מעמדו ההלכתי של ערב שבת

 

להורדת גליון 180 במלואו >>

הרב יהושע גרינשטיין (מחזור כ"ח)
כל ההפניות לטוש"ע במאמר מפנות לחלק או"ח.

א. הקדמה

אבל, לא על השבת דואב הלב, כמו על "ערב שבת". שומרי־שבת יש באמריקה, אבל אין בה יהודים של ערב־שבת, ההולכים בכוונת הנשמה ובהמיית־הלב לקראת שבת.    (על התשובה עמ' 58 בהערה)

תאורו של הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל את ימי הַשִּׁשִּׁי "בשכונות המאוכלסות יהודים חרדים" (שם) כואב את אוירת החול שראה במקומו בחו"ל, שהחליפה את האוירה המיוחדת האמורה לשרות בימי שִׁשִּׁי לפני שעת כניסת השבת. גם בארצנו הקדושה, בה יום שִׁשִּׁי הוא יום חופש או לפחות חצי יום עבודה/לימודים, אנו לאו דוקא עדים לאוירה של אנשים "ההולכים בכוונת הנשמה ובהמיית הלב לקראת שבת".

לדעתי הסיבה פשוטה: בעוד גדרים מובהקים, של איסורים מחד גיסא ושל מצוות מאידך גיסא, מגדירים את יום השבת, לא כן הדבר לגבי יום שִׁשִּׁי. מעבר למצות כבוד השבת,^[1] ואי אלו איסורים שחלקם כלל לא חלים על כל אדם ואף לא בכל יום שִׁשִּׁי^[2] – היום מותר בעשיית מלאכה עד שעת כניסת השבת. אכן, הרמב"ם, בנוסח ההבדלה, אינו מיחד את יום שִׁשִּׁי משאר ימי השבוע אלא מציג אותו כחלק בלתי נפרד משאר ימי המעשה:

וזה הוא נוסח ההבדלה... המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לגוים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה.    (רמב"ם שבת כ"ט, ג)

יחד עם זאת, יש כמה הלכות ספורות, החלות בערבו של שבת, המיחדות את יום שִׁשִּׁי משאר ימי המעשה:

• אין להרבות באכילה או לקבוע סעודה משעה מסוימת (שם רמ"ט, ב).
• לפי הרמ"א רמ"ט, ד היחיד אינו משלים תעניתו ביום שִׁשִּׁי.
• מצות טעימה מתבשילי השבת (מג"א ר"נ, א).
• הכנת הצרכים לשבת דוקא ביום שִׁשִּׁי, אלא אם כן השעה דוחקת ואז יכול להקדים (משנ"ב ר"נ, ב).
• העושה מלאכה אחרי שעת מנחה אינו רואה סימן ברכה (שו"ע רנ"א, א).
• אין אומרים תחנון במנחה (שם רס"ז, א).

האם ההלכות הללו דורשות רק הכנה אמצעית לשבת, פרי יום המחרת, או שהן אמורות לעצב את יום שִׁשִּׁי, ביחוד לאחר שעת מנחה, בצביון אחר ושונה מששת ימי המעשה? כדי ללבן שאלה זו על בוריה, ובשאיפה שאולי התנהגותנו תושפע לכאן או לכאן בעקבות העיסוק בה, מאמר זה מבקש להגדיר את מעמד יום הַשִּׁשִּׁי באמצעות ניתוח הלכותיו.

ב. השלמת תענית

חל להיות תשעה באב בערב שבת; מביאין לו כביצה ואוכל, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. תניא, אמר רבי יהודה: פעם אחת היינו יושבין לפני רבי עקיבא, ותשעה באב שחל להיות בערב שבת היה, והביאו לו ביצה מגולגלת וגמעה בלא מלח... ורבי יוסי אומר: מתענה ומשלים.... דרש מר זוטרא משמיה דרב הונא: הלכה; מתענין ומשלימין.   (עירובין מא.–:)

התנאים נחלקו אם משלימים תענית צבור החלה בערב שבת. הדעה הסתמית היא, וזו המקבלת חיזוק ממעשיו של ר' עקיבא לפי עדות ר' יהודה, שאסור להשלים התענית. לעומתם, ר' יוסי בדעה שיש להשלים התענית. להלכה מכריעה הסוגיא (כאן וכן בסוגיא המקבילה בירושלמי תענית ב', יד) כדעת ר' יוסי, כפי שפסק הרמב"ם (תעניות ה', ה):

אבל אחד מארבעה ימי הצומות... חל להיות בערב שבת מתענין בערב שבת.

בעוד מסקנת הסוגיא לעיל נראית ברורה, הציעו הראשונים שתי דרכים שונות בהבנתה והיקפה הלכה למעשה.

1. רוב הראשונים – משלימים את התענית עד לכניסת יום השבת

ההבנה הפשוטה היא שאין חשיבות ליום שִׁשִּׁי, ואזי הצום ימשיך עד כניסת השבת או עד סיומו של יום שִׁשִּׁי. הסיבה לכך היא שישנה סתירה בין השבת עצמה לתענית,^[3] אך אין סתירה בין יום שִׁשִּׁי לתענית.^[4] במסגרת הבנה זו הראשונים מעלים שלש אפשרויות לזמן סיום הצום:

• צאת הכוכבים – כך מביא הרקח (לו) בפשטות:[5] "ואם מתענה, ישלים עד הלילה כדמסיק בערובין... מתענה ומשלים". כך נדמה שפסק השלחן ערוך רמ"ט, ד לגבי תענית יחיד (כתענית חלום), והרמ"א לגבי תענית צבור: "אם קבל עליו להתענות בערב שבת; צריך להתענות עד צאת הכוכבים[6] אם לא שפירש בשעת קבלת התענית... הג"ה... ובתענית צבור ישלים והכי נהוג".[7]
• שקיעת החמה (שבה נכנסת שבת[8]) – כך מביא המגיד משנה (תעניות ה', ה ד"ה חל להיות) בשם הראב"ד: שלא אמרו משלים אלא שאינו אוכל קודם שקיעת החמה אבל ודאי משתשקע החמה מתוספת שבת הוא וכבר קדש היום אם רצה לאכול אוכל שכיון שנכנס לתחום שבת שוב אינו רשאי להתענות".
• בשעה שהצבור קבל שבת – כך מביא המרדכי (עירובין תצד) בשם המהר"ם: "דהשלמת תענית בע"ש סגי עד לאחר תפלת ערבית שהיא מפלג מנחה... ואם בא הצבור מבית הכנסת מבעו"י מותר לאכול מיד דכיון דכבר התפללו אם כן כבר קבלו שבת עליהם". לדעת המהר"ם, הצום אינו נגמר בכניסת השבת על פי השעון (כפי שאומר הראב"ד) אלא בשעת הכנסתה בפועל בכל קהלה וקהלה. הצום נגמר ברגע שהקהלה תקבל שבת (בכל שעה לאחר פלג המנחה[9]) בגלל כניסת השבת הוולונטרית על ידי הקהלה. "ואפילו אם עוד היום גדול מקרי שפיר השלמה" (הגהות מימוניות תעניות א', ז אות ג), וזאת אף על פי שלדברים מסוימים היום נחשב עדיין "יום שִׁשִּׁי".[10] דעה זו מובאת כ"יש אומרים" ברמ"א (רמ"ט, ד).

2. שיטת התוספות – אין (חובה) להשלים תענית ביום שִׁשִּׁי

והלכתא מתענה ומשלים – פירוש אם ירצה להשלים דשרי.      (תוספות עירובין מא:)

לפי תוספות, הגמרא פוסקת שמותר להשלים התענית ביום שִׁשִּׁי, אך אין חובה להשלימה. מה משמעות המעמד הזה? אם יש בעיה להתענות ביום שִׁשִּׁי – מדוע מותר להשלים התענית, ואם אין בעיה להתענות ביום שִׁשִּׁי – מדוע מותר לא להשלים התענית?

הרא"ש (תענית ב', כה) מסביר שהחידוש הוא שאף על פי שנכנס לשבת כאשר הוא מעונה, אין זו נחשבת תענית בשבת.[11] לשיטתו, אין חשיבות ליום שִׁשִּׁי כשלעצמו ומותר להתענות בו כיון שהבעיה להתענות מתחילה רק בכניסת השבת.

הסבר שונה אנו מוצאים במרדכי המפרש סיפור מעשה של ר"י:

פעם אחת אירע י' בטבת יום ו', וכשרצה ר"י לילך לבהכ"נ טעם התבשיל כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה. ותימה[12] הא קאמר הכא מתענה ומשלים? וי"ל דאיבעיא להו; "מהו להשלים"? ומסיק ד"מתענה ומשלים", כלומר יכול הוא להשלים אם ירצה. ומיהו טוב שלא להשלים שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה.    (עירובין תצד)

לדעת המרדכי, הגמרא אמנם מתירה למסקנה להכנס לשבת 'מעונה' אך עדיף שלא לעשות זאת. הדין אינו נובע מיום המחרת, אלא הוא חלק בלתי נפרד מחובות יום הַשִּׁשִּׁי – לא להכנס לשבת כשהוא שרוי בתענית, וחובה לאכול ולשתות ביום שִׁשִּׁי כדי לוודא שהוא אינו נכנס לשבת כשהוא מעונה.[13]

הסבר זה שונה מהסבר הרא"ש. לפי הרא"ש בעית תענית ביום שִׁשִּׁי באה לידי ביטוי רק בשבת, אך לפי המרדכי הבעיה היא ביום שִׁשִּׁי עצמו, בכך שאדם יכנס לשבת כשהוא מעונה. אדם השרוי בתענית, לדעת המרדכי, פוגע באוירה ובתחושה שהוא אמור להיות שרוי בה ביום שִׁשִּׁי עצמו.

מחלוקת זו משאירה פתח לשאול האם יש אופי מיוחד ליום שִׁשִּׁי, ואם כן, מדוע.

ג. ריבוי בסעודה

אָפיו של יום הַשִּׁשִּׁי יכול להתבהר ביתר דיוק באמצעות דיון הפוך מדין תענית החלה ביום שִׁשִּׁי – איסור ריבוי אכילה משעה מסוימת ביום שִׁשִּׁי:

תניא: לא יאכל אדם בערבי שבתות וימים טובים מן המנחה ולמעלה, כדי שיכנס לשבת כשהוא תאוה, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: אוכל והולך עד שתחשך. (פסחים צט:)

סוגיא זו מביאה בפנינו את השיטות השונות שראינו לעיל, וניתן להעמיד אותן "לשיטתיה": ר' יוסי, שפסק ש"מתענין ומשלימין" תענית החלה ביום שִׁשִּׁי, דוגל בשיטה שאין חשיבות ליום שִׁשִּׁי על פני שאר ימי השבוע, ואזי אין זה מפתיע שהוא פוסק גם שאפשר לאכול עד שתחשך. לעומתו, ר' יהודה (תוספתא תענית (ליברמן) ב', ז, ובעדותו על ר' עקיבא לעיל) שאסר להשלים תענית ביום שִׁשִּׁי סבור שיש ליום שִׁשִּׁי חשיבות, ועל כן אסור לאכול בו יותר מדי לפני השבת וכן לא משלימים תענית החלה בו.

דעתו זו של ר' יהודה נפסקה להלכה. בטעם הדבר, כמו בדין תענית החלה ביום שִׁשִּׁי, ניתן למצוא שתי גישות עיקריות; אחת מסבירה את הדין מחמת פגיעה אפשרית בשבת, והשניה מסבירה אותו מחמת מעמד היום.

1. רוב הראשונים – איסור לפגוע בשבת

חלק נכבד מהפוסקים מפרשים את האיסור לאור השבת למחרת, באחת משתי דרכים:

אכילה יתרה בַּשִּׁשִּׁי תגרום לחוסר תאבון בשבת

אסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול, ואפילו היא סעודת אירוסין, מפני כבוד השבת, שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול... מצוה להמנע מלקבוע סעודה שנהג בה בחול מט' שעות ולמעלה.     (שו"ע רמ"ט, ב)

השלחן ערוך סובר שהאיסור נובע מחשש שמא ריבוי האכילה בַּשִּׁשִּׁי תמנע מאדם להרבות באכילה כמתחייב ביום השבת עצמו.[14] מבחינה זו, מובן מדוע לדעתו אין בעיה לאכול בַּשִּׁשִּׁי בלא קביעות סעודה עד שעה תשיעית, ומשם ואילך לנסות ("מצוה") לא לאכול כדי להגביר את התאבון לקראת הערב. התנהגות זו תבטיח שבסעודת ליל שבת יהיה לו תאבון. מבחינה זו, האיסור נובע משבת ולא מיום שִׁשִּׁי עצמו.

אין זה פלא אפוא שהשלחן ערוך פסק שמשלימין תענית ביום שִׁשִּׁי, כיון שאם אין חשיבות ליום שִׁשִּׁי כשלעצמו, אזי אפשר לצום בו עד שאיסור תענית יחול בכניסת השבת.[15] כמו כן, מובן שלדעת השלחן ערוך אופי הדין הוא 'איסור' ולא 'מצוה' שהרי אין חשיבות ליום שִׁשִּׁי כשלעצמו, ואזי לא יכול להיות שיחולו בו 'מצוות' מחמת היום עצמו אלא רק 'איסורים' מחמת היום הבא אחריו – קרי, שבת, שלה יש חשיבות עצמאית.

אכילה מרובה גורמת להשוואה פסולה בין שבת לערב שבת

טעם אחר לאי־ריבוי האכילה בערב שבת עולה בדברי הביאור הלכה בשם הפרי מגדים:

בפמ"ג מצדד דאין הטעם משום לתיאבון, אלא דעיקר הטעם הוא מפני שמזלזל בזה כבוד שבת שעושה ע"ש שוה בזה לימי השבת: (בה"ל רמ"ט, ב ד"ה מפני)

לדעתו, כפי השלחן ערוך, אין חשיבות עצמאית ליום שִׁשִּׁי ואָפיו נובע מהשבת. ברם בעוד השלחן ערוך חושב שאיסור ריבוי אכילה בו נובע מחוסר תאבון פוטנציאלי בשבת עצמה, הרי שהפרי מגדים סבור שהאיסור נובע מכך שאם ירבה באכילה ביום שִׁשִּׁי, הדבר יצטייר כאילו יום שִׁשִּׁי שוה לשבת שמצוה להרבות בה באכילה (שו"ע ר"נ, ב), ויגרום לפגיעה בכבוד שבת. מניעה מאכילה מרובה הופכת את האכילה למחרת לניכרת.[16]

2. שיטת מגלת תענית – ערב שבת כשבת

כיוון אחר להסבר הדין עולה בסכוליון (מגלת תענית):

רבי יוסי בן דוסתאי אומר משום רבי יוסי הגלילי כל הנשבע להתענות בערבי שבתות ובערבי ימים טובים הרי זו שבועת שוא שמקצת ערב שבת כשבת ומקצת ערב יום טוב כיום טוב.   (מגלת תענית (ליכטנשטיין) הסכוליון)

דברי הסכוליון מצוטטים בכמה ראשונים,[17] ובכללם המרדכי שכאמור לעיל, דגל בשיטה שאין להיכנס לשבת כשהוא מעונה מחמת יום שִׁשִּׁי עצמו ולא מחמת יום המחרת. מדבריהם עולה שחלק מאופיו של יום שִׁשִּׁי הוא "כשבת": בחלקו הוא כשאר ששת ימי המעשה ובחלקו הוא "כשבת" (אך לכדי קדושת שבת מלאה לא הגיע). על פי דעה זו, האיסור להתענות בו אינו נובע מהיום שבא לאחריו אלא ממנו עצמו.

כמו במקרה של תענית החלה ביום שִׁשִּׁי, ראינו שתי גישות עיקריות בנוגע למצוה להמנע מאכילה יתרה בערב שבת; גישה אחת (השלחן ערוך ודעמיה) רואה אותה כנובעת מיום המחרת; כדי שיאכל לתאבון בשבת (שו"ע), או כדי שריבוי האכילה בשבת יהיה ניכר על ידי מיעוט אכילה ביום שִׁשִּׁי (פמ"ג). גישה אחרת (כמה פוסקים על סמך מגלת תענית) רואה אותה נובעת ממעמדו המיוחד של יום שִׁשִּׁי עצמו שהוא "כשבת" במובנים מסוימים, ועל כן יש בו הגבלות שאינן קיימות בשאר ימי המעשה.[18]

ד. אָפיו של יום הַשִּׁשִּׁי

הגישה הראשונה שהראינו בשני הדינים אינה רואה כל חשיבות ביום שִׁשִּׁי כשלעצמו. לדידה, דיני היום הַשִּׁשִּׁי מיוסדים באופן ישיר על השבת הבאה בסיומו. הגישה השניה סבורה שדיני היום הַשִּׁשִּׁי נובעים ממנו עצמו. גישה זו טעונה הסבר נוסף. מה גורם לחשיבותו של יום שִׁשִּׁי כשלעצמו? מעבר להכנות הפיזיות הדרושות לקראת שבת האסורה במלאכה, מדוע יום שִׁשִּׁי יקבל משנה חשיבות על פני שאר ימי המעשה?

במדרש תנחומא מובא טעם לאיסור התענית בערב שבת:

אסור להתענות בע"ש מפני טורח שבת.    (תנחומא (ורשא) בראשית ג)

מהו אותו "טורח" המונע תענית? האם מדובר רק בבעיה לרעוב ולצמוא בזמן שמבשלים ומנקים?[19] הערה של רש"י יכולה אולי להסביר את פשר הדבר:

מכתף ועייל מכתף ונפיק – בערב שבת יוצא ונכנס להביא תמיד משואות, כלי תשמיש ובגדי חופש ומגדים, כאדם שמקבל את רבו בביתו, ומראה לו שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו.  (רש"י שבת קיט.)

רש"י מסביר שעצם הטרחה בערב שבת מראה שאדם מבין את חשיבות בוא השבת. להכנות לשבת יש אופי כפול: הן גם "מכינות" לקראת השבת (ביחוד בהיבטים האסורים בה, כגון בישול ועוד), אך יש להן גם חשיבות כשלעצמן. כפי שנאמר בשמו של ר' חיים בנוגע לאופי הכפול של הדלקת נרות שבת בערבו של שבת:

דבחיוב הדלקה יש שני דינים; חדא משום עונג שבת, וגם משום כבוד שבת. והם חלוקים בדיניהם; דדין הדלקה שהוא משום עונג שייך רק בשבת עצמה... משא"כ דין הדלקה שהוא משום כבוד שבת עיקר מצותה היא שיהיה דלוק כבר מבעוד יום, דזהו ג"כ בכלל כבוד שבת שמתקן צרכיו מבעוד יום. וגם אם יצוייר הדלקה בשבת עצמה אינו מתקיים בזה דין כבוד שבת.   (חידושי הגר"ח שבת כג:)

לדעת ר' חיים, הדלקת הנרות נעשית בערב שבת לא רק מכורח ההלכה האוסרת להדליק נרות בשבת עצמה, אלא ישנה חשיבות לתקנם דוקא בערב שבת מפאת כבוד השבת.

יום שִׁשִּׁי הוא יום של שאיפה לקדושה של יום השבת, וההתנהגות בו מבטאת שאיפה זו. כדברי אור החיים הקדוש על הפסוק "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת":

עוד ירצה על דרך אומרו (בראשית ל"ז י"א) ואביו שמר את הדבר פירוש ממתין ומצפה מתי יבא,[20] והכונה בזה לצוות שלא יהיה השבת כדבר טורח לצד מניעת מלאכת הרצון ומצוא החפץ אלא צריכין לשמוח בו בשלימות הרצון וחפץ בדבר ותמיד יהיה ממתין ומצפה מתי יבא.    (אור החיים שמות ל"א, טז)

הרגשת קדושת השבת תלויה בהכנה אליה.^[21] גם בהכנות המעשיות הנחוצות ליום האסור במלאכה, וגם בהכנות הרוחניות לקראת השבת. הדברים עולים בדברי הרב אליהו די וידאש (מתלמידי הרמ"ק) ובדברי ר' נחום מטשרנוביל:

וכמו שבגשמי מתקן ומקדש המנה יפה לשבת, כן יתקן נפשו שתשרה עליה קדושת שבת.  (ראשית חכמה שער הקדושה ב', כא)

ר' חיים פלאג'י אומר בשם האר"י שבכח השאיפה לקדושה ביום שִׁשִּׁי להחיל את קדושת השבת כבר אז:

בספר פרי שבת כתב משם רבינו האר"י... דקדושת שבת מתחיל משעה ששית ולמעלה. (כף החיים ל"ב, ד)

יתכן שיש מקום להסביר לאור דברים אלו את דברי השל"ה, הכותב שיש לחלק את היום הַשִּׁשִּׁי בין ההכנות הפיזיות ובין ההכנות הרוחניות:

ומדת חסידות וקדושה יתירה להיות מוכנים לצורך שבת במלאכות כבידות עד חצות היום, ומחצות ואילך יהיה העסק הכל בקדושת השבת, דהיינו בהתעוררות תשובה ותיקוני מעשים ולימוד תורה.   (של"ה שבת, נר מצוה לב)[22]

לדבריו, דוקא משעת מנחה מתוספות ההכנות הרוחניות לקראת שבת להכנות הפיזיות, כי דוקא אז מתחילה לה שורה של הגבלות ומנהגים.

הדברים לא נכתבים רק בספרי מוסר וחסידות אלא מובאים גם בספרות ההלכתית:

כתבו הספרים: יהרהר בתשובה ויפשפש במעשיו בכל ע"ש, כי שבת מקרי "כלה מלכתא" וכאלו מקבל פני המלך ית"ש, ואין נאה לקבלו כשהוא לבוש בבלויי הסחבות של חלאת העונות... וכ"ש שצריך לכבד הבית מהאבק והעפר מבעוד יום וזהו הכל בכלל "כבוד שבת". וידמה בדעתו כאלו יבוא אליו להתאכסן מלך ב"ו כמה מכבד הבית ומציע המטות, וכ"ש שבת מלכתא.   (משנ"ב ר"נ, ג)

על כן, גם אם ההכנות הפיזיות כבר נעשו על ידי אחרים, חובה לעשות דבר מה לכבוד שבת:

ואפילו יש לו כמה עבדים לשמשו ישתדל להכין בעצמו שום דבר לצרכי שבת כדי לכבדו... כי זה הוא כבודו שמכבד השבת.    (שו"ע שם א)

לא מדובר כאן בהכנות הנצרכות ליום המחרת שיכולות להעשות על ידי כמה עבדים, כאמור. חובה על האדם לעשות דבר מה לכבודה של שבת כי חלק בלתי נפרד מחובותיו ביום שִׁשִּׁי הוא להתכונן ליום של קדושה באמצעות אותן ההכנות.

כמו כן, מובנת דעתו של הרמ"א (רס"ג, ד) שגם אם כל הבית דלוק בנרות בשעת הדלקת נרות אין זה מספיק, כי ההכנה היא חלק בלתי נפרד מחובות היום:

ואם היה הנר דלוק מבעוד היום גדול, יכבנו, ויחזור וידליקנו לצורך שבת.

בטעם הדבר, מסביר העטרת צבי:

כדי שיהא נראה וניכר שמדליק לצורך שבת.    (שם ו)

אם המטרה היתה רק שיהיו נרות דולקים לערב, לא היתה חובה לכבותם ולחזור להדליקם. אולם אם נניח שההכנה לשבת היא היא החובה של יום שִׁשִּׁי, מובן מדוע אנו נזקקים להכנה אקטיבית "כדי שיהא נראה וניכר"!

נדמה שזו גם הסיבה למנהג שלא לעשות מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה (פסחים נ:, שו"ע רנ"א, א), כדי להקדיש זמן זה רק להכנות לשבת, וברור גם מדוע מותר לתקן בגד וכלים לקראת שבת (הכנה פיזית), ולכתוב ספר תורני (הכנה רוחנית) דרך לימודו (שם ב).

המשנה ברורה רמ"ט, י, על פי המגן אברהם בשם רבנו תם, סבור שאיסור ריבוי אכילה בערב שבת נובע מחשש "שמתוך טרדת הסעודה לא יתעסקו בצרכי שבת". הנחת היסוד של דבריו היא שיש חשיבות בהכנות של "צרכי שבת" דוקא ביום שִׁשִּׁי (שאם לא כן, אפשר להקדימם ליום אחר ואזי יהיו פנוים להרבות באכילה ובשתיה ביום שִׁשִּׁי).

ה. נפקא־מינות

אם כנים דברינו, ניתן לבחון לאורם כמה הלכות הקשורות בערבו של שבת.

1. נפילת אפים ומנהגי תפלה משעת מנחה של ערב שבת

בתפלת המנחה בע"ש אין נופלין על פניהם.    (שו"ע רס"ז, א)

שני הסברים מצאנו בביאור דין זה. גישה אחת סוברת שדין ערב שבת כדין רוב ערבי ימים שלא אומרים בהם תחנון (שו"ע קל"א, ו), ואף ביום שִׁשִּׁי מדלגים על תחנון מחמת יום המחרת "מפני שהוא סמוך להכנסת שבת" (משנ"ב שם א בשם הלבוש). בגישה זו אוחז האבודרהם (תפלת התעניות) בנוגע לתענית החלה ביום שִׁשִּׁי:

ואם חל י' בטבת ביום ששי מתפללין שחרית כשאר הצומות וכן במנחה אבל אין אומרים הווידוים ולא נפילת אפים במנחה מפני שהוא ערב שבת.

לדעתו (ולדעת רוב הפוסקים שהביאו אותו), במנחה זו קוראים בתורה בפרשת 'ויחל' ומפטירים כבכל צום, אך מדלגים על נפילת אפים מחמת השבת ביום אחריו. מבחינה זו, יום שִׁשִּׁי איננו שונה משאר ימי המעשה. באופן דומה מסביר המנהיג את המנהג בצרפת לדלג על תחנון בערב שבת:

אין מנהג בצרפ' ובספר' ליפול על פניה' מנחת בערבי שבתו' וי"ט... וירא' לי לפי שהם ימי שמחה... שגם שבת נקרא' יום שמחה... וביום שמחתכ' אלו שבתו'.

               (המנהיג הלכות שבת, ריש סדר תפילות שלשבת [עמ' קלב במהד' מוה"ק])

לדעת המנהיג, הסיבה שמדלגים על תחנון נעוצה בכך ששבתות נקראות "ימי שמחה"[23] ואזי בערבו, בניגוד לערבו של ראש חֹדֶש, לא אומרים תחנון מפאת יום הבא לאחריו בה, כלשונו בהמשך, "אבדילו להו ממלאכה וקדישו יומא".

לעומתם, האגור (בשם שבלי הלקט) מפקיע ממנחה של ערב שבת את כל סממני התענית:

שאין קורין בספר במנחה בערב שבת כשחל אחת מארבע צומות הללו בע"ש, שבלי הלקט.[24]     (האגור תתפ)

דעה זו רואה את ערבו של שבת לאחר שעת מנחה באופן יחודי, ובניגוד לתענית אסתר, שבה המנהג לדלג על תחנון מחמת פורים דפרזים למחרת, לא קוראים בה קריאות התענית.

ההתיחסות ליום שִׁשִּׁי כאל יום שמח יכולה להסביר שורה של מנהגים בערב שבת לאחר מנחה; דוגמת המנהג לומר "שיר המעלות" ולא "על נהרות בבל" לפני ברכת המזון (פמ"ג משבצות זהב רס"ז, א), והמנהג שלא לקרוע על ראית מקום המקדש.[25]

שתי הגישות באות לידי ביטוי גם ביחס לדין אבל, שהמנהג הוא שאינו עולה כשליח צבור בשבתות וימים טובים (רמ"א יו"ד שע"ו, ד), אם עובר לפני התֵבה בתפילת מנחה של ערב שבת (ראה פסקי תשובות רס"ז, א הערה 14): יש שסוברים שיכול לעבור כשם שעובר בכל יום חול רגיל, אך יש שכתבו להמנע מלעבור בשעה זו: או מפני המנהג שלא לעלות בזמנים שלא אומרים בהם תחנון או, כדברינו, בגלל היחודיות שביום שִׁשִּׁי.

2. טעימת אוכל בערב שבת

טועמיה חיים זכו וכו'... ויש סמיכי מיכן שצריך לטעום תבשילו מערב שבת.  (שבלי הלקט פב)

טעמו של מנהג זה נתון במחלוקת בין הפוסקים, ואף היא סובבת סביב שתי הגישות שראינו לעיל. מצד אחד, שורה של פוסקים (כלבו לז, מטה משה עמוד שני סימן תח ומשנ"ב ר"נ, ב בשם הא"ר) מסבירים שהסיבה למנהג היא כבוד השבת – כדי שהאוכל יהיה טעים ולא יהיה צורך לתקנו בשבת עצמה.[26] מבחינה זו, אין חשיבות עצמאית לטעימתו ביום שִׁשִּׁי אלא הוא אמצעי כדי לודא שהאוכל טעים ומוכן לאכילה בשבת. מנגד, שעה"צ ר"נ, ח מדייק בדברי השלחן שלמה שהוא סבור "דעצם הטעימה היא מצוה", ללא קשר לתיקון המאכל עבור שבת! נוכל להסביר דעות אלו רק אם נניח שאכן יש חשיבות עצמאית ליום שִׁשִּׁי.

3. זמן הפסקת אבלות בפרהסיא לפני שבת

אבלות בפרהסיא עבור היושב שבעה אמורה להמשך עד כניסת השבת. אימתי היא שעת סיום זו? היה מנהג לקום מן האבלות מיד לאחר חצות היום:

עי' בתשו' גבעת שאול סי' ע"ב שכתב, דמה שנוהגים העולם בע"ש תוך ז' ימי אבילות לישב על כסא וספסל וללבוש מנעלים תיכף אחר חצות היום מפני כבוד שבת טעות הוא וראוי לכל בעלי תורה למחות ולגעור באותם אנשים המקילים בדבר זה ולבטל מנהגם ע"ש.    (פת"ש יו"ד ת', א)

הגבעת שאול המצוטט בפתחי תשובה סובר שמנהג זה הוא מנהג טעות. אם אכן אין ליום שִׁשִּׁי כל מעמד עצמאי אזי מובנים דבריו, כיון שהאבלות בפרהסיא אמורה להמשך עד כניסת שבת. ואכן, השו"ע, האוחז בדעה זו, אומר בסתם גם בנושא זה דבר דומה:

ואם חל אחד מימי האבילות, חוץ מהשביעי, בערב הרגל, מותר לכבס... אבל לרחוץ אסור עד הלילה.  (שו"ע תקמ"ח, י)

עם זאת, הוא מביא גם דעה אחרת:

יש מתירין לרחוץ אחר תפלת המנחה, סמוך לחשיכה.[27]

על פי דעה זו ליום שִׁשִּׁי ישנה חשיבות עצמאית משעת המנחה, דבר הבא לידי ביטוי באי־אמירת תחנון, וכלשונו של המג"א שם יד: "דצריך שיתפלל מנחה תחלה דאז חל עליו קדושת הרגל". ואכן, חלק מהפוסקים מקדימים את זמן הקימה מן האבלות: הרב שמואל לנדא פוסק שיכול לקום בזמן מנחה קטנה (שו"ת שיבת ציון ס), והרב טיקוצ'ינסקי (גשר החיים ח"א כ"א, יב אות ג) פוסק שלכתחלה יקום רק בזמן פלג המנחה.[28] בטעם הדבר מסביר הרב טיקוצ'ינסקי: "שאז מתחילה קדושת השבת", ללא קשר לכך שאדם טרם קבל על עצמו את השבת. יש חשיבות עצמאית ליום שִׁשִּׁי משעת מנחה, ואזי, כשם שמדלגים על תחנון בזמן זה, כך האבל אינו חייב באבלות בפרהסיא בשעה זו.[29]

ו. סיכום

מאמר זה ניסה לבחון האם יש מעמד מיוחד לערב שבת דרך כמה דינים הנוהגים בו:

• השלמת תענית החלה בו.
• איסור ריבוי בסעודה.
• מנהגי התפלה השונים בו.
• מצות טעימת תבשילים.
• מתי פוסקת בו אבלות בפרהסיא.

ראינו בצורה עקבית – בכל חמשת הנושאים לעיל – שתי גישות: גישה אחת ראתה את יסוד כל הדינים הללו כנובעים מקדושת יום השבת, בעוד גישה אחרת ראתה את הדינים כאבני בנין המעצבות את יום שִׁשִּׁי באופן שונה משאר ששת ימי המעשה. בביאור אָפיו של יום שִׁשִּׁי הסברנו שיום שִׁשִּׁי הוא יום של שאיפה לקראת היום הקדוש, והוא מכין לקראת שבת הכנות פיזיות ורוחניות.