם מציין כי באופן כללי, איסור הבעלות על החמץ בפסח קשה להבנה כיוון שמבחינה הלכתית, מהרגע שהחמץ נהיה אסור בהנאה הוא כבר לא נחשב ברשותו של בעל הבית. אם כן, כיצד אדם יכול להפר את איסור 'בל יראה ובל ימצא'? הוא מסביר:

אלא כך אני אומר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה. והיתר זה מדברי ר' ישמעאל הוא דאמר: שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו [פסחים ו ע"ב]. לומר ... שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב' לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו. לפיכך, זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו שלא יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו...

באמצעות שלילת הקשר בין האדם לחמץ אנו נמנעים מלעבור על איסור 'בל יראה ובל ימצא' וכן מקיימים את מצוות 'תשביתו'. למרות שהרמב"ן כותב כי אפשר לקיים את מצוות 'תשביתו' על ידי ביטול, הפקר או השמדה פיזית (הדרך העדיפה ביותר), נראה כי הרמב"ם חולק עליו. הוא כותב את הדברים הבאים:

מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר "ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם". ומפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום ארבעה עשר... ומה היא השבתה זו האמורה בתורה? היא שיבטלו בליבו ויחשוב אותו כעפר וישים בליבו שאין ברשותו חמץ כלל. ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. (הלכות חמץ ומצה ב, א-ב)

הרמב"ם מדגיש שתי נקודות עיקריות: הראשונה, אופן הקיום של מצוות 'תשביתו' הוא באמצעות שלילה פסיכולוגית\רוחנית. השנייה, הוא טוען כי חובת הקיום של מצווה זו חלה על כל אדם וכן שזהו חיוב אקטיבי. אם כן, יש לשאול כיצד הביטול מונע מלעבור על איסור 'בל יראה ובל ימצא', וכן מה זה אומר בנוגע לאיסור חמץ?

כפי שהסברנו קודם לכן, הרמב"ם ככל הנראה מבין כי חמץ, שנמצא ברמת חומרה גבוהה יותר משאר המאכלות אסורות, מייצג אויב רוחני ולכן יש להילחם בו באמצעות פעולה נפשית-רוחנית. למעשה, נוסח הביטול נאמר בלילה לאחר בדיקת החמץ, ושוב פעם בבוקר יום י"ד לפני סוף השעה החמישית. בלילה מבטלים רק את החמץ שלא נמצא ואילו בבוקר מבטלים את כל החמץ.

הן הנשים והן הגברים צריכים להגיד את נוסח הביטול. השולחן ערוך פוסק כי ניתן למנות שליח עבור ביטול החמץ. הרמ"א מסביר שהשליח צריך להגיד "החמץ של פלוני יהיה בטל" (שולחן ערוך והרמ"א שלד, ד). המגן אברהם מציין כי הב"ח חולק ולא מתיר למנות שליח עבור הביטול (ב"ח שם ט).

האם נשים נשואות צריכות להגיד את נוסח הביטול? השולחן ערוך סובר כי אישה נשואה תוכל להגיד את נוסח הביטול רק במקרה שבעלה לא אמר אותו (שולחן ערוך תלד, ד). לכאורה, עמדה זו מבוססת על עיקרון "מה שקנתה אשה קנה בעלה" (גיטין עז ע"ב) – כיוון שרכושה של אישה נשואה נידון כרכוש של בעלה, הוא זה שצריך להיות אחראי על ביטול החמץ. עם זאת, יש לשאול האם עיקרון זה חל גם בימינו כיון שאם לא, נשים יהיו צריכות להגיד נוסח ביטול חמץ עבור עצמן.[4]

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ג
עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ג