חנוכה | הזמן הראוי להדלקה והדלקת נרות על ידי נשים

מי שאינו יכול להדליק בזמן הראוי להדלקה

פעמים רבות במהלך ימי חג החנוכה, אדם יכול למצוא את עצמו במצב בו הוא איננו יכול להדליק את נרות החנוכה בזמן הרצוי. לדוגמא, ייתכן מצב בו אדם יצטרך לצאת מהבית לפני השקיעה כאשר בתכנונו לחזור זמן רב מאוחר יותר. מעבר לכך, ייתכנו סיבות נוספות המצריכות הדלקה מוקדמת: מחויבויות הקשורות לעבודה או למשפחה, או על מנת שהמשפחה כולה תהיה נוכחת בזמן קיום המצווה. תיאורטית, ייתכנו שלושה פתרונות אפשריים למצב בו לא ניתן להדליק בזמן השקיעה: להדליק מאוחר בלילה, להדליק לפני השקיעה או למנות שליח – כגון בן משפחה כלשהוא – שידליק עבורו בזמן המתאים. לפני שנתייחס לכל אחת מאפשרויות הללו, נעסוק תחילה באופן כללי באפשרות למנות שליח שיוציא ידי חובה במצוות הדלקת נרות חנוכה. אפשרות זו מופיעה כבר בגמרא (שבת כג ע"א) אשר מספרת כי רבי זירא היה סומך על הדלקת הנרות של אשתו בביתם כאשר היה נוסע בחנוכה. אמנם, לא לגמרי ברור האם הגמרא רואה את המקרה זה כשליחות הקלאסית בה אנו דנים. הרי, מדוע מצווה זו יכולה להיעשות על ידי שליח לעומת מצוות אחרות כגון לולב, תפילין וציצית בהן איננו יכולים לעשות זאת?

תוך כדי הדיון העוסק בנוסחים השונים של ברכות המצוות, הרמב"ן מציע אפשרות לפיה אם אדם מקיים מצווה שיכולה להיעשות לכתחילה על ידי שליח, כדוגמת ביעור חמץ, ברית מילה ושחיטה, יהיה עליו לברך בנוסח 'על' – לדוגמא, 'על המילה'. על מצוות שאינן יכולות להיעשות על ידי שליח כדוגמת תפילין, ציצית וישיבה בסוכה, יהיה עליו לברך בנוסח 'ל' – כמו בברכת 'להניח תפילין' ו'לישב בסוכה'. על בסיס הנחות אלו, הרמב"ן שואל מדוע אנו מברכים 'להדליק נר של חנוכה' על הדלקת נרות חנוכה למרות שניתן לקיימה על ידי שליח (רמב"ן פסחים ז ע"א).

הרמב"ן מציע שתי תשובות סתומות במידת מה. ראשית, הוא מציין את המורכבות של מצוות נר חנוכה, מעצם העובדה שהיא מכילה הן הדלקה והן ראייה. אמנם מרכיב ה'הדלקה' יכול להיעשות על ידי שליח, אך המרכיב השני של המצווה, ראיית הנרות, חייב להתבצע על ידי האדם בעצמו ולכן הנוסח הראוי לברכה הוא 'להדליק'. בנוסף, הרמב"ן מציע כי 'הדלקה עושה מצווה'. במילים אחרות, האדם איננו מקיים את המצווה על ידי עצם פעולת ההדלקה – המצווה נעשית כתוצאה מהעובדה שהנרות דולקים. לכאורה מדברי הרמב"ן עולה כי בשונה ממצוות אחרות, עיקר החובה במצוות נרות חנוכה איננה פעולת ההדלקה, אלא התוצאה הסופית שיהיו בביתו של האדם נרות חנוכה דולקים.

לאור הערותיו של הרמב"ן עלינו להתייחס באופן מחודש לאפשרות של מינוי שליח להדליק נרות חנוכה עבור אדם אחר. כלומר, לא מדובר במקרה קלאסי של שליחות שבה פעולת השליח מיוחסת למשלחו. במקרה שלנו, האדם מקיים את המצווה מהעצם העובדה שהנרות דולקים בביתו, ללא קשר לשאלה מי הדליק אותם.

מכל מקום, לאחר שקבענו כי אדם יכול למנות אדם אחר להדליק את הנרות עבורו, מתעוררת השאלה האם ישנה עדיפות מסוימת להדלקה על ידי שליח בזמן הראוי, או שמא יש להעדיף הדלקה באופן אישי מוקדם מהזמן הראוי או מאוחר ממנו.

 

הדלקה לאחר פלג המנחה אל מול הדלקה מאוחרת

על אף שראינו לעיל כי השולחן ערוך מתיר להדליק נרות לאחר פלג המנחה, רוב הפוסקים קובעים כי עדיף שאדם ידליק כאשר יחזור לביתו, גם אם מדובר בזמן מאוחר מהזמן הראוי. ר' שמואל וואזנר פוסק כי עדיף למנות שליח להדליק מאוחר בלילה מאשר להדליק באופן אישי לאחר פלג המנחה (שבט הלוי, ד, סד).[1]

 

הדלקה בידי שליח אל מול הדלקה מאוחרת

כאשר אדם צריך לבחור בין מינוי שליח להדלקת הנרות בזמן ובין הדלקה מאוחרת שלו, הוא מתמודד עם שאלה מורכבת יותר: האם קיום מהודר יותר של המצווה באמצעות שליח עדיף על פני קיום פחות של המצווה שנעשה באופן אישי. עקרונית, נראה שמדובר בדילמת בחירה בין הערך 'זריזין מקדימין למצוות' ובין הערך 'מצווה בו יותר מבשליחו'. מעבר לכך, הדלקה מיד לאחר השקיעה יכולה להיות עדיפה לא רק משום 'זריזין מקדימין למצוות' אלא גם משום עצם מהות ההדלקה בזמן האידיאלי.

חלק מהפוסקים אכן ממליצים למנות שליח כגון חבר, בן/בת זוג או בן משפחה אחר להדליק בזמן הראוי (הרב עובדיה יוסף, יחווה דעת ג, נא; ר' בנימין זילבר, אז נדבר ח"ג ל, ג; ר' יצחק זאב סולובייצ'יק, עובדות והנהגות לבית בריסק). לעומת זאת, פוסקים אחרים טוענים כי עדיף שהאדם ידליק בעצמו גם אם זה אומר כי הוא ידליק מאוחר יותר ולא בזמן הראוי. ככל הנראה, הטוענים כי המדליק לאחר 'זמן פרסומי ניסא' אינו מדליק בברכה, יעדיפו למנות שליח מאשר שהאדם ידליק בעצמו מאוחר בלילה.

עם זאת, קיימים מספר גורמים נוספים אותם יש לקחת אותם בחשבון. למשל, האם עדיף לאדם שחייב לעבוד עד מאוחר בלילה לקיים את המצווה על ידי שליח, כשלמעשה לעולם הוא לא יקיים את המצווה בעצמו? בנוסף לכך, הדלקה על ידי שליח מרחוק, או הדלקה מוקדמת ללא נוכחות של כל בני הבית, יכולות להשפיע על ההרמוניה הביתית, ה'שלום בית' – שמהווה גם הוא ערך חשוב. הגמרא בעצמה מלמדת כי אם אדם חייב לבחור בין נר חנוכה ו'נר ביתו' – נרות שבת – עליו לבחור ב'נר ביתו' מסיבות של 'שלום בית' (שבת כג ע"ב). אכן, בתשובה העוסקת בהדלקתן של נשות בעלי חנויות השבים מאוחר לביתם, ר' שלמה זלמן אויערבאך מתיר לנשים אלו לחכות לבעליהן אם העובדה שידליקו לבדן עלולה להשפיע על ה'שלום בית' (ראו הלכות בת ישראל כא, ט). באופן דומה ר' משה פיינשטיין הורה כי אדם שמדליק בדרך כלל את הנרות עם בני משפחתו צריך לאחר את ההדלקה עד שכל בני משפחתו יגיעו (ראו הלכות חנוכה עמ' 34).

האם לימוד תורה הוא סיבה מספקת לאיחור בהדלקת הנרות? המהרש"ל פוסק כי אסור לאכול ואף ללמוד לפני הדלקת נרות חנוכה (מהרש"ל תשובה פה, קיצור דיני חנוכה). עם זאת, הרב צבי שכטר (מפניני הרב עמ' 147) מעיד כיצד הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, שהיה ראש הכולל ב'ישיבה יוניברסיטי' בתחילת דרכו, שאל את הרב סולובייצ'יק האם על התלמידים לעצור את לימודם בכדי להדליק נרות חנוכה בזמן הראוי. בתשובה, הרב סולובייצ'יק ציטט את המאירי אשר פוסק כי בני ישיבה ידליקו את הנרות לאחר שובם מבית המדרש (מאירי שבת כא ע"ב). אכן, זהו המנהג הקיים ב'ישיבה יוניברסיטי' עד היום. אמנם, ברוב הישיבות והכוללים בישראל – אף בישיבת הר עציון אשר בראשה עמד הרב ליכטנשטיין – נהוג לעצור את הלימוד על מנת שהדלקת הנרות תתבצע בזמנה. למעשה, ר' שלמה זלמן אויערבאך ביקר את המציעים כי תלמידי ישיבות הלומדים כל היום, יישארו בישיבה וימנו את נשותיהם להדליק עבורם (הליכות שלמה).

 

אכילה לפני הדלקת נרות

האם אדם רשאי לאכול או לשתות לפני קיום מצוות הדלקת נרות? כפי שצוין לעיל המהרש"ל כותב כי מרגע הגעת זמן קיום המצווה, על האדם לפרוש מאכילה ומלימוד תורה (שם). ישנם כאלו המציעים כי אדם צריך לפרוש מאכילה כבר חצי שעה לפני זמן ההדלקה (ראו שער הציו). לטענת מספר אחרונים שתייה ואכילה 'פחות מכביצה' של לחם מותרים לפני ההדלקה[2].

 

נשים ונרות חנוכה

הגמרא פותחת ומלמדת כי למרות הפטור הנרחב מקיום מצוות עשה שהזמן גרמן, נשים מחויבות לקיים את מצוות הדלקת נרות חנוכה:

אשה ודאי מדליקה דאמר ר' יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס. (שבת כג ע"א)

במקורות אחרים, הגמרא מחייבת את הנשים לקיים את מצוות מקרא מגילה בפורים (מגילה ד ע"א) ואת מצוות ארבע כוסות בפסח (פסחים קח ע"א) – מצוות עשה נוספות שהזמן גרמן – מטעם דומה.

הראשונים דנים במשמעות המדויקת של האמרה 'אף הן היו באותו הנס'. בנוגע לקריאת מגילה, רש"י מסביר כי צו השמד בפורים כלל הן גברים והן נשים ולכן המצוות שנקבעו כזכר להצלה הלאומית חלות באופן טבעי על גברים ונשים כאחד (רש"י מגילה ד ע"א ד"ה שאף הן). הרשב"ם חולק ולטענתו בשלושת אירועי הגאולה – בפרס (פורים), במצרים (פסח) ובמהלך רדיפות היוונים (חנוכה) – נשים מילאו תפקיד משמעותי בהצלתו של עם ישראל (תוספות מגילה ד ע"א ד"ה שאף הן). אסתר סייעה להצלת עם ישראל תחת זמן מלכותו של אחשוורוש וחכמים מציינים כי 'בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים' (סוטה יא ע"ב). בנוגע לנס חנוכה, הרשב"ם טוען כי יהודית – המוכרת לנו מספר יהודית (ספר חיצוני שלא נכנס לספרי התנ"ך) – סייעה רבות בנס זה. לפי המסופר שם, יהודית זימנה את עצמה למפקד צבא האויב, הולופרנס ולבסוף ערפה את ראשו בזמן שהוא ישן שיכור ומעורפל חושים. הסלאוקים ברחו לאחר שאיבדו את מנהיגם והעם היהודי ניצל.

מלבד הסתירות ההיסטוריות של סיפור זה, הגורמות לפקפוק באמינותו, תוספות מציינים כי האמרה 'גם הן היו באותו הנס' משמעותה היא כי גם הנשים ניצלו, כלשון הירושלמי, "אף הן היו באותו הספק", ולא כי הן היו אחראיות להצלות הניסיות בכל מאורע ופרק זמן.

הראשונים מוסיפים ודנים בהיקפה ובאופייה של הלכה זו. תוספות לדוגמא שואלים מדוע נשים פטורות ממצוות ישיבה בסוכה – הרי גם הן נהנו מהגנתו הניסית של הקב"ה במדבר (תוספות פסחים קח ע"ב ד"ה היו). במקום אחר תוספות תוהים מדוע הגמרא איננה מביאה את 'אף הן היו באותו הנס' כמקור לחיוב נשים במצוות אכילת מצה אלא היא מצטטת מקור אחר לשם כך (תוספות מגילה ד ע"א ד"ה שאף הן). בצורה דומה, החתם סופר שואל מדוע הגמרא איננה מחייבת נשים להניח תפילין, והלא הן בין היתר מהוות זיכרון ליציאת מצרים (תשובות חתם סופר אורח חיים קפה).

תוספות מציעים כי עקרון 'אף הן היו באותו הנס' מתייחס אך ורק לחיוב נשים במצוות שמקורן הוא מדרבנן. אם כך, לא ניתן להחיל את כלל זה על מצוות סוכה או אכילת מצה. בנוסף, עיקרון 'אף הן היו' יכול לחייב את הנשים רק מ'דרבנן'; הוא איננו יכולים לחייבן ברמת ה'דאורייתא' (תוספות פסחים קח ע"ב). לשיטתם, באופן תיאורטי הכלל 'אף הן היו באותו הנס' יכול לחייב נשים בקיום כל מצווה שנועדה להנציח נס שהנשים השתתפו בו ושמקורה מדברי חכמים. לדוגמא, נוכל לשקול להחיל את 'אף הן היו' על חובת שלוש סעודות שבת. התלמוד (שבת קיז ע"ב) לומד זאת מהשימוש המשולש של התורה במילה 'היום' ביחס למן: "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה" (שמות טז, כה). על אף שלפי רוב הדעות חובת אכילת שלוש סעודות בשבת מקורה מדרבנן, הגמרא מקשרת את קיום המצווה באופן ברור לנס המן. רבינו תם מסביר כי נשים כלולות בחובה זו כיוון שגם הן נהנו מנס המן אשר שלוש סעודות השבת נועדות להנציח (ספר הישר תשובה ע). שולחן ערוך פוסק כדעה זו (אורח חיים רצא, ו) אך נראה כי פסיקתו נובעת מסיבות אחרות ולא בהכרח מטענתו זו של רבינו תם (ראו משנה ברורה כו).

ר' יוסף דב סולובייצ'יק הולך בכיוון אחר. הוא מצטט מספר פעמים את אביו, ר' משה סולובייצ'יק, המציע להבדיל בין מצווה שנועדה לפרסם את הנס ובין מצווה שנועדה לגרום לנו לזכור את הנס באמצעות קיומה. שלוש המצוות אליהן התלמוד מייחס את נימוק 'אף הן היו' – נר חנוכה, מקרא מגילה וארבע כוסות – נועדו לפרסם את הנס של כל חג וחג. אמנם, זה לא המקרה במצוות הנוספות אותן ציינו לעיל. על אף שעל ידי ישיבה בסוכה אנו נזכרים בכך שהקב"ה הגן על בני ישראל במדבר ולמרות ששלוש סעודות השבת מנציחות את נס המן, תפקידן העיקרי איננו לפרסם את אותם הנסים. אם כך, כיוון ש'אף הן היו באותו הנס' מתייחס רק למצוות 'פרסומי ניסא', עיקרון זה איננו נוגע למצוות ישיבה בסוכה, תפילין וחיוב שלוש סעודות. גישה זו מדגישה בבירור את האופי המיוחד של מצוות נר חנוכה כמצווה אשר קודם כל מוגדרת על פי יכולתה לפרסם את הנס.

 

אישה ומהדרין מן המהדרין

גדרה הבסיסי של מצוות נר חנוכה הוא 'נר איש וביתו' (שבת כא ע"ב), שמשמעותו המעשית היא הדלקת נר בודד בכל לילה מלילות חנוכה. כאמור בשיעורים הקודמים, הרמ"א פוסק כי הרמה המהודרת של קיום המצווה – 'מהדרין' – דורשת הדלקה של כל אחד מבני הבית. אם כך, מהו דינן של נשים, ובפרט נשים נשואות? האם עליהן להדליק נרות בעצמן, כשאר בני הבית, או שמא הן יוצאות ידי חובתן על ידי הדלקת כל אדם אחר מבני המשפחה או על ידי הדלקת בעליהן?[3]

המהרש"ל (תשובה פה) כותב כי נר אחד מספיק גם לבעל וגם לאשתו. האליה רבה (תרעא) ולאחר מכן גם המשנה ברורה (שם ס"ק ט) מסבירים כי למרות דין 'מהדרין', אישה נשואה איננה מדליקה בעצמה, בעקבות הכלל ההלכתי של 'אשתו כגופו'. ר' משה פיינשטיין מציין כי בהתאם לכלל זה, אם האישה הדליקה נרות חנוכה – בעלה פטור מלהדליק, אלא אם כן הוא באופן מודע התכוון שלא ייצא ידי חובה על ידי הדלקת הנרות של אשתו (אגרות משה אורח חיים קט; ראו רמ"א תרעז, ג). מעבר לכך, מהאליה רבה עולה כי כיוון שאין עדיפות מהותית לכך שהבעל ידליק במקום אשתו, הם יכולים להדליק בתורנות כרצונם. לפיכך, המנהג הנפוץ כיום בקרב רוב הנשים הנשואות הוא לא להדליק נרות חנוכה. אמנם, כפי שמובא ברבים מן האחרונים, מנהג זה תקף רק לגבי נשים נשואות; נראה כי נשים שאינן נשואות או לחילופין נשים שבעליהן אינם בבית בזמן ההדלקה בהחלט מחויבות להדליק נרות חנוכה.

יחד עם זאת, בקהילות רבות נהוג כי גם אישה רווקה איננה מדליקה נרות חנוכה. לפי הצעת חלק מהאחרונים, כיוון שבאופן עקרוני רצוי כי נרות החג יודלקו מחוץ לבית – דרישה אשר סותרת את מחויבותה של האישה לצניעות – התפתח המנהג בקרב נשים רווקות לא להדליק כלל (חתם סופר שבת כא ע"ב). לטענת פוסקים אחרים, אין זה מכבד כי אישה רווקה תדליק בזמן שאמה הנשואה איננה מדליקה (משמרת שלום מח, ב). גישה שלישית מציעה כי כיוון שאישה רווקה לא תדליק לאחר נישואיה, אין סיבה לעודד אותה להדליק לעצמה בזמן שהיא רווקה. עם זאת ברור כי אישה שחיה לבדה מחויבת בהדלקת הנרות.

לפי עדותו של ר' הרשל שכטר, הרב סולובייצ'יק התקשה לקשר את עקרון 'אשתו כגופו' למצווה זו ולכן הוא פסק כי גם נשים נשואות – ובוודאי נשים שאינן נשואות – ידליקו נרות חנוכה בעצמן (נפש הרב עמ' 226). באופן דומה, ר' משה הררי מביא הערות ישנות של ר' משה פיינשטיין שטרם פורסמו, בהן הרב פיינשטיין נזכר כי על אף הרושם שעולה מהמשנה ברורה, הנשים בעיר הולדתו שבאירופה למעשה כן הדליקו נרות חנוכה בברכה (מקראי קודש הלכות חנוכה נספח 7, עמ' 154). למרות זאת, אשתו של הרב פיינשטיין לא הייתה מורגלת בהדלקת נרות חנוכה והרב פיינשטיין לא כפה את מנהגיו על אשתו. בכל מקרה, הרב פיינשטיין הבחין בכך שנשים בארצות הברית אינן רגילות בהדלקת נרות. כיוון שנשים מחויבות במצוות נר חנוכה בדיוק כמו גברים, אישה יכולה להוציא ידי חובה את בני ביתה. בהמשך נדון בשאלה מה עדיף לאדם שאיננו יכול להיות בבית בזמן ההדלקה הראוי (לאחר שקיעה) – האם עדיף כי אשתו תדליק בעבורו או שמא עדיף שידליק בעצמו כאשר יחזור לביתו בשעה מאוחרת יותר.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ב
עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ב