תפילות חודש אלול ומנהגיו

 

אלול: השם אומר את הכל

ר' שלמה גנצפריד (הונגריה 1804–1886) מביא מספר הסברים על שמו של החודש השישי בלוח השנה העברי, חודש אלול (קיצור שולחן ערוך קכח). ראשית, הוא מביא את דברי האר"י שמסביר כי אותיות המילה 'אלול' הן ראשי תיבות הפסוק 'אינה לידו, ושמתי לך'. חלק זה בפסוק מתייחס למי שהורג אדם אחר בשוגג ומוכרח לחפש מחסה באחת מערי המקלט: "ואשר לא צדה [אדם שלא תכנן להרוג במזיד] והאלקים אנה לידו [והקב"ה גלגל כך שבכל זאת הוא יהרוג מישהו אחר] – ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא, יג).

האר"י ז"ל מסביר כי חודש אלול הוא חודש שטוב ('מסוגל') לחזור בו בתשובה על חטאים שנעשו במהלך השנה ומוסיף ואומר שרמז זה מהפסוק מלמד כי יש לעשות תשובה במיוחד על חטאים שנעשו בשוגג.

הרב גנצפריד גם מצטט את דורשי הרשומות (ראו סנהדרין קד ע"ב), אלו שמפרשים את ההלכה באופן סמלי לצורך מתן חיזוקים והדרכות בקיום התורה והמצוות, שטוענים כי אותיות המילה 'אלול' מתאימות לאותיות הראשונות של המילים 'את לבבך ואת לבב', שלקוחות מהפסוק "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך" (דברים ל, ו). הוא מוסיף כי אותיות המילה אלול תואמות גם לאותיות הראשונות של מילות הפסוק "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו, ג). בסיום דבריו הוא מציע כי האותיות הראשונות של הביטוי "איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, כב) גם הן רומזות לחודש אלול.

הרב גנצפריד מציין כי שלושת הפירושים האחרונים מדגישים את שלושת הנושאים המרכזיים של ימים קדושים אלו: "תשובה, תפילה וצדקה" (ירושלמי תענית ב, א). שלושת סוגי פעילויות אלו צריכים להתקיים בתדירות גבוהה מהרגיל במהלך חודש אלול. נראה מדבריו כי הוא רואה את חודש אלול כתקופה של הכנה לקראת החזרה בתשובה שתיעשה בראש השנה ויום כיפור. בהתאם לדבריו, נצטרך להתחיל את התהליך המאתגר של החזרה בתשובה חודש שלם לפני בוא הימים הנוראים.

למרות שאין ספק בצדקת דבריו של הרב גנצפריד, ניתן להציע תיאור מדויק יותר של התהליך שמתרחש במהלך חודש אלול. כפי שציינו לעיל, האר"י ז"ל קושר בין רוצח בשוגג, שחייב לברוח לעיר מקלט, ובין חודש אלול. כיצד ניתן לתאר חוויה של אדם שנמצא בסיטואציה כזו ומה הקשר שלה לחודש אלול? אין ספק כי חודש אלול מהווה, בין השאר, כזמן של הכנה לקראת חגי תשרי, שנושא החזרה בתשובה והסליחה תופסים בהם חלק משמעותי, אם לא המרכזי ביותר. אמנם, עיקרו של חודש אלול לעומת זאת הוא 'משבר רוחני' כפי שעולה מנוסח התפילה ותקיעות השופר.

אדם שבורח מבני משפחתו של הקורבן חושש מנקמת דם ורץ לעיר מקלט – מחפש הגנה, מחסה וביטחון בעקבות הפעולה שעשה. באופן דומה, אדם שחוטא מחפש מקלט אצל הקב"ה, מקווה ומתפלל שהחרטה שלו והתשובה שהוא עושה יתקבלו ברצון. בעקבות כך, למרות ששלושת פסוקים אלו מרמזים על ההתנהגות הרצויה במהלך חודש אלול, האר"י שם את הדגש על ההיבט החוויתי של חודש זה: בריחה מחטאים מתוך פחד וייאוש בחיפוש אחר הגנה אלוקית.

 

תקיעת השופר במהלך חודש אלול

אחד מהמנהגים המוכרים של חודש אלול הוא התקיעה בשופר. מיום א' באלול ועד יום לפני ראש השנה בקהילות רבות נוהגים לתקוע בשופר ולהשמיע את סדר התקיעה, שברים, תרועה בסיום תפילת שחרית.

מהו המקור והמשמעות של מנהג זה?

פרקי דרבי אליעזר מקשר את מנהג זה לנתינה השנייה של לוחות הברית. לאחר שבירת הלוחות הראשונים בתגובה לחטא העגל ולאחר תפילתו של משה בעד עם ישראל, משה זומן בשנית לעלות להר סיני, הפעם בראש חודש אלול, כדי לקבל את הלוחות השניים (דברים י, א). הוא יורד בחזרה אל העם ביום כיפור:

ובראש חדש אלול אמר לו הקב"ה: "עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה" והעבירו שופר במחנה שהרי משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר עבודת כוכבים ומזלות, והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר שנאמר: "עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה" ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חדש אלול בכל שנה ושנה. (פרקי דרבי אליעזר, פרק מו)

מעניין להעיר כי המדרש לא מסביר כיצד בכוח השופר למנוע מעם ישראל לחזור שוב לעבוד עבודה זרה. כמו כן, קטע זה לא מסביר במלואו מדוע חוקקו חכמים כי יש לתקוע בשופר בכל ראש חודש אלול. האם השופר רק 'מזכיר' לנו את מעשיו של משה?

כפי שנראה בפרק הבא, תקיעת השופר מסמלת משבר וכן רגשות של פחד, וכפי שמתאר הנביא עמוס: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?" (עמוס ג, ו). הנביא צפניה גם מקשר את תקיעת השופר עם משבר ורגשות של מצוקה: "יום עברה היום ההוא, יום צרה ומצוקה, יום שאה ומשואה, יום חשך ואפלה, יום ענן וערפל. יום שופר ותרועה על הערים הבצרות ועל הפנות הגבהות". (צפניה א, טו-טז)

משה רבינו קיווה כנראה כי תחושת הבהלה והמשבר הממשמש ובא תמנע מהעם לחזור ולעבוד עבודה זרה. בעתיד, אותן התחושות יובילו את האומה (דברים י, ט) וכן את היחידים (ראו רמב"ם הלכות תשובה ג, ד) לחזור בתשובה. זו התחושה הכללית שמלווה את חודש אלול והיא זו שבאה לידי ביטוי בתקיעות השופר.

על פי המדרש, ר' אברהם בן נתן הירחי (פרובנס, מאה 12-13) מתעד בספרו 'ספר המנהיג' כי למרות שההלכה המקורית כללה תקיעת שופר מדי שנה בראש חודש אלול, בצרפת, היו תוקעים בשופר במהלך כל החודש כולו (ספר המנהיג הלכות ראש השנה כד).

הטור מצטט את הפסקה מפרקי דרבי אליעזר ומסביר כי אנו שומעים את השופר כדי לעורר את העם לחזור בתשובה וכן כדי 'לבלבל את השטן'. הוא מביא את המנהג של קהילות אשכנז לתקוע בשופר בכל בוקר וערב לאחר התפילה (טור אורח חיים תקפא). הרמ"א מביא את המנהג לתקוע בשופר בסיום תפילת שחרית במהלך כל חודש אלול (רמ"א שם) והאחרונים מביאים מנהגים שונים בנוגע לשאלה האם יש להתחיל את התקיעה בשופר כבר ביום הראשון של ראש חודש אלול (יום ל' באב) או ביום השני של ראש חודש (יום א' אלול). למעשה, נוהגים לתקוע בשופר בכל בוקר במהלך חודש אלול כאשר את תקיעות אלו מתחילים ביום השני של ראש חודש.[1]

 

סליחות

הטור מביא שלושה מנהגים בנוגע לסליחות, קטעי תפילה העוסקים בתשובה, שנאמרים לפני יום כיפור (טור אורח חיים תקפא). רב עמרם גאון תומך במנהג של ישיבות בבל הגדולות להגיד את הסליחות בין ראש השנה ויום כיפור. רב האי גאון מביא מנהג להגיד סליחות במהלך כל חודש אלול. לסיום, הטור מתאר את המנהג של קהילות אשכנז להגיד סליחות ממוצאי שבת שלפני ראש השנה.

כיום, יהודים בני עדות המזרח אומרים סליחות בכל בוקר החל מחודש אלול ועד ליום הכיפורים (שולחן ערוך אורח חיים תקפא, א). יהודים אשכנזים מתחילים להגיד סליחות במוצאי שבת שלפני ראש השנה, אלא אם כן ראש השנה חל ביום שני או שלישי, כשבמקרה כזה הם מתחילים באמירת הסליחות במוצאי השבת הקודמת כדי שהסליחות ייאמרו לפחות ארבעה ימים לפני ראש השנה (ראו משנה ברורה תקפא, ו).

מה טיב תפילה ייחודית זו ומדוע היא ראויה להיאמר דווקא בחודש אלול? שאלה זו עשויה להיות קשורה להבנה רחבה יותר של מהות התפילה בכלל. לכאורה, אפשר לזהות באופן בסיסי שני סוגים עיקריים של תפילות: תפילה יומיומית ותפילות שנאמרות בשעת הצורך. הרמב"ם פוסק כי ישנו חיוב מדאורייתא להתפלל בכל יום (רמב"ם הלכות תפילה א, א); הרמב"ן (השגות על ספר המצוות, מצוות עשה ה) ורש"י (ברכות כ ע"ב ד"ה והחייבין) חולקים. אמנם, הרמב"ן מעיר כי למרות שמקור של תפילות היום הוא מדרבנן, תפילות מסוג אחר כמו אלה שנאמרות בשעת הצורך ("עת צרה") הן מדאורייתא:

ועיקר הכתוב "ולעבדו בכל לבבכם" – מצות עשה שתהיה כל עבודתנו לאל יתעלה בכל לבבנו כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע... ומה שדרשו בספרי: " 'ולעבדו' – זה תלמוד, דבר אחר זו תפלה" – אסמכתא היא, או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורתו ושנתפלל אליו בעת הצרות, ותהיינה עינינו ולבנו אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם, וזה כענין שכתוב: "וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלקיכם". והיא מצוה על צרה שתבוא על הצבור לזעוק לפניו בתפלה ובתרועה.

לשיטתו של הרמב"ן, יש חיוב מדאורייתא להגיב למצב של משבר באופן של תפילה. מדברי הרמב"ם נראה כי הוא מסכים לעמדה זו:

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור. שנאמר: "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות". כלומר, כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן – זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב "עונותיכם היטו...". וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם. (רמב"ם הלכות תעניות א, א-ג)

כאיזה סוג של תפילה ניתן להגדיר את הסליחות? מצד אחד, הסליחות נפתחות באמירת 'אשרי' ומסתיימות באמירת תחנון, דבר שמוכיח עליהן כי הן סוג של תפילת קבע סטנדרטית. עם זאת, הרב סולובייצ'יק מציין כי התוכן של הסליחות שונה מנוסח התפילות השגרתיות. הוא משווה בין תפילה ובין צעקה:

בסדר התפילות ההלכתי מכונה תפילת הצעקה – סליחות. ארבעה אפיונים מבחינים מצויים בסליחות: א. אמירת י"ג מידות הרחמים. ב. וידוי. ג. חזרה על משפטים קצרים בפשטות צורתם (כגון: "מי שענה לאברהם ... הוא יעננו"). ד. קריאת פסוקי בקשה ושבח מספרי נביאים. ההבחנה העיקרית בין 'תפילה' (המיוצגת על ידי "העמידה") לבין 'צעקה' (כפי שהיא מיוצגת בסליחות) היא בהעדרו של עיצוב ניסוחי קפדני בסליחות. התפילה בבחינת צעקה חסרה את ההתפתחות ההדרגתית של הנושא, את הצורניות המבנית, את מעין-גינוני-הסדר שאותם דרשה ההלכה מן המתפלל. בעוד שהתפילה היא פעילות מתבוננת ביודעין, הצעקה מיידית היא וכפייתית. הצועק אינו כבול לדרישות כלשהן של שפה, זרימת מילים, רצף של הקדמות ותולדות. בן חורין הוא לשטוח את תחינת, תהיה נטולת-צורה ככל שתהיה, כל עוד יחוש כאב ויכיר כי בכוחו של ה' בלבד לשחררו מכאבו. ("גאולה, תפילה, ותלמוד תורה" בתוך "דברי הגות והערכה")

הרב סולובייצ'יק מצביע על חוסר הסדר או הארטיקולציה (האופן שבו יש להגות מילים, אותיות וצלילים) שיש באמירת הסליחות. הוא מסביר כי סליחות הן תפילות זעקה ושבר שנאמרות כתגובה לחוסר הוודאות הרוחנית והפחד שמתלווה לימים הנוראים. לכן, הסליחות לא רק הפכו לעיקרו של חודש אלול אלא גם למאפיין המרכזי שלו. כמה ברי מזל הם בני עדות המזרח שקוראים את הסליחות מדי בוקר במהלך חודש אלול כולו!

 

שלוש עשרה מידות הרחמים[2]

כפי שמציין הרב סולובייצ'יק, שלוש עשרה מידות של רחמים שנאמרות במהלך הסליחות הן הקטע הטקסי שמגדיר את הסליחות ולכן הן תופסות את החלק המרכזי בעת אמירתן. י"ג מידות אלו מתייחסות למידת הרחמים של הקב"ה ואנו אומרים אותן מתוך תקווה ותחנונים שהקב"ה יעביר מעלינו את חרון אפו בשני הקשרים שונים. לאחר חטא העגל הקב"ה מגלה לעם ישראל את י"ג המידות במהלך כריתת הברית ה'מחודשת' שלו עימם:

 ויעבר ה' על פניו ויקרא: ה' ה', א–ל רחום וחנון, ארך אפים, ורב-חסד ואמת. נצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה, ונקה לא ינקה. פקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, על שלשים ועל רבעים. וימהר משה ויקד ארצה וישתחו. ויאמר: "אם נא מצאתי חן בעיניך ה', ילך נא ה' בקרבנו כי עם קשה ערף הוא, וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו. ויאמר: "הנה אנכי כרת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאת אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים, וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עשה עמך. (שמות לד, ו-י)

בנוסף לכך, לאחר שהקב"ה מאיים לכלות את עם ישראל בעקבות חטא המרגלים, משה מתחנן בפני הקב"ה ומסיים את תחינתו זאת באופן הבא:

ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר: "ה' ארך אפים ורב חסד, נשא עוון ופשע, ונקה לא ינקה. פקד עוון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים". סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך, וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה. (במדבר יד, יז–יט)

הגמרא מרחיבה את הדיבור על אירועים אלו:

"ויעבור ה' על פניו ויקרא" – אמר ר' יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: 'כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם – ה' ה' – אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. אל רחום וחנון – אמר רב יהודה: ברית כרותה לי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם שנאמר: "הנה אנכי כורת ברית". (ראש השנה יז ע"ב)

קטע זה מלמדנו כי בכל פעם שעם ישראל חוטא – או, לפי מקורות אחרים, בכל פעם שעם ישראל מצוי במשבר (ראו אליהו זוטא כג) – הוא מצווה לקרוא את י"ג מידות הרחמים ובכך הם ייוושעו.

העין יוסף (ראש השנה יז ע"ב) מצטט את הרב משה אלשיך (צפת, 1508-1593) שמטיל ספק בדברי התלמוד. הוא מעיד כי אנשים רבים אומרים את י"ג מידות הרחמים ובכל זאת לא רואים שינויים בפועל. הוא מסביר בשמו של מחבר ספר לבנת הספיר כי בדיוק מסיבה זו לא נאמר בגמרא שיש 'להגיד' את י"ג מידות הרחמים אלא שיש 'לעשות' אותן. כלומר, הסליחה והכפרה מאת הקב"ה לא תלויים באמירת מילים אלא בשינוי מעשי. אם אדם יחקה את תכונות הרחמים הללו הוא לא ישוב ריקם. ואכן, ר' משה קורדוברו (צפת, מאה שש עשרה) מבסס את כל תוכן ספרו תומר דבורה (ספר מוסר) על חיקוי של י"ג מידות הרחמים דלעיל. י"ג מידות הרחמים אינן נוסחת קסם להשגת מחילה מאת הקב"ה אלא תוכנית רוחנית-מוסרית שצריכה להפוך את האדם ככזה שראוי לסליחה.

 

סליחות ללא מניין

רב עמרם גאון (סידור רב עמרם ב, נט) מביא את דברי ר' נתן שמתעד כי נהוג שאדם שמתפלל יחיד ללא מניין לא אומר את י"ג מידות הרחמים. ר' שלמה בן אדרת, הרשב"א, מסכים לדעה זו ומסביר כי י"ג המידות נחשבות ל'דבר שבקדושה' בדומה לקדיש וקדושה. תפילות מעין אלו נאמרות רק בנוכחות של מניין (שו"ת הרשב"א א, ריא).

לעומת זאת, הטור שואל מדוע אמירת י"ג מידות הרחמים צריכה להיות שונה מלימוד תורה שגרתי, והלא קטע זה של י"ג מידות הרחמים מקורו בתורה. לכן, גם אדם שמתפלל יחיד וללא נוכחות של מניין יוכל להגיד את י"ג המידות במהלך תפילתו (טור אורח חיים תקסה).

בפירושו של ר' יוסף קארו על דברי הטור, הבית יוסף, מובאים דבריו של רבינו יונה שגם חולק על דעת הרשב"א. אמנם, בשולחן ערוך ר' יוסף קארו פוסק כי מי שמתפלל יחיד לא יהיה רשאי להגיד את י"ג המידות כחלק מתפילתו ובאופן של תחנונים. יחד עם זאת, הוא יהיה רשאי לאומרם במידה והוא עושה זאת באופן של 'דרך קריאה בעלמא' – לא כחלק מהתפילה ולא בצורה של תחנונים (שולחן ערוך, אורח חיים תקסה, ה).

הרב משה פיינשטיין מסביר כי מי שמתפלל יחידי צריך לקרוא את הפסוק כולו (עד "ועל ריבעים") ועליו להימנע מלהשמיע את הפסוק בלחן של תפילת ה'תחנון' אלא, יהיה עליו לקרוא את הפסוק כולו באופן שבו הוא קורא כשהוא לומד (אגרות משה יורה דעה ג, כא). יש שמצטטים את דעת האר"י ז"ל שטוען כי יש להשמיט לחלוטין את אמירת י"ג מידות הרחמים כשמתפללים ביחידות (כף החיים קלא, כג).

הרמ"א מעיר על דברי השולחן ערוך וכותב כי: "וכן אין ליחיד לומר סליחות או 'ויעבור' [הפסוק שלפני י"ג מידות הרחמים]" (רמ"א, אורח חיים תקסה, ה). הט"ז שואל מדוע יש לאסור את אמירת הסליחות: "וכי אסור ליחיד לומר תחינות מה שירצה?" הוא פוסק כי למרות שאדם צריך להימנע מאמירת תפילות המזכירות את י"ג מידות הרחמים, תפילות שלא כוללות את חלק זה יכולות להיאמר גם באופן פרטי.[3]

הב"ח והמשנה ברורה (שם יג) חולקים על דעת הרמ"א וטוענים כי גם יחיד יכול להגיד את כל סוגי התחנונים. עם זאת, אין להגיד את י"ג מידות הרחמים, החל מ'ויעבור' וכפי שציינו לעיל. המשנה ברורה כותב כי יש להימנע גם מאמירת תחנונים שכתובים בלשון ארמית שמופיעים לקראת סוף הסליחות כגון 'מחי ומסי' וכן 'מרן דבשמיא' כאשר מתפללים ללא מניין.[4]

 

מכניסי רחמים

יש קטע אחד בסליחות שעורר מחלוקת גדולה במשך שנים רבות. המהר"ל כותב כי אין לקרוא את קטע 'מכניסי רחמים' שבו אנו מתחננים למלאכים שיביאו את תפילותינו בפני הקב"ה (נתיבות עולם נתיב עבודה יב). המהר"ל עומד על כך כי אסור לערב מתווכים בזמן שמתפללים לקב"ה ולכן קטע זה איננו הולם לשעת התפילה. החתם סופר כותב שלפי המהר"ל יש להימנע מאמירת פיוטים כדוגמת 'מכניסי רחמים' ו'שלוש עשרה מידות' כיוון שגם הם למעשה פונים למלאכים. הוא מסכם את דבריו ומסביר כי בעוד שאנשי קהילתו אכן אומרים את פיוטים אלו במהלך התפילה, "דרכי להאריך בנפילת אפים עד שהגיע שליח ציבור לשומר ישראל" (שו"ת חתם סופר, אורח חיים קסו).

מעניין להעיר כי 'שיבולי הלקט' העלה את שאלה זו מאות שנים לפני המהר"ל. הוא מצטט את ר' אביגדור כהן צדק שמביא קטעי גמרא שונים שתומכים בפסיקתו כי אפשר לפנות למלאכים ולבקש מהם להתפלל או לסנגר בעבורם בפני הקב"ה (שיבולי הלקט רפב).

 

הזמן הראוי לאמירת סליחות

שאלה נוספת שמעוררת מחלוקת גדולה עוסקת בזמן המתאים לאמירת הסליחות. השולחן ערוך כותב כי "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים" (שולחן ערוך, אורח חיים תקפא, א).[5]

בני עדות אשכנז, שמתחילים את אמירת הסליחות בשבוע של ראש השנה, בדרך כלל אומרים את הסליחות לראשונה במוצאי שבת שלאחר חצות. מנהג זה מופיע בלקט יושר, חיבור מן המאה החמש-עשרה שחיבר ר' יוסף בן משה, תלמידו של ר' ישראל בן פתיה איסרלן (1390-1460), בעל 'תרומת הדשן'. האחרונים הציעו מספר הסברים למנהג זה.

בדורות האחרונים נהיה נפוץ להגיד את הסליחות בלילה, לפני חצות. השערי תשובה (תקפא, א) מצטט את הברכי יוסף וכותב כי אם אדם מוצא את עצמו בקהילה שאומרת סליחות לפני חצות, יהיה עליו להימנע מאמירת י"ג מידות הרחמים, להיות בשקט או להגיד תהלים; עם זאת, הוא יהיה רשאי להגיד יחד עם הקהל את נוסח הווידוי.

באופן דומה, המגן אברהם מצטט את האר"י ז"ל שמבקר את מי שאומר סליחות לפני חצות (מגן אברהם תקסה, ה). גם הרב עובדיה יוסף מותח ביקורת חריפה על המנהג להגיד סליחות לפני חצות בהתבסס על מקורות קבליים (יחווה דעת א, מו). נראה כי מקורות אלו רואים באמירת י"ג מידות הרחמים לפני חצות מעשה שלילי במיוחד, אם לא מזיק.

הרב משה פיינשטיין מציין כי הטיעונים העיקריים שמתנגדים לאמירת י"ג מידות הרחמים לפני חצות הם קבליים, לא הלכתיים. הוא כותב כי למרות שאמירת י"ג המידות עשויה להיות 'פחות יעילה' לפני חצות, היא בהחלט לא צריכה להיות גרועה יותר מכל תפילה אחרת. הרב פיינשטיין מגיע למסקנה כי קהילה כזו שיש לה חשש שאם היא לא תאמר סליחות טרם חצות יש סיכוי שהיא לא תעשה זאת כלל בהמשך הלילה יכולה כהוראת שעה להגיד את הסליחות לפני חצות. הוא מוסיף כי ייתכן שיהיה עדיף להגיד את הסליחות בין השעה השנייה והשלישית של הערב, שלפי חישוב שעשה חלה בערך ב-22:15-22:20 שעון ניו יורק (אגרות משה אורח חיים ב, קה). הרב עובדיה יוסף חולק על מסקנה זו ומציע כי ייתכן שעדיף להגיד סליחות לפני תפילת מנחה של היום למחרת.

ראוי לציין כי החסידים לסוגיהם השונים, כדוגמת חסידי גור וטולנא, אומרים סליחות אחרי תפילת ערבית, דהיינו הרבה לפני חצות (לדוגמא, ראו אצל הרב שלום פרלוב מבראהין בספרו משמרת שלום ס' מא). באופן דומה, יש המעידים כי הרב סולובייצ'יק השתתף באופן קבוע במניין הסליחות המוקדם של חתנו (הרב ד"ר יצחק טברסקי, הרבי מטולנא) בבוסטון, וכן במניין הסליחות המוקדם בישיבה יוניברסיטי.[6]

 

"לדוד ה' אורי"

עוד נוהגין במדינות אלו מיום ב' דראש חדש אלול עד שמיני עצרת אומרים בבוקר ובערב לאחר התפלה את המזמור לדוד ה' אורי וישעי. והוא על - פי המדרש ה' אורי בראש השנה וישעי ביום הכפורים כי יצפנני בסכה רמז לסוכות. (קיצור שולחן ערוך קכח, ב)

נעיר כדרך אגב שהמדרש המקורי שמוזכר בקיצור שולחן ערוך לא כולל את ההתייחסות לסוכות (ראו מדרש תהילים כז, ד). לאור העובדה כי המדרש מוצא בפרק תהלים זה רמז ברור לימים הנוראים, נצטרך לשאול האם רמיזה זו היא מקרית בלבד?

הפסוק הראשון, שאותו המדרש הרחיב, מלווה באמירת הפסוקים הבאים:

בקרוב עלי מרעים לאכל את בשרי צרי ואיבי לי, המה כשלו ונפלו. אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי, אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש – שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו. (תהלים כז, ב-ד)

המזמור כולו מתאר את תגובתו של דוד המלך למשבר האישי שלו וכן את הניסיון שלו להעמיק את הקשר שלו עם הקב"ה ולבקש ממנו מחסה והגנה. לכן, אמירת מזמור זה תואמת לנושא של חודש אלול שכפי שהראינו לעיל משתקף בשמו, לתקיעת השופר וכן לאמירת הסליחות.

למרות שהתמקדנו בתחושת המשבר והייאוש, יש היבט נוסף לחודש אלול שראוי לציין אותו. הרב שניאור זלמן מליאדי (הידוע בכינויו ה'אלטער רבי' ו'בעל התניא'), מייסד חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון של חסידות זו, דן בייחודיות של חודש אלול בספרו ליקוטי תורה (פרשת ראה לב, א).

הוא מסביר כי בשונה משבתות ומועדים, אלול הוא חודש שבו 'המלך בשדה'. אפילו אדם פשוט שלבוש בבגדים פשוטים יכול לגשת למלך ולשהות בקרבתו. למרות, או במקביל, לחששות והפחדים הרוחניים, ימי אלול, בדומה לימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים, הם ימים של קרבה אלוקית. מן הראוי שננצל את הזדמנות זו.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ג
עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ג