מוחק | 3 | היחס בין כותב למוחק 

 

"יש שהוא כותב נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק. יש שהוא מוחק נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק. היך עבידא? היה דל"ת ועשאו רי"ש, רי"ש ועשאו דל"ת - חייב משום כותב ומשום מוחק" (שבת פ"ז, הלכה ב).

דברי הירושלמי הללו צריכים עיון, כיצד מחייבים אותו משום מוחק וכותב, והלא לכל היותר מחק אות אחת וכתב אחרת, ואנן בעינן ב' אותיות!

דברים דומים לדברי הירושלמי, מצינו במחלוקת האמוראים בבבלי:

"תנא: הגיה אות אחת - חייב. השתא כתב אות אחת - פטור, הגיה אות אחת חייב?! אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן - כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין^[1]. רבא אמר: כגון שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש"      (שבת קד:).

עמדת רב ששת מובנת, כיוון שבהגהתו יוצר שתי אותיות, יש לחייבו משום כותב. אבל, דברי רבא קשים שהרי מחק אות אחת וכתב אחרת, ועל מה נחייבו?

רש"י פירש את דברי רבא לאור ההלכה הקודמת שהוזכרה שם בסוגיה:

"רבא אמר כגון שנטלו לתגא דדלית - דלא הוי אלא הגהת אות אחת, ובדבר מועט חייב, הואיל וזהו תיקון הספר, דאסור לאדם לשהות ספר שאינו מוגה משום אל תשכן באהליך עולה והוה ליה ככתב אות אחת והשלימה לספר, דאמרן לעיל דחייב ואפילו לרבנן".

אף על פי שבדרך כלל אנו דורשים כתיבת שתי אותיות, אם כותב אות אחת ומשלימה לספר חייב, שכיוון שאות זו משלימה את הספר כולו, יש חשיבות אפילו באות בודדת כדי לחייב.

ויש לעיין בדברי רש"י, שאם כן, למה לה לגמרא לתת אוקימתא ייחודית? היה לה לומר 'הכא במאי עסקינן? שהשלימה לספר', וצ"ע^[2].

המאירי כתב פירוש אחר המבוסס על אותו עיקרון, ומסביר את החשיבות שבהפיכת הד' לר':

"ויש מפרשים אותה דוקא ב'לא תשתחוה לאל אחר' שטעה הסופר וכתב 'אחד' ובא זה ותקן שהרי הגהה זו מתקנת כל הספר מעקרו"                                                    (קה.).

בדרך אחרת לגמרי פירש המאירי עצמו את דברי רבא, וחיבר אותם לדברי הירושלמי הנ"ל:

"וכן הדין אם נטל גגו של דל"ת ועשאו רי"ש, ופירשו בה בירושלמי שהוא נידון כשתים מפני שמחק אחת וכתב אחת והמחיקה מצטרפת לכתיבה^[3]".

ברור כי אף לדברי המאירי, אין מקום לצרף כל שתי מלאכות. דווקא מלאכת כותב ומוחק הן שתי מלאכות הקשורות זו בזו, בקשר סימביוטי, יש צירוף ביניהם^[4]. צ"ע אם עיקרון זה מתקיים בכל המלאכות המנוגדות כגון תופר וקורע, בונה וסותר וכיו"ב.

על שיטתו של המאירי קצת קשה גם מדברי הירושלמי. שמדברי המאירי נראה שחייב אחת על הצירוף של כותב ומוחק, אך מן הירושלמי משמע שחייב שתיים, משום כותב ומשום מוחק. ואפשר^[5] להציע בכוונת הירושלמי שמצד עצמן מלאכות כותב ומוחק קיימות גם באות אחת, אלא שבעינן שיעור של שתי אותיות כדי להתחייב. כיוון שבמעשהו הוא 'נוגע' בשתי אותיות, באות ד' ובאות ר', לעניין זה מועיל הצירוף, שבמגעו באות הוא עוסק בו זמנית בשתי אותיות, ומקבל את חשיבות המלאכה^[6], וצ"ע.     

כיוון מעניין נוסף בדבר היחס שבין כותב למוחק, אנו מוצאים בדברי הר"ן, ואולי יש לכוון דברי המאירי בהבנת הירושלמי על פי דבריו.

נביא תחילה את לשונו של הר"ן:

"רבא אמר כגון שנטלו לגגו של דל"ת ועשהו רי"ש. וכתוב בחדושי הרשב"א דמהא שמעינן דבכהאי גוונא לא מיקרי חק תוכות שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות וכן כשנטלו לגגו של דל"ת ועשאו רי"ש אינו אלא כדיו שנפל ע"ג האות. ולי נראה דאין מכאן ראיה, דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק יריכות דכל היכא דהוי מלאכת מחשבת מיחייב שהרי אפי' מוחק על מנת לכתוב חייב אבל במידי דבעינן כתיבה [דלחזי כתיבה] כי האי גוונא אין לנו".

הר"ן מגיב לדברי הרשב"א שמחדש חידוש בהלכות כתיבה וחק תוכות^[7]. בדחייתו את עמדת הרשב"א הוא קובע שבשבת אין דין במעשה כתיבה, והעיקר שיש לפנינו תוצאה של כתיבה, ויש לחייב עליה. דא עקא, שראייתו לעיקרון זה, לוטה בערפל ואינה מובנת: 'שהרי אפילו מוחק על מנת לכתוב חייב', ומה עניין מוחק אצל כותב?

נקודה אחת ברורה בדברי הר"ן שחיוב מוחק הוא על ההכשרה לכתיבה, ואינה מלאכה העומדת בפני עצמה. עיקרון זה של הר"ן כבר פגשנוהו אצל ראשונים אחרים, אלא שבדברי הר"ן הוא מקבל משמעות והיקף הרבה יותר גדולים. לדברי הר"ן חיובו של מוחק יונק מן הכתיבה, ומכוח זה הוא יכול להוות הוכחה, שגם אדם שלא עשה מעשה כתיבה בשבת, כגון חק תוכות - לשיטתו - יש לחייבו משום כותב, אם הוא תרם ליצירת כתב. אף המוחק, תורם, לדעת הר"ן, ליצירת כתב, ויש לחייבו.

אם נקבל מהלך זה, ונניח שהצורך בשתי אותיות בכותב הוא שיעור בחשיבות המלאכה, יש לפרש בזה דברי המאירי בירושלמי שנוטל גגו של ד' ועשאו ר' חייב, מפני הצירוף של המחיקה לכתיבה, ומה שאמרו בירושלמי משום כותב ומשום מוחק, כוונתם, ע"פ הר"ן, למלאכה הזו של כתיבה וההכשרה אליה [=מחיקה].

עוד בעניין היחס שבין כותב למוחק

בשיעור הקודם בעניין שעווה שנפלה על האות הבאנו מחלוקת אם יש בסילוקה משום מוחק או כותב, או שאין בזה לא זה ולא זה. כפי שראינו, עמדת ה'ביאור הלכה' היא שיש לחוש בזה משום מוחק. ה'ביאור הלכה' כתב שם בהמשך דבריו שיש לחלק בין שעווה שנפלה על האות, לדיו שנפלה על האות, ובדיו לכ"ע יתחייב משום מוחק, וז"ל:

"ודע עוד דדברי השבות יעקב הוא דוקא לענין שעוה, אבל לענין דיו שנתדבק על איזה אות גם הוא מודה דיש בזה משום מוחק דבזה לא הוי הדיו ככיסוי מלמעלה דהלא נתבטל האות מתחלה עי"ז וכנ"ל בסימן ל"ב סי"ז וע"י מחיקתו את הדיו נתהוה אות מחדש".

בהמשך, הקשה ה'ביאר הלכה' על דבריו מהסוגיה לעיל (קד:) לעניין נטלו לגגו של חית ועשאו שני זיינין. משם משמע שחייב משום כותב, ואילו הב"ח כתב שכל שנוטל השעווה מעל האותיות, ועי"ז מתבהרות האותיות דינו כמוחק על מנת לכתוב.

אמנם, נראה לענ"ד תשובה ברורה לזה, שיש לחלק בין המקרים. כאשר נפלה שעווה על האות ומחקה, ובהורדת השעווה מתבהרת האות שהייתה קודם לכן, המעשה נחשב מחיקת השעווה כדי לכתוב או כדי לחשוף האותיות הכתובות^[8]. אבל בנוטל גגו של ח' ועשאו שני זיינין יש כאן יצירת אותיות חדשות שלא היו מעולם, ולכן יש לחייבו משום כותב. ואכן, יש מקום לעיין למה לא נחייב בזה גם משום מוחק, שהרי הכשיר מקום לכתיבת שתי אותיות ע"י נטילת הדיו.

ונראה לי שיש ליישב כך^[9]: במקום שהפעולה הראשית שהוא עושה היא פעולת הגהה של תיקון כתב קיים, הפעולה טומנת בחובה, באופן בסיסי, זיקה גם למוחק וגם לכותב, ואכן, יש מקום לומר שנחייב שתיים, וכפי שהצענו למעלה בשיטת הירושלמי, לפי הדרך האחת. אכן, לאור דברי הר"ן והמאירי שהזכרנו, שמתקיים יחס משמעותי בין שתי הפעולות, יש לומר שכיוון שבנידוננו אינו עושה אלא  מעשה אחד, יש לחייבו רק אחת, ובמקום שהאותיות קיימות כבר ורק חושף אותן [כשנפלה עליהן שעווה] יש לחייבו משום מוחק לשיטת הב"ח והביה"ל, ובמקום שהוא יוצר אותן [בנפלה דיו, או בנטלו לגגו של ח'] יש לחייבו משום כותב.

ואין להקשות מן הסוגיה בגיטין יט. שאם העביר דיו ע"ג סיקרא, שחייב שתיים אחת משום מוחק ואחת משום כותב, מפני ששם הוא אכן עושה שתי פעולות מוחק את האותיות הכתובות בסיקרא לגמרי ומעלים אותן, וכותב במקומן, כתיבה שלמה של שתי אותיות בדיו^[10], אבל בנידוננו אינו כותב כתיבה מלאה של האותיות אלא מגיה, ובזה יש לחייבו רק אחת.

דיון בחידושו של החיי אדם בהלכות נטילת ידיים

ב'נשמת אדם' הלכות נטילת ידיים כתב:

"מי שנתפחמה ידו משחרות קדרה כיצד יתנהג בנט"י בשבת? דבר ברור ומוסכם דהכותב על בשרו חייב בכל דבר שהוא רושם ומתקיים, והוא הדין הכותב בשחור והוא השחרורית מן הפחמין חייב, כדאיתא בשבת ק"ד ובכל דבר שהוא רושם לאתויי בשחור ופירש רש"י פיחום. והמוחק טשטוש דיו או שאר דבר על מנת לכתוב שתי אותיות חייב, ואם כן על כל פנים בשלא על מנת לכתוב הוי שבות דרבנן. ולפי זה היה נראה דאסור ליטול ידיו דהוי כמוחק כדאיתא ביומא פ"ח, היה שם כתוב על בשרו לא ירחץ, פירש"י מוחק השם, וע"כ ס"ל לרש"י דהוי פסיק רישא, דהא קיי"ל כר"ש בדבר שאינו מתכוין. ואמנם התוספות ישנים שם כתבו דליתא, דבהדיא אמרינן בשבת ק"ד דטעמא משום שלא יעמוד לפני השם ערום, וא"כ מותר ליטול ידיו, אך לנגבם אסור דהוי פסיק רישא דאסור אפילו בדרבנן כדאיתא בסי' שי"ד"                                             (סימן מ').

בדבריו נתחדשה חומרא יתירה, בכל אדם שידיו מתלכלכות בשבת בלכלוך כלשהו מדבר מאכל שאכל וכיו"ב, שלא לנגב ידיו משום דהוי מוחק, ואף שאינו על מנת לכתוב, הוי איסור דרבנן. ולפי זה כמעט לא מצאנו ידינו ורגלינו, שאין לך אדם שאין לו לכלוך קטן, ויש לחוש בזה לאיסור מחיקה.

ונראה לי, שהמיקל לרחוץ ידיו, אף כשהן מלוכלכות, ולנגבם שפיר דמי, מכמה טעמים:

• ראינו למעלה שיש מחלוקת בין הרא"ש להרמב"ם, בדין מחיקה. לדעת הרמב"ם תרי גווני מחיקה נינהו: מחיקת אותיות, ומחיקת טשטוש דיו. במחיקת אותיות יש איסור בעצם המחיקה, והביטול של האותיות, ואם יש בזה תיקון חייב, ואם לאו הרי הוא מקלקל ויש בזה איסור דרבנן. אבל במחיקת טשטוש דיו אינו חשוב מוחק רק אם הוא על מנת לכתוב, ודין זה הוא חלק מגדרי המלאכה, ואם אינו על מנת לכתוב אין זה מוחק כלל ומותר לגמרי. ולדעת הרא"ש במסקנתו, כל מחיקה אינה אלא הכשרה לכתיבה. ויש מקום לעיין בדעתו, אם במוחק אותיות שלא על מנת לכתוב יש לו דין מוחק מדרבנן, או שלשיטתו, אין שום משמעות למוחק כשאינו על מנת לכתוב שהרי לא הכשיר לכתיבה, ואינו חשוב מוחק, וצ"ע.
• אף אם נחמיר שיש איסור דרבנן בכל מוחק, ואפילו טשטוש דיו, ואף שלא על מנת לכתוב, יש לומר דהיינו דווקא כשמוחק דבר המתקיים, אבל בלכלוך שאינו דבר המתקיים, יש לומר שלא אסרוהו [דהוי תרי דרבנן: אינו מתקיים, ואינו מכשיר לכתיבה].
• ומעל לכול, נראה לענ"ד, דבר יסודי יותר, והוא שהסרת לכלוך מן היד אינו נכנס בגדרי מוחק כלל, אלא בגדרי נקיון. שאף שאמרנו שאם אדם כותב על ידו או על בשרו חייב, היינו דווקא באופן זה, שבזה ברור שהוא מכניס עצמו למסגרת מלאכה זו. אבל המצב הסתמי של בשרו של אדם אינו משטח כתיבה. אף המחמירים שלא למחוק, היינו דווקא, כשמוחק טשטוש דיו מנייר או קלף וכיו"ב, מפני שביסודם הם מקומות של כתיבה, משא"כ בלכלוך שעל ידו או על גופו, אין זה נחשב מוחק כלל, והוי רק רחיצה מלכלוך, שהיא דבר המותר לגמרי, כדמוכח מכמה מקומות, כגון הא דאיתא ב'שלחן ערוך' בדין כיבוס:

"מי שנתלכלכה ידו בטיט, מקנחה בזנב הסוס ובזנב הפרה ובמפה הקשה העשויה לאחוז בה קוצים; אבל לא במפה שמקנחים בה ידים, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לכבס המפה" (סי' ש"ב, סעיף יא).

מבואר משם שפעולה שביסודה אינה עניין לכתיבה, אלא ללכלוך, אין בזה איסור מחיקה כלל.

• ויותר מזה נראה לי שכל מה שאמרנו שיש איסור מחיקה בטשטוש דיו, דהיינו כשהטשטוש נמצא במסגרת של כתיבה [נייר או קלף וכיו"ב], שאז נחשב אף הוא כסוג של כתב חסר משמעות, ולא כשהוא טשטוש דיו בעלמא, שאינו אלא לכלוך. ונקודה זו האחרונה קשורה שוב לקשר היסודי שאנו רואים בין מחיקה לכתיבה, שאין מחיקה אלא ממסגרות כתיבה.

שוב ראיתי שהגרשז"א זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה כתב כמעט כדברינו:

"ולדעתי נראה דנהי דחכמים אסרו במוחק גם כשאינו מכוון ע"מ לכתוב, מ"מ היינו דוקא במקום העומד לכתיבה ולא במוחק מעל ידו, ואף דאם כתב על בשרו חייב כדאיתא ברמב"ם פי"א הט"ז, מ"מ על המחיקה לא יתחייב דאין זה עומד לכך... דאם כדברינו היה ראוי להתיר לשפוך דיו על אותיות בכוונה למחקם כיון דמן התורה שרי בלאו הכי הואיל ואינו מכוון ע"מ לכתוב, ונהי שחז"ל אסרו בכל ענין היינו דוקא היכי שמ"מ נעשה ע"י המחק הכשר בגוף הנייר לכתיבת ב' אותיות אף כשאינו מכוון אבל הכא אדרבה המחק מקלקל את אשר היה ואת אשר יהיה, ונהי דמקלקל אסרו חכמים מ"מ הכא שאני דאין זה מוחק היכי שאינו מכוון ע"מ לכתוב ולאו משום מקלקל הוא ..אמנם אם נאסור בזה.., צדק מאד בעל חיי אדם דאין סברא לחלק בין מחיקת אותיות או מחיקת שעוה אם נסבור דגם זה הוי מוחק וכדמוכח מהרא"ש'"                                      (ב', י).

ואחר בקשת המחילה, נלענ"ד, שאינו דומה, שיש לומר שאף אם נסבור שכל מחיקה במסגרת של כתיבה יש בה איסור דרבנן, אף שאינה עומדת לכתיבה, מ"מ בכתיבה אנו עסוקים, אך ידו וגופו של אדם אינם מסגרת של כתב, אלא של נקיות ולכלוך, ולכן, שפיר דמי לרחוץ ידיו מן הלכלוך, ודו"ק.

.