המלאכות האסורות ביום טוב ומלאכת אוכל נפש

 

מבוא

על אף כי לכל מועד קיים אופי מיוחד והלכות שנוגעות אליו ספציפית – למשל אכילת מצה, ישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים – אנו מצווים גם להתייחס אל כל המועדים כ'יום טוב', ימים טובים שבמהלכם עלינו להימנע מעשיית המלאכות האסורות בשבת. במובן הזה, יום טוב די דומה להתנהלות ההלכתית של שבת.

יחד עם זאת, ישנם לפחות שלושה הבדלים מובהקים בין שבת ובין יום טוב. ראשית, אדם שעושה את אחת מל"ט המלאכות האסורות במזיד עובר הן על מצוות עשה (שמות כג, יב) והן על מצוות לא תעשה (שם כ, י), דבר שיכול לגרום בתנאים מסוימים להטלת עונש מוות (שם לה, ב). אם תנאים אלו לא מתקיימים, בעל העבירה מתחייב בעונש כרת (שם לא, יד). יתר על כן, אדם שחילל את השבת בשוגג חייב להביא קורבן חטאת (רמב"ם הלכות שגגות א, א). ביום טוב, לעומת זאת, אדם שעובר על אחת מהמלאכות האסורות במזיד אמנם עובר על מצוות לא תעשה (שם יב, טז) ואולי על מצוות עשה (רמב"ם הלכות יום טוב א, ב) אך עונשו יהיה מלקות בלבד.

שנית, בגמרא לומדים כי בשבת קיים גדר של 'חילוק מלאכות'. המשמעות של גדר זה היא שאם אדם עבר בשוגג בשבת על מספר מלאכות אסורות בלי ששם לב בין מלאכה למלאכה כי הוא מחלל את השבת ('העלם אחד'), הוא יהיה חייב להביא קרבן חטאת כנגד כל מלאכה שביצע (מכות כא ע"ב). אמנם, ביום טוב אין 'חילוק מלאכות': אדם שעשה מספר מלאכות ביום טוב ב'העלם אחד' יתחייב בקרבן אחד בלבד.

שלישית, מותר לבצע ביום טוב מלאכות שמטרתן היא 'אוכל נפש' – דבר זה נלמד מהפסוק "כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טז). בהקשר זה, יש לציין את דברי המשנה: "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד" (מגילה ז ע"ב) – המשנה קובעת כי ההבדל המרכזי שבין שבת ויום טוב הינו בהיתר לבשל ביום טוב.

מדוע קיימים הבדלים אלו שבין שבת ויום טוב? נראה כי איסור המלאכה משיג שתי מטרות. על ידי הפרישה ממלאכה נזכרים בבריאת העולם שנחתמה עם הפסקת הקב"ה מ'עבודה' ביום השביעי (בראשית ב, א-ג). דבר זה נכון במיוחד ביחס לשבת, שעיקרה הוא הנצחת הבריאה – מכיוון שהמשמעות של חילול שבת היא התכחשות לתפקיד הקב"ה בבריאת העולם, לכל מלאכה שנעשית בשבת יש משקל רב ולכן מי שמחלל שבת נכרת מהעולם הזה. שנית, ההימנעות ממלאכה תורמת ליצירת אווירה של 'מקראי קודש' (ויקרא כג, א-ב). כך מסביר ספר החינוך:

משרשי המצוה כדי שיזכרו הנסים הגדולים שעשה השם יתברך להם ולאבותיהם וידברו בם ויודיעום לבניהם ולבני בניהם. כי מתוך השביתה מעסקי העולם יהיו פנויים לעסוק בזה, שאילו היו מותרין במלאכה ואפילו במלאכה קלה היה כל אחד ואחד פונה לעסקו וכבוד הרגל ישכח מפי עוללים גם מפי הגדולים. ועוד יש תועלות רבות בשביתה, שמתקבצין כל העם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לשמוע דברי ספר וראשי העם ידריכום וילמדום דעת. (ספר החינוך רחצ)

אם כך, ביום טוב איסור המלאכה מקבל תפקיד משני; איסור זה יוצר את האווירה המתאימה לכל אחד מן המועדים. מסיבה זו, מלאכות ביום טוב אסורות משום 'לא תעשה' והן אינן מלווות בעונש מוות או כרת. בנוסף, מעצם החיוב לשמוח בימים טובים עולה כי לא צריך רק לקיים את מצוות החג אלא יש לאכול, לשתות ולהנות, בצורה גשמית ורוחנית כאחד. בעקבות כך, ישנו דגש נמוך יותר על כל מלאכה בפני עצמה (אין חילוק מלאכות) ואף מותר לעשות מלאכות שיכולות לשפר את האווירה החגיגית של היום (אוכל נפש).[1]

בפרקים הבאים נדון בהלכות יום טוב הקשורות למלאכת אוכל נפש – מלאכות שהותרו על מנת להכין אוכל לחג, וכן נעסוק בשאר הלכות יום טוב כדוגמת האופן הראוי לחגוג ברגלים, עירוב תבשילין ויום טוב שני (למי שמתגורר מחוץ לארץ ישראל ולמי שמבקר בה).

 

איזה מלאכות הותרו ביום טוב?

על פי המשנה שהובאה לעיל, אוכל נפש – ההיתר לבשל ביום טוב – מסכם את ההבדל שבין יום טוב לשבת. ואכן, הבדל זה מודגש על ידי התורה בעצמה, כפי שהבאנו לעיל: "כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טז).

איזה מלאכות מותר לבצע על מנת להכין אוכל? למרות שניתן היה לומר כי כל מלאכה הנחוצה להכנת אוכל תהיה מותרת, הגמרא פוסקת כי לא כל מלאכה מותרת מטעם אוכל נפש.[2] אם כך, מהם הקריטריונים הקובעים בנוגע להיתר אוכל נפש?

ישנם ראשונים שמסבירים כי רק מלאכות שהאדם מוכרח לעשותן ביום טוב יהיו מותרות – כיוון שאם אותן המלאכות היו נעשות לפני יום טוב, טיב מאכלי החג היה נפגע מכך.

דוגמא לגישה זו ניתן למצוא בדברי הרמב"ם:

כל מלאכה שאפשר להיעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב – אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה? גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול.

ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב, ואף על פי שכל ההוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב. ולמה לא אסרוה? כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות. אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב, הואיל ויש בהן עסק אין עושין אותן ביום טוב.

כיצד? אין קוצרין, ולא דשין, ולא זורין, ולא בוררין, ולא טוחנין את החיטים, ולא מרקדין ביום טוב, שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון.

אבל לשין, ואופין, ושוחטין ומבשלין ביום טוב. שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם. שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש. ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש וכן כל כיוצא באלו. וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון, אם נעשו מבערב עושין אותן ביום טוב כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן. (הלכות שביתת יום טוב א, ה-ח)

כמו כן, הרמב"ם מוסיף ואומר:

אין עושין גבינה ביום טוב שאם גבן מערב יום טוב אין בזה חסרון טעם, אבל דכין את התבלין כדרכן שאם ידוך אותן מבערב יפוג טעמן. אבל מלח אינו נידוך ביום טוב אלא אם כן הטה המכתש או שידוך בקערה וכיוצא בה כדי שישנה. שאם שחק המלח מערב יום טוב לא יפוג טעמו. ואין שוחקין את הפלפלין בריחיים שלהן אלא דך אותן במדוכה ככל התבלין. (שם ג, יב)

לדברי הרמב"ם, על אף כי מדאורייתא כל המלאכות שקשורות להכנת אוכל עבור יום טוב מותרות ביום טוב, חכמים התירו רק את אותן המלאכות שלא ניתן לבצען על הצד הטוב ביותר לפני יום טוב "גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול". רש"י, לעומת זאת, סובר כי מלאכות אלו אסורות מדאורייתא.[3]

עם זאת, ראשונים אחרים מסבירים כי מלאכות שבדרך כלל נעשות בהיקפים גדולים, על מנת להכין אוכל לפרק זמן ממושך, אסורות. הרא"ש למשל כותב:

לפי שאדם רגיל לבצור כרמו כאחד ולקצור שדהו כאחד ולטחון הרבה ביחד ולדרוך ענביו כאחד, לכן אסרו כל אלו דדמי לעובדא דחול. ומטעם זה נמי אסרו צידה כי פעמים תעלה במצודתו דגים הרבה ודמי לעובדא דחול. (רא"ש ביצה ג, א)

הר"ן מוסיף ומסביר כי חכמים אסרו על עשיית מלאכות שנועדו להכין את האוכל לימים שלאחר החג כדוגמת קצירה וטחינה (ר"ן ביצה יב ע"ב).

הרמב"ן מציע גישה אחרת (ויקרא כג, ז) ומציין כי בכל הנוגע לשבת, התורה אוסרת בעקביות כל סוג של מלאכה ('כל מלאכה'),[4] בעוד שביחס ליום טוב התורה בדרך כלל אוסרת על עשיית מלאכה באופן כללי ('כל מלאכת עבודה').[5]

הרמב"ן מסביר כי בשונה מבשבת, בה כל המלאכות אסורות, ביום טוב התורה אוסרת רק 'מלאכת עבודה', מלאכות הדורשות מאמץ רב. עם זאת, מלאכות אחרות הותרו מטעם אוכל נפש מכיוון שהתועלת של המלאכות הללו גדולה מהמאמץ הנדרש בעשייתן. לכן, מלאכות שנעשות משום אוכל נפש יהיו מותרות.[6]

לסיום, הירושלמי מביא שתי דעות האוסרות מספר מסוים של מלאכות ביום טוב (ביצה א, י). לפי ריש לקיש, הסמיכות של הפסוק "כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" לפסוק "ושמרתם את המצות" (שמות יב, טז-יז) מלמדת אותנו כי כל המלאכות שנעשו לפני ה'שמירה' (כלומר, מרגע לישת הבצק) אסורות ביום טוב.

לעומתו, חזקיה מסביר כי האיסור שנובע מהמילים בפסוק "אך... הוא לבדו" איננו כולל שלוש מלאכות – קוצר, טוחן ומרקד – מעצם ההיתר של אוכל נפש. יש ראשונים המביאים את ירושלמי זה[7] ומתלבטים האם יש להבין אותו כפשוטו – שריש לקיש אכן חולק על חזקיה, ובכלל, האם הבבלי מסכים לעמדת הירושלמי.

השולחן ערוך פוסק כי מלאכות אוכל נפש, בנוסף למלאכות הוצאה והבערה, מותרות ביום טוב (אורח חיים תצה, א-ב). הוא פוסק גם כי על אף שקצירה, טחינה, סחיטה וצידה הן מלאכות שחיוניות להכנת מזון הן אסורות מדרבנן.

הרמ"א מוסיף כי יש המחמירים כאשר המלאכה יכולה להיעשות לפני יום טוב ללא שום גרימת נזק לטיב המאכלים. הוא קובע כי במידה שלא ניתן לבצע את אותן המלאכות לפני יום טוב, יהיה מותר לבצע אותן ביום טוב בשינוי.[8]

 

מתוך שהותרה לצורך: הרחבת הפרמטרים של אוכל נפש

במשנה נאמר:

בית שמאי אומרים: אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים. ובית הלל: מתירין. (ביצה יב ע"א)

בית שמאי ובית הלל חולקים בנוגע לשאלה האם הוצאת חפץ שאינו מזון ביום טוב אסורה משום מלאכת הוצאה. הגמרא מסבירה כי על פי בית הלל "מתוך שהותרה הוצאה לצורך [הוצאת מזון] הותרה נמי שלא לצורך [הותר להוציא גם דברים שאינם מזון]". זהו עיקרון 'מתוך'.

הראשונים דנים בהיקפה של הרחבה זו למלאכת אוכל נפש ובהגיון שבה. עבור אילו מטרות יהיה מותר להוציא ביום טוב? רש"י מסביר כי עיקרון 'מתוך' מלמד כי כל סוג של הוצאה מותר, גם הוצאה ללא סיבה מיוחדת (רש"י ביצה יב ע"א ד"ה אלא).

קשה להבין את דעתו של רש"י לאור המגבלות על אוכל נפש שמופיעות במקומות אחרים בתלמוד. הרי, ראינו כי לא רק שההיתר של אוכל נפש אינו מתיר את כל הפעולות הקשורות בעקיפין להכנת אוכל אלא שהוא אף אינו מתיר פעולות שקשורות ישירות להכנת אוכל! למשל, רב חסדא ורבא מסכימים כי אסור לבשל ביום טוב עבור מוצאי יום טוב, והם חולקים רק בנוגע לשאלה האם מי שעושה זאת יקבל עונש מלקות (פסחים סו ע"א). בהקשר זה, נעיר בדרך אגב כי ישנה דעה אחרת, לפיה, על אף שמותר לבשל שלא למטרת יום מסוים, בכל זאת אסור לבשל במכוון למוצאי יום טוב.

התוספות חולקים על הסברו של רש"י:

מתוך שהותרה לצורך. פירוש: לצורך אוכל נפש, הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש. ובלבד שיהא צורך הנאת היום או צורך קיום מצוה ביום טוב כההיא דהוצאת קטן למולו, וספר תורה לקרות בו ולולב לצאת בו. אבל שלא לצורך היום כלל – לא, כמו הוצאת אבנים דמיחייב... ונראה לר"י דהוצאת תינוק לטייל הוי צורך היום. (תוספות כתובות ז ע"א ד"ה מתוך)[9]

על פי התוספות, התורה התירה לבצע מלאכת אוכל נפש רק כאשר היא ממלאת תפקיד חיוני שקשור לצרכי היום טוב.

על מנת להבין את בסיסו של דיון חשוב זה עלינו תחילה לחקור את ההיגיון שעומד מאחורי עיקרון 'מתוך' שמרחיב למעשה את היתר מלאכת אוכל נפש, וכפי שכותב ר' ישעיה די טיראני (איטליה, 1180-1250):

ומאי דכתב מר הפלא ופלא. מה סברא לומר "מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך"? מאין יסוד ומאין רגלים למילתא בלא טעמא?! (שו"ת הרי"ד תשובה פב)

אנו נציג שלוש גישות אפשריות שמבהירות את סוגיה זו.

לעיל הצענו כי התורה אוסרת רק סוג מסוים של מלאכה ביום טוב – 'מלאכת עבודה' – כאשר מלאכת אוכל נפש לא כלולה באיסור זה (ראו רמב"ן ויקרא כג, ז). אם כן, ייתכן כי מלאכת אוכל נפש, ללא תלות בהקשר בו היא נעשית, לעולם תהיה מותרת ביום טוב וזו למעשה כוונת הגמרא בדבריה "מתוך שהותרה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך" – מכיוון שרק 'מלאכת עבודה' נאסרה ולא מלאכת אוכל נפש, נתיר כל מלאכת אוכל נפש גם אם אין בה צורך עבור אותו יום טוב בעצמו.

ואכן, כך כותב הראב"ד:

כלומר, כל אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה לא היו בכלל 'לא תעשה'. והאי דכתב רחמנא: "אשר יאכל לכל נפש" – לסימנא בעלמא הוא דכתבוה, שכל המלאכות הצריכות לאכילה יהיו מותרות ביום טוב. (שיטה מקובצת כתובות ז ע"א ד"ה וזה לשון שיטה ישנה)

לאור הבנה זו הר"י מגיע למסקנה מרחיקת לכת. לטענתו, כיוון שהכנת גבינה, שהינה תולדה של מלאכת בונה, מותרת ביום טוב, יהיה מותר אף לבנות בית ביום טוב; 'מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך'! לבסוף הוא פוסק כי מסיבה זו בהכרח שבניית בית היא איסור מדרבנן ולא מדאוריתא (תוספות שבת צה ע"א ד"ה והרודה). אמנם ישנם רבים שחולקים על דבריו אך אין ספק כי עמדתו המפתיעה של הר"י מבהירה את היסוד שעומד בבסיס גישה זו בכלל.

כפי שהערנו קודם לכן, אחרים מבינים את היתר אוכל נפש באופן שונה – להבנתם, התורה מתירה הכנת מזון ביום טוב מכיוון שיום טוב נועד להיות יום של חג ושמחה. ואכן, ר' אריה לייב בן אשר גינזבורג (1695-1785) מסביר כי התורה מתירה אוכל נפש ביום טוב מצד מצוות שמחת יום טוב.[10]

אם כן, כיצד עלינו להבין את היקפה של הרחבת היתר מלאכת אוכל נפש – 'מתוך' – וכן את ההיגיון העומד בבסיסה?

ר' אליעזר ממיץ מסביר כי התורה מתירה לא רק את מלאכות אוכל נפש, מלאכות הנעשות לשם הכנת מזון, אלא אף מלאכות שנעשות לשם הנאת הנפש (הנאה גשמית ורוחנית כאחד). לכן, מלאכות שהותרו לשם הכנת מזון כדוגמת הוצאה מרשות לרשות ובישול, יכולות להיעשות גם כן עבור מילוי צרכים גשמיים או רוחניים ביום טוב (ספר יראים שד). הוא מבסס את הבנתו זאת על הגמרא שמראה כי בכל פעם שהתורה קובעת איסור אכילה היא מתכוונת לאסור גם הנאות אחרות (פסחים כא ע"א). לפיכך, בהתאם לגישתנו הראשונה, בית הלל טוענים כי מלאכות מסוימות מעולם לא נאסרו; לפי הגישה השנייה, בית הלל מרחיבים את הגדרת אוכל נפש וכוללים בהגדרה זו אף צרכים והנאות מסוגים שונים.

בהקשר של המחלוקת שהזכרנו לעיל בין רש"י ותוספות, נהיה מוכרחים לומר כי לדעת רש"י מלאכות אלו מעולם לא נאסרו; בעקבות כך, מדאורייתא, יהיה מותר לעשות את אותן המלאכות גם כאשר אין בהן צורך ברור. מאידך, בהכרח יש לומר כי לפי התוספות מלאכות אלו מותרות רק כאשר הן נעשות למטרת אוכל נפש. על אף שבית הלל מרחיבים את הגדרת אוכל נפש וכוללים בתוכה אף הנאות גשמיות ורוחניות, מלאכות אלו יהיו מותרות רק כאשר הן קשורות באופן ישיר לאותה ההנאה, הגשמית או הרוחנית.

כעת נציג את עמדתו הייחודית של הרמב"ם בהבנת עיקרון 'מתוך'. בהלכות יום טוב, הוא כותב כך:

כל מלאכה שחייבין עליה בשבת, אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה – לוקה, חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה, שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה.

לפיכך, מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אף על פי שאינו לצורך אכילה. ושאר מלאכות, כל שיש בו צורך אכילה – מותר, כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן. וכל שאין בהן צורך אכילה – אסור, כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן. (הלכות יום טוב א, ד)

הרמב"ם מיישם באופן מלא את עיקרון 'מתוך' במלאכות הוצאה והבערה אך הוא לא עושה זאת בשאר המלאכות שנצרכות עבור הכנת מזון. מהו ההבדל בין שתי מלאכות אלו ובין שאר מלאכות אוכל נפש?

המגיד משנה מסביר כי לפי הרמב"ם ישנן שלוש קטגוריות של מלאכות. מלאכות שמטבען קשורות להכנת מזון, כדוגמת בישול ושחיטה, לא נאסרו כלל ביום טוב. הוצאה והבערה, לעומת זאת, הינן מלאכות שלפעמים נעשות עבור הכנת מזון ולפעמים עבור מטרות אחרות. במלאכות כאלו, הרמב"ם משתמש בעיקרון 'מתוך' ולכן הן יהיו מותרות ביום טוב גם במקרים בהם הן נעשות שלא לשם הכנת מזון. מלאכות שאינן קשורות כלל להכנת מזון, כדוגמת מלאכת כותב וקושר, לא מותרות לעולם ביום טוב. בעקבות כך, לפי המגיד משנה, הרמב"ם אכן מקבל את שני המושגים הרעיוניים שהסברנו קודם לכן (מגיד משנה שם).

השולחן ערוך פוסק שאפשר לשאת ילד, לולב, ספר תורה וכלים ביום טוב, מכיוון ש'מתוך שהותרה לצורך [לשם הכנת מזון] הותרה נמי שלא לצורך [הותרו גם מלאכות שאינן קשורות להכנת מזון]'.[11]

המשנה ברורה מיישם את עיקרון זה גם במלאכות הבערה, שחיטה, אפיה ובישול (משנה ברורה תקיח, א).

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ב
עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ב