גזרות קנ"א | הפוגרומים בספרד בשנת 1391
תרגום: תני בדנרש.
עריכה: אורי שטרן.
***
מבוא
בשנת 1492 (ה'רנ"ב), מלך ספרד פרדיננד השני והמלכה איזבלה הראשונה גירשו את כל האוכלוסייה היהודית מארצם. ארבע עשרה שנים קודם לכן הקימו המלכים את האינקוויזיציה הספרדית שרדפה מתנצרים שנחשדו בזיוף ו"מינות". בשלב זה, הם גירשו את כל מי שסירב להתנצר. לאורך השנים גורשו יהודים מרוב מדינות אירופה; עם זאת, גירוש ספרד נחשב לאחד האירועים הקשים ביותר בהיסטוריה היהודית.
האנטישמיות בספרד הורגשה שנים רבות לפני הגירוש. בשנת 1391 (ה'קנ"א) התרחש בספרד טבח שהיה אחד ממעשי האלימות הגדולים ביותר בהיקפם בימי הביניים. יש המעריכים שכחמישים אלף יהודים נרצחו במהלכו. המתקפות החלו בסביליה ב־6 ביוני (ג' בתמוז), שם נרצחו אלפים. בתי היהודים נהרסו, והניצולים התנצרו בשל החשש להיהרג.
דפוס אלימות זה חזר על עצמו בכל המדינה. יהודים רבים, בכשבעים עיירות שונות, עמדו במהלך שלושת החודשים הבאים בפני הבחירה להתנצר או למות. בין העדים לזוועות אלו היו הריב"ש[1] והפילוסוף היהודי הגדול רבי חסדאי בן אברהם קרשקש.[2] בנו היחיד של רבי חסדאי נרצח בפוגרום במדריד.[3]
למרבה הצער, אירועים קשים אלו לא היו תופעה חדשה. במהלך המאות השתים עשרה והשלוש עשרה, קהילות יהודיות רבות ברחבי אירופה נאלצו לבחור בין התנצרות ובין מוות. עם זאת, בספרד של המאה הארבע עשרה תוצאות הפוגרומים היו שונות.
ההיסטוריון הבריטי ססיל רות מסביר:[4]
גל של מעשי טבח בצורה כזו לא היה חדש בשום אופן בהיסטוריה היהודית. גל דומה התרחש בחבל הריין במהלך מסעי הצלב באנגליה בשנים 1189–1190, וכן ברחבי גרמניה בתקופת המוות השחור. אולם ההשלכות בפעם הזו היו ייחודיות. במקרים אחרים, קבוצה שולית בלבד קיבלה את ההתנצרות כחלופה למוות. הרוב המכריע העדיפו ללא עוררין את המוות "למען קידוש השם" על פני ביטול אמונתם. אבל בספרד, התנאים היו שונים.
ססיל רות מפרט במאמרו מה היו ההבדלים, ומסכם:
תהיה הסיבה אשר תהיה, בכל חצי האי קבוצות גדולות של יהודים הסכימו להתנצר בהמוניהם כדי להימלט ממוות.
על פי ההערכות, כמאתיים אלף (!) יהודים התנצרו בממלכות אראגון וקסטיליה (שהתאחדו דרך נישואי פרדיננד ואיזבלה) בתקופה זו. המתנצרים בתקופה זו כונו "אנוסים".[5]
ישנן עדויות שרבים מיהודים אלו המשיכו לשמור מצוות בסתר, תוך ידיעה שאם הם ייחשפו – דינם יהיה מוות. רבי שלמה אבן וירגה,[6] בחיבורו ההיסטוריוני "שבט יהודה", מתאר כיצד אנוסים בליסבון[7] נתפסו בליל הסדר כשהם אוכלים מצות. הוא מזכיר בנוסף תפילות ובריתות מילה שנערכו בסתר.[8]
מעמדם ההלכתי של האנוסים[9]
מעמדם ההלכתי של האנוסים נידון על ידי פוסקים רבים. עקב השינויים הדתיים שחלו בקהילה זו לאורך הדורות, השתנו במהלך השנים גם העמדות ההלכתיות.
ראשית, נבחן את מעמדו ההלכתי של "משומד", יהודי הממיר את דתו לדת אחרת. השאלה המרכזית היא האם יהודי שהמיר את דתו מאבד את מעמדו כיהודי.
התשובה הידועה מבוססת על ביטוי המוזכר בגמרא בעניין חטאו של עכן. בכיבוש העיר יריחו (יהושע ז), הקב"ה מצווה על העם להימנע מלקיחת שלל העיר. עכן מתעלם מהוראה זו ולוקח מהשלל. בני ישראל מפסידים בקרב הבא בעיר עי, והקב"ה מסביר: "חטא ישראל".
מכאן דורשת הגמרא: "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא". במילים אחרות: פעם יהודי – תמיד יהודי.[10]
למרות שנראה שמדובר בביטוי בעל אופי אגדתי,[11] הפוסקים מתבססים עליו וקובעים שמי שנולד לאם יהודייה לעולם לא יוכל לאבד את מעמדו כיהודי.[12]
הפוסקים מבינים שמתוך עקרון זה נובעות שתי השלכות:
- חוטא יהודי, אפילו משומד, עדיין מחויב לקיים מצוות ודינו להיענש על כל עבירה.
- יהודייה שהמירה את דתה לדת אחרת, ילדיה עדיין נחשבים יהודים ואינם צריכים גיור כדי להינשא[13] ליהודים אחרים.[14]
ישנם נושאים הלכתיים הנתונים לדיון האם הם חלים לגבי משומד. למשל, יש הטוענים שמותר לקחת ריבית ממשומד.[15] עם זאת, כפי שמציין הרב אהרן ליכטנשטיין, אין זה אומר בהכרח שמעמדו היהודי של המשומד השתנה:
בכל מקום שהתורה ניסחה ניסוח הלכתי שמתייחס ל'אחיך', המשומד יוצא מן הכלל הזה... [במקרה של לקיחת ריבית] הוצאת המשומד מן הכלל איננה נובעת מהיותו מחוץ לתחום היהדות בכלל. במקרה הזה הוא מוצא רק מן הקהילה המצומצמת יחסית של 'אחים במצוות', של כל מי שיש להם מחויבות רוחנית משותפת, שהוא הפנה לה עורף.[16]
המסקנה מכל האמור לעיל היא שיהודי אינו יכול לשנות את מעמדו ההלכתי. כלל זה חל גם ביחס לאנוסים, ובהתאם הפוסקים קובעים שכאשר יהודים אלו חוזרים לדת ישראל, אין צורך שיטבלו במקווה. הרשב"ש[17] פוסק בפירוש לגבי האנוסים המגיעים לאלג'יר שהם יהודים גמורים ואינם צריכים גיור מחדש.[18]
אנוס כשר לעדות?
השאלה המרכזית שעמדה בפני הפוסקים היא מעמדם ההלכתי של אנוסים המשמשים כעדים. האם עדותם קבילה מבחינה הלכתית? לתשובה יש השלכות חמורות.
על פי ההלכה, עדים ממלאים את התפקיד החשוב ביותר בטקסי נישואין וגירושין. כל מרכיב של יצירת נישואין או פירוקם דורש שני עדים. בהיעדרם הטקס חסר תוקף הלכתי. אם נפסוק שאנוסים אינם יכולים לשמש כעדים, כל הנישואין והגירושין שנעשו על פי עדותם – פסולים!
מצד שני, האלטרנטיבה עשויה להיות בעייתית יותר. אם נפסוק שאנוסים כשרים לשמש כעדים, ועדותם יכולה לתקף נישואין, אזי במקרה שבני הזוג נפרדו ללא גט תקין הלכתית, והאישה נישאה בשנית – ילדיה מהנישואים השניים יהיו ממזרים. ילדים אלו אינם רשאים להינשא לרוב היהודים.
כדי להיות כשיר הלכתית לשמש כעד, צריך להיות שומר תורה ומצוות ומעל גיל בר מצווה. לגבי שמירת תורה ומצוות, פוסק הרמב"ם (הלכות עדות י, א–ב):
הרשעים פסולין לעדות... אי זהו רשע? כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול.
אולם, לגבי משומד, קובע הרמב"ם (יא, י):
המוסרין והאפיקורוסין והמומרים לא הצריכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות שלא מנו אלא רשעי ישראל, אבל אלו המורדין הכופרין פחותין הן מן העכו"ם.
בניגוד למשומדים הפסולים לעדות, בנוגע לאנוסים נראה שהפוסקים מסכימים שאי אפשר לנסח כלל מוחלט שיכלול את כל האנוסים, מכיוון שישנם סוגים שונים של אנוסים.
כאמור, הריב"ש חי בזמן גל האנוסים הראשון. במספר תשובות המוקדשות לשאלות בנושא[19] הוא פוסק שיהודי שנכפה עליו לעבור עבירה נחשב ל"יהודי כשר", ולפיכך עדותו כשרה. אולם, כלל זה נכון רק אם בצנעא היהודי שומר מצוות ונמנע מלחטוא. אם היהודי עובר עבירות גם ברשותו הפרטית, הוא נחשב לרשע ופסול לעדות.
יתרה מכך, הריב"ש טוען שאם יהודי מסוגל לברוח מהמדינה ומחליט מתוך בחירה חופשית להישאר לחיות תחת כפייה, הוא פסול לעדות.
המשמעות של פסיקה זו היא שיש לבחון את התנהגותם הדתית של האנוסים בכל מקרה לגופו. חלקם עשויים להיות עדים כשרים וחלקם לא.
ככל שהזמן חלף, יותר ויותר אנוסים עזבו את האמונה היהודית. לאור זאת פעמים רבות נפסק שאין תוקף לנישואין שאנוסים העידו עליהם.[20] פסיקה זו דווקא היטיבה עם האנוסים, שכן ניתן היה לקבל אותם בחזרה לתוך הקהילה היהודית ללא צורך לטבול במקווה בשל מעמדם שנותר כיהודים, ויחד עם זאת מותר היה להם להינשא בתוך הקהילה ללא חשש מממזרות.
[1] רבי יצחק בן ששת פרפט, 1326–1408.
[2] ישנן הצעות כי הריב"ש עצמו נאלץ להתנצר. ראו ז'אומה ריירה, "לתולדות הריב"ש בגזרות קנ"א", ספונות יז, עמ' 11–20. זמין ברשת – קישור.
[3] תיאוריו של רבי חסדאי על זמנים נוראים אלו התווספו ליצירתו ההיסטורית של רבי שלמה אבן וירגה, "שבט יהודה".
[4] ראו: A History of the Marranos (New York), Sepher-Hermon Press. ניתן למצוא את המאמר המלא ברשת – קישור.
[5] הכינוי "מראנוס" נטבע לקראת סוף המאה החמש עשרה. כינוי נוסף לתופעה ייחודית זו הוא "קריפטו יהודים". הצעות שונות הועלו בנוגע למקור של שמות אלו, על רקע דיון נרחב האם מדובר בכינויי גנאי. ראו אנציקלופדיה יודאיקה, כרך יא, עמ' 1018.
[6] בערך 1460–1554.
[7] לפורטוגל הייתה אינקוויזיציה משלה.
[8] ראו שמחה אסף, "באהלי יעקב", מוסד הרב קוק (1943), עמ' 145–148, שמזכיר מקורות רבים המתארים את מסירות האנוסים לשמירת תורה ומצוות.
[9] ראו בהרחבה את מאמרו של אליאב שוחטמן, "מעמדם ההלכתי של האנוסים לאור ספרות ההלכה", שנה בשנה (1993). שניתן לקוראו ברשת – קישור. ראו גם את דבריו המעמיקים של פרופסור ישראל תא־שמע, "מעמד האנוסים לאור ההלכה", מחנים צג–צד (1964). המאמר זמין ברשת – קישור.
[10] סנהדרין מד ע"א.
[11] ראו את דברי הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, אבן העזר ד, פג), שמבין שגמרא זו נשארת בגדר אגדה מבחינת השלכותיה.
[12] למאמר מפורט העוסק בהתפתחות ביטוי זה, ראו יעקב כץ, "אף על פי שחטא, ישראל הוא", הלכה וקבלה (דפוס מגנס), עמ' 255–269.
[13] ישנן דעות (בניגוד לשולחן ערוך אבן העזר, מד, ט) הטוענות כי נישואי משומד בטלים. ראו הסבר לעמדה זו בשו"ת מהרשד"ם אבן העזר י. בציטוט מהרב אהרן ליכטנשטיין, "הדעה הרווחת ברורה: מעמדו של המשומד לעניין נישואין הוא כמו זה של יהודי".
[14] בהתאם, האישה עצמה שמבקשת לחזור לאמונה היהודית אינה צריכה גיור מחדש. ראו שו"ת מהרי"ץ החדשות רז.
[15] תוספות עבודה זרה כו ע"ב, ד"ה "אני".
[16] "האח דניאל והאחווה היהודית", מוסר אביב, עמ' 247–269.
[17] רבי שלמה בן שמעון דוראן (אלג'יר, בערך 1400–1467).
[18] שו"ת רשב"ש פט.
[19] שו"ת הריב"ש ד; שם יא; שם יד.
[20] מהרשד"ם אבן העזר י.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)