מזוזה – שמירה או אמונה

שמירת המזוזה – 'עבדיו יושבין מבפנים והוא משמרן מבחוץ'

בשיעורינו עד כה עסקנו בגדרי מצוות מזוזה: ביסוד החיוב – 'חובת הבית' או 'חובת הדר', ביחס שבין הבעלות למגורים כתנאי לחיוב ובגדרי בית החייב במזוזה. בשיעור זה, החותם את סדרת שיעורינו, נעסוק במצוות מזוזה מהיבט שונה ונעיין בדברי חז"ל הרואים את המזוזה כשומרת על הבית.

הגמרא במסכת מנחות דנה במקום קביעת המזוזה:

אמר רבא: מצוה להניחה בטפח הסמוך לרשות הרבים. מאי טעמא? רבנן אמרי כדי שיפגע במזוזה מיד, רב חנינא מסורא אומר כי היכי דתינטריה. אמר רבי חנינא: בוא וראה שלא כמידת הקדוש ברוך הוא מידת בשר ודם, מידת בשר ודם – מלך יושב מבפנים ועַם משמרין אותו מבחוץ, מדת הקדוש ברוך הוא אינו כן – עבדיו יושבין מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר 'ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך'.  (מנחות לג:)

בדברי הגמרא מובאים שני טעמים לקביעת המזוזה בטפח הסמוך לרשות הרבים: לפי רבנן "כדי שיפגע במזוזה מיד", ולפי רב חנינא מסורא "כי היכי דתינטריה" – כדי שהמזוזה תשמרנו.

מדברי רב חנינא מסורא עולה שהמזוזה שומרת על בני הבית – וכדברי רב חנינא שמביאה הגמרא: "מידת הקדוש הוא אינו כן, עבדיו יושבין מבפנים והוא משמרן מבחוץ" – ויש לכך השלכה הלכתית על מקום קביעת המזוזה.

עיקרון זה, שהמזוזה שומרת על בני הבית, עולה ממקורות נוספים.

הגמרא במסכת עבודה זרה מספרת על אונקלוס הגר שביטא רעיון זה:

אונקלוס בר קלונימוס איגייר. שדר קיסר גונדא דרומאי אבתריה, משכינהו בקראי, איגיור. הדר שדר גונדא דרומאי אחרינא אבתריה, אמר להו: לא תימרו ליה ולא מידי. כי הוו שקלו ואזלו, אמר להו, אימא לכו מילתא בעלמא: ניפיורא נקט נורא קמי פיפיורא, פיפיורא לדוכסא, דוכסא להגמונא, הגמונא לקומא, קומא מי נקט נורא מקמי אינשי? אמרי ליה: לא. אמר להו: הקדוש ברוך הוא נקט נורא קמי ישראל, דכתיב 'וה' הולך לפניהם יומם' וגו'. איגיור כולהו. הדר שדר גונדא אחרינא אבתריה, אמר להו: לא תשתעו מידי בהדיה. כי נקטי ליה ואזלי, חזא מזוזתא דמנחא אפתחא, אותיב ידיה עלה ואמר להו: מאי האי? אמרו ליה: אימא לן את. אמר להו: מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקדוש ברוך הוא – עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר 'ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם'. איגיור. תו לא שדר בתריה.   (עבודה זרה יא:)

עיקרון זה מפורש גם בדברי רבנו הקדוש המובאים בירושלמי:

ארטבון שלח לרבנו הקדוש חד מרגלי טבא אטימיטון. אמר ליה: שלח לי מילה דטבא דכוותה. שלח ליה חד מזוזה. אמר ליה: מה אנא שלחי לך – מילה דלית לה טימי, ואת שלחת לי מילה דטבא חד פולר? אמר ליה: חפציך וחפצי לא ישוו בה, ולא עוד אלא דאת שלחית לי מילה דאנא מנטיר לה, ואנא שלחית לך מילה דאת דמך לך והיא מנטרא לך, דכתיב 'בהתהלכך תנחה אותך' וגו'.  (ירושלמי פאה א, א)

השפעת טעם השמירה על דיני המזוזה

נוסף על מקורות מפורשים אלו, יש בראשונים מקורות נוספים המתאימים להבנה שהמזוזה שומרת על האדם:

א. איסור נטילת המזוזות בשעת עזיבת הבית: הגמרא (בבא מציעא קב.) מלמדת ששוכר העוזב את הבית לא ייטול ממנו את המזוזות הקבועות בו: "תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו – על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא – לא יטלנה בידו ויוצא.... ומנכרי – נוטלה בידו ויוצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר אשתו ושני בניו". התוספות (שם קא: ד"ה לא יטלנה) ביארו שדין זה נובע מהבעייתיות שבהפקעת השמירה מהבית: "אף על גב דאמר שמואל דמטילין מבגד לבגד גבי מזוזה אסור, לפי שהמזיקין באין בבית שאין בו מזוזה, וכשנוטלה כאילו מזיק אותן שידורו בבית".

ב. קביעת מזוזה שלא כהלכתה: הגמרא (מנחות לב:) אומרת: "תלאה במקל או שהניחה אחר הדלת – סכנה ואין בה מצוה". רש"י (שם ד"ה סכנה) מפרש: "סכנה – מן המזיקים, שאין הבית משתמר בה עד שיקבענה בצורת הפתח כהילכתה".

ג. מזוזה חובת הדר היא: כפי שהבאנו בשיעור "מזוזה – חובת הבית או חובת הדר", רש"י (פסחים ד. ד"ה חובת הדר) מבאר שדברי רב משרשיא, "מזוזה חובת הדר היא", מבוססים על עיקרון זה: "לפי שהיא משמרתו, וכתיב 'ביתך' – ביאתך, נכנס ויוצא בה". וכן כתב ר"י מלוניל (בבא מציעא נט. מדפי הרי"ף): "פשיטא דעל השוכר לעשותה, דהא אמר רב מזוזה חובת הדר היא, כלומר על השוכר לעשותה לפי שהיא עשויה לשמירת מי שהוא עומד בבית, כדאמרינן בהגדה דשלא כמדת מלך בשר ודם מדת הקדוש ברוך הוא, שמידת מלך בשר ודם עבדיו משמרין אותו בחוץ והוא עומד בפנים, והקב"ה אינו כן אלא הוא משמר את עבדיו".

השמירה – טעם המצווה או מתוצאותיה

נמצא, אם כן, שממקורות רבים עולה שהמזוזה שומרת על בני הבית. אומנם יש להבחין בין המקורות השונים: מדברי הגמרא במסכת עבודה זרה והירושלמי במסכת פאה אומנם עולה שהמזוזה שומרת על הבית, אך לא נאמר בהם שזהו טעמה של המזוזה, ואפשר להבין שהשמירה היא תוצאה נוספת הבאה מחמת קיום המזוזה. לעומת זאת, מדברי הגמרא במנחות עולה שהשמירה מגדירה את מקום קביעת המזוזה – "כי היכי דתינטריה", ומשתמע מכך שהשמירה היא תכלית המצווה, וכמפורש בדברי ר"י מלוניל: "על השוכר לעשותה, לפי שהיא עשויה לשמירת מי שהוא עומד בבית".

בעצם העובדה שמחמת המזוזה נשמרים בני הבית אין כדי להתמיה: כאשר אדם קובע מזוזה בפתחו, שֵׁם ה' ועיקרי תורתו נמצאים בפתח ביתו, וכתוצאה מכך ה' שומר על בני הבית. אומנם אם אכן השמירה על הבית היא תכלית המצווה, הדבר אומר דורשני: מצוות מזוזה כתובה בפרשת "שמע" ובפרשת "והיה אם שמוע" בסמוך לקבלת עול מלכות שמיים, אהבת ה', תלמוד תורתו והנחת תפילין. נראה מכך כי למצוות אלו עניין משותף – ביטוי האמונה בה' וקבלת עול מלכותו.

ואכן כדברים אלו כותב הרמב"ן:

ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה, כמו שחייב כרת באכילת חמץ ובעזיבת הפסח, והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', ושנעשה סכה בכל שנה, וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פנות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו.   (רמב"ן שמות יג, טז)

מדוע, אם כן, רואים חז"ל את המזוזה כבעלת מגמה שונה – מצווה הבאה לשם שמירת הבית?

ייתכן שההבחנה בין תפילין למזוזה נובעת מן האמור בשיעור המבוא לסדרה זו, שלפי המכילתא (מסכתא דפסחא פרשה יז), הירושלמי (ברכות ג, ב) ומסכת תפילין (א, כ) מצוות תפילין היא סעיף של מצוות תלמוד תורה, והיא באה כתחליף ללימוד תורה – בשעות שבהן האדם אינו יכול לעסוק בתורה, הוא מניח את התפילין על גופו וכך הוא דבוק בדברי התורה גם בזמנים אלו. לפי תפיסה זו – כפי שמוכיח האור שמח (תלמוד תורה א, ב) – קיים הבדל עמוק בין תפילין למזוזה: הקביעה דלעיל, שהתפילין הן תחליף לתלמוד תורה, אינה שייכת לגבי מזוזה; מזוזה אינה סעיף של מצוות תלמוד תורה ואינה באה כתחליף לתלמוד תורה. אם כן, ייתכן שמטעם זה רואים חז"ל את המזוזה כבעלת עניין בפני עצמו – שמירה על הבית.

יש להוסיף כי ייתכן שהמקור לכך שהמזוזה באה לשמירה מבוסס על ההיקש בפרשיית "והיה אם שמוע" בין מזוזה לברכת אריכות ימים:

וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ:  (דברים יא, כ-כא)

ואכן הגמרא מוכיחה מהיקש זה שנשים חייבות במזוזה:

ומצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מנלן? גמר מתפילין – מה תפילין נשים פטורות, אף כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות; ותפילין גמר לה מתלמוד תורה – מה תלמוד תורה נשים פטורות, אף תפילין נשים פטורות. ונקיש תפילין למזוזה! תפילין לתלמוד תורה איתקיש בין בפרשה ראשונה בין בפרשה שניה, תפילין למזוזה בפרשה שניה לא איתקיש. ונקיש מזוזה לתלמוד תורה! לא סלקא דעתך, דכתיב 'למען ירבו ימיכם' – גברי בעי חיי, נשי לא בעי חיי?!  (קידושין לד.)

נראה מכך שהמזוזה קשורה לאריכות ימים, ומכאן שהיא באה לשם שמירה והגנה.[1] אומנם אין הכרח ללמוד מכך שזהו עניינה היחיד של המזוזה, וייתכן שלמזוזה שתי מגמות שונות – היא באה גם כחלק מקבלת עול מלכות שמיים וגם לשם שמירה והגנה.

כעין דברים אלו כתוב בספר הזוהר:

פקודא למקבע בר נש מזוזה לתרעיה, למהוי כל בר נש נטיר מעם קודשא בריך הוא כד נפיק וכד עייל, ורזא 'ה' ישמר צאתך ובאך מעתה ועד עולם'... ותו, דלא ינשי בר נש דוכרנא דקודשא בריך הוא לעלמין, ודא איהו כגוונא דציצית, כמא דאת אמר 'וראיתם אותו וזכרתם את' וגו'. כיון דחמי בר נש להאי דוכרנא אדכר בגרמיה למעבד פקודא דמאריה.   (רעיא מהימנא פרשת ואתחנן רסג ע"ב)

לדברי הזוהר, המזוזה משמשת גם לשמירה ("למהוי כל בר נש נטיר מעם קודשא בריך הוא") וגם לזכירת מצוות ה' ("ותו דלא ינשי בר נש דוכרנא דקודשא בריך הוא לעלמין").[2]

הכרזת האמונה – סיבת השמירה

אפשר להציע דרך נוספת ביחס למקור השמירה הנובעת מהמזוזה, לאור השוואה בין מצוות מזוזה לבין פסח מצרים.[3]

בפרשיית "החודש הזה לכם" נצטוו ישראל לתת את דם הפסח על המשקוף ועל שתי המזוזות לשם שמירה והצלה מפני המשחית המכה בבכורי מצרים:

וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם... וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה': וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:  (שמות יב, ז–יג)

מן הדמיון בין שתי המצוות, "ולקחו מן הדם ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף" ו"וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך", אפשר להבין שעניינן דומה: כשם שדם הפסח ניתן על המשקוף והמזוזות לשם שמירה והגנה מפני המשחית, כך דברי התורה ניתנים על מזוזת הבית לשם שמירה והגנה מפני המזיקין.

ואכן עיקרה של השוואה זו נזכר כבר במכילתא:

'ופסח ה' על הפתח ולא יתן' – והלא דברים קל וחומר, ומה אם דם פסח מצרים הקל, שאינו אלא לשעה ואינו נוהג ביום ובלילה ואינו נוהג לדורות, נאמר בו 'ולא יתן המשחית'; מזוזה שהיא חמורה, שיש בה עשרה שמות מיוחדין ונוהגת ביום ובלילה, על אחת כמה וכמה שלא יתן המשחית; אלא גרם עוונותינו, שנאמר 'עוונותיכם הטו אלה' וגו', וכתיב 'כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין א-להיכם וחטאתיכם הסתירו מכם פנים משמוע'.   (מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא פרשה יא)

יש להעמיק בדברים אלו. ההצלה שבדם הפסח נובעת מהיות ישראל בני בריתו של הקדוש ברוך הוא, וכך המשחית הנוגף במצרים אינו פוגע בהם; ישראל נתונים להשגחתו הישירה של הקדוש ברוך הוא, הפורש עליהם את סוכת שלומו ומציל אותם מכל רע. בדומה לכך, המזוזה, שכתובות בה הפרשיות העוסקות בקבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות, מגדירה את ביתו של ישראל כ'בית עובד ה',[4] וכך אין למזיקים שליטה ואחיזה בבית זה: "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ: רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה: כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ: לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ" (תהלים צא, ז–י).

לאור דברים אלו, השמירה שבמזוזה אינה עניין העומד בפני עצמו ואינה סותרת את קבלת עול מלכות שמיים שבמזוזה; המזוזה אינה 'קמיע' וסגולה לשמירה, אלא שמירתה נובעת מכך שבאמצעותה האדם מחיל שם שמיים על ביתו, מגדיר אותו כ'בית עובדי ה'' ובכך הוא נתון תחת כנפי השכינה וממילא אין למזיקים כל שליטה בו.[5]

כתיבת פסוקי שמירה ושמות מלאכים במזוזה

בדברינו עד כה עסקנו בבירור העולה מהסוגיות ביחס ליסוד מצוות מזוזה. כעת נעבור לעיין בהבנותיהם של רבותינו הראשונים בעניין זה.

חלק חכמי אשכנז העצימו מאוד את עניין השמירה שבמזוזה. היראים מציין שנהגו להוסיף שמות מלאכים בגוף המזוזה לתוספת שמירה:

ולבד ההלכות של מסכת מנחות האמורות במזוזה הורגלו העולם לתוספת שמירת הבית לכתוב בסוף השורות חותמות ושמות של מלאכים, ואינם עכובא אף לא מצוה אלא תוספת שמירה.  (יראים סימן ת)[6]

היראים ממשיך ומפרט את "צורת המזוזה וחותמיה",[7] שבה המזוזה נראית כעין 'קמיע', ומדבריו עולה שאומנם אין בכך חובה, אך הדבר מתאים למהותה ולאופייה של המזוזה.[8]

מדברי רש"י בסידורו משתמע שהוספת שמות המלאכים היא חלק ממצוות המזוזה:

וצריכה מלאכים, בסוף שורות 'הדברים' – מיכאל, ובסוף שורות 'ובשכבך' – גבריאל, ובסוף מצוה – עזריאל.  (סידור רש"י סימן תנה)

כן נראה גם מדברי הראבי"ה (תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף קנ), וכן מפורש בספר האשכול:

ואיכא מאן דעביד שמות מלאכים וחותמות בסוף שיטה בשיטות הידועות, ומצוה למעבד הכי, וידועים הן הסימנים בידי ספריא, אבל אין ברור לנו הדבר מעקר ההלכה.  (ספר האשכול הלכות מזוזה)

ויעוין גם בהגהות מיימוניות:

וכן בס"ע של רבינו שמחה כתב ג' פסוקים תחת המזוזה: ה' ישמרך וכו'.   (הגהות מיימוניות מזוזה ה, ד)

נראה שתפיסה זו, שהמזוזה נועדה לשמירה והגנה, היא העומדת ביסוד המנהג המובא במנהגי מהרי"ל:

אמר מהר"ש: הרוצה לילך מחוץ לעיר, כשיוצא מפתח ביתו יניח ידו על המזוזה ויאמר: בשמך טל אטלה. כי "טל" בגימטרי' כוז"ו, והוא השם שכתוב על המזוזה מבחוץ כנגד שם ארבע אותיות, כי הוא אותיות שניות אחר אותיות דשם ארבע באלפ"א בית"א.         
בכל עת כשיצא האדם מפתח ביתו יניח ידו על המזוזה ויאמר: ה' שומרי ה' צלי על יד ימיני. אשר"י.  (ליקוטים ממהר"ר שלום מאושטרייך המובאים בסוף מנהגי מהרי"ל סימן צא)[9]

וכן נראה מדברי המהר"ם מרוטנבורג:

וכן בית מדרשו של מהר"ם מרוטנבור"ק ז"ל היה בו מזוזה, ואמר כשהיה ישן שינת צהרים בבית המדרש היה רוח רע מבעתו, עד שתיקן מזוזה בפתח.   (רא"ש הלכות מזוזה סימן י)

ואילו היו יודעים כמה המזוזה טובה היא להם, שמא לא היו עוברים עליה. מובטחים שכל בית שמתוקן במזוזה כהלכתא אין שום מזיק יכול לשלוט בו.   (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס קרימונה סימן קח)

וכן עולה מדברי המרדכי:

ואין לדקדק דאם הוא איטר ברגליו ורגלא דשמאלא עקר ברישא ישים המזוזה דרך שמאל ביאתו, מידי דהוה אתפלין, דשאני מזוזה דהוי לשימור כל בני הבית, מה שאין כן בתפילין דהויין ליה לחודיה.   (מרדכי הלכות מזוזה סימן תתקסב)

מנגד, הרמב"ם מביא את המנהג לכתוב שמות מלאכים, פסוקים וחותמות במזוזה ודוחה אותו בחריפות:

מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה 'שדי', ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ, אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם.  (מזוזה ה, ד)[10]

הרמב"ם רואה בכתיבת שמות מלאכים במזוזה פגיעה במהותה של המזוזה: הפיכת "מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו" ל"קמיע של הניית עצמן".[11]

הרמ"ך (רבי משה הכהן, מחכמי לוניל) מקשה על דברי הרמב"ם מן הגמרא דלעיל:

תימה הוא זה, דבמסכת עבודה זרה משמע ממאי דאמר ליה אונקלוס לגונדא דרומאי כי הקב"ה עושה המזוזה לשמור ישראל מבחוץ, שנאמר 'ה' ישמר צאתך ובואך', וכן פירש רבנו שלמה וכל רבותי כי המזוזה משמרת מן המזיקים, ומנהג כותבי מזוזות לכתוב בה שמות.  (השגות הרמ"ך שם)

לטענת הרמ"ך, מפורש בגמרא שהמזוזה משמרת מן המזיקים, ואם כן – מדוע מתרעם הרמב"ם על העושים את המזוזה "כאילו היא קמיע להניית עצמן"?[12]

תשובה להשגת הרמ"ך עולה מדברי הרמב"ם עצמו בסוף הלכות מזוזה:

חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם, שמו של הקדוש ב"ה, ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר 'חונה מלאך יי' סביב ליראיו ויחלצם'.  (מזוזה ו, יג)

הרמב"ם מבאר את עניינה של המזוזה: תזכורת תמיד לאדם, בכניסתו וביציאתו, ב"ידיעת צור העולם". הרמב"ם מוסיף ומבאר שהתזכורות שהאדם זוכה להן מחמת המצוות שהוא מקיים – תפילין, ציצית ומזוזה – "הן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא". מכאן שלשיטתו המזוזה אומנם באה לשמירה, אך לא לשמירת הגוף מפגעי הזמן אלא לשמירת הנפש מן החטא, ושמירה זו אינה נעשית באופן 'מיסטי' אלא שעל ידי ראייתה האדם "ידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים".

לסיום נציין לשיטתם הממצעת של הרא"ש והטור בעניין זה:

נהגו לכתוב שדי מבחוץ על המזוזה בריוח שבין פרשה לפרשה. וכן נהגו לכתוב באשכנז ובצרפת כנגד 'ה' אלקינו ה'' מבחוץ שם של י"ד, והם סמוכות לאותיות של 'ה' אלקינו ה'' באלפא ביתא, אבל בפנים אין להוסיף מאומה ולא לעשות חותמות, לפי שנראה כאילו מכוין לעשות לו קמיע לשמירה, אלא יעשה המצוה כתיקונה לקיים מאמר הבורא יתברך, והוא ישמרנו וצלנו על יד ימיננו.   (רא"ש הלכות מזוזה סימן יח)

מצות עשה לכתוב פרשת שמע והיה אם שמוע ולקובען על מזוזת הפתח, דכתיב 'וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך'. וצריך ליזהר מאד בה, כמו שאמרו חז"ל: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא, מפני שיש במזוזה יחודו של הקדוש ברוך הוא, ותמיד בבואו ובצאתו יזכור יחודו של הקדוש ברוך הוא ויתן יראתו על פניו לבלתי יחטא. וכל הזהיר בה יאריכו ימיו וימי בניו, דכתיב 'למען ירבו ימיכם וימי בניכם', ואם אינו זהיר בה יתקצרו, דמכלל הן אתה שומע לאו. וכן דרשו חכמים: בעון מזוזה בניו ובנותיו מתים קטנים, דכתיב 'דם נפשות אביונכם נקיים' וסמיך ליה 'לא במחתרת מצאתים'. וגדולה מזה, שהבית נשמר על ידה, כמו שדרשו בפסוק 'ה' שומרך' וגומר: מלך בשר ודם מבפנים ועבדיו שומרין אותו מבחוץ, ואתם ישנין על מטתכם והקב"ה שומר אתכם מבחוץ. ועל כן נתינתה בטפח החיצון, שיהא כל הבית לפנים הימנה ובשמירתה. ומכל מקום לא יהא כוונת המקיימה אלא לקיים מצות הבורא יתעלה שציוונו עליה.  (טור יורה דעה סימן רפה)

לדבריהם, המזוזה אומנם שומרת על הבית, אך אל לו לאדם לקובעה לשם כך אלא לשם קיום מצוות ה' יתברך. נראה שלשיטתם המזוזה היא מצווה המבטאת את אמונת האדם בה', והשמירה היא התוצאה הבאה בשל כך.[13]

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] כעין זה כתב בעל הטורים (דברים יא, כ): "'וכתבתם על מזוזות ביתך', וסמיך ליה 'למען ירבו' – שעל ידי המזוזה לא יבא המשחית אל בתיכם. וסמיך ליה 'אם שמר תשמרון' על שם 'ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך'".

[2] מעניין לציין שגם בקריאת שמע עצמה, אף שהיא נאמרת לשם קבלת עול מלכות שמיים, מצאנו עניין של הגנה מפני המזיקין – בקריאת שמע שעל המיטה (וראו עוד בשיעורנו בעניין זה).

[3] עיקרי הדברים מבוססים על דברי הרב יעקב מדן בספרו 'כי קרוב אליך' (שמות עמ' 169–170).

[4] לעיל (בשיעור "מזוזה – חובת הבית או חובת הדר") התבארו באופן זה דברי הריטב"א (בבא מציעא קב. ד"ה לא יטלנה) בטעם איסור הסרת המזוזה בשעת היציאה מן הבית: "ואף על פי שאמרו גבי ציצית מתירין מבגד לבגד, שאני הכא דכיון דחלה קדושת שכינה בבית זה אין לו לסלקה משם".

[5] עי' בדברי רבנו בחיי (כד הקמח ערך מזוזה) הקושר בין השמירה שבמזוזה ובין קבלת עול מלכות שמיים שבה בדרך שונה: "'שומר ה' את כל אוהביו ואת כל הרשעים ישמיד' – ידוע כי ההשגחה השופעת בשפלים על בני אדם בכללים ופרטים והשמירה דבקה בהם, שאלמלא השמירה היו ישראל הפקר נמסרים למקרים, ועל ענין השמירה נקרא הקדוש ברוך הוא שומר ישראל... ומפני ששאר האומות חלק הכוכבים והמזלות, ולא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא לקחם לחלקו יתברך, לכך השמירה חלה בהם יותר מכל העמים... וכדי לקבוע בלב אמונה זו, שהשמירה חלה בישראל ושהקב"ה שומר אותם בכל עת ובכל זמן ביום ובלילה, לכך קבעה לנו תורה מצות מזוזה להניחה על פתחי בתינו, כדי שנתכוין אל העיקר הזה בכל פעם ופעם שאנו נכנסין אל הבתים שהשמירה חלה בנו ושופעת עלינו לא תפרד ממנו אפילו רגע, וגם בלילה כשאנו ישנים על מטותינו בתוך בתינו שמירתו יתברך מקפת אותנו מבחוץ ומגינה עלינו. ולכך נצטוינו במצות מזוזה לכתוב בה ענין היחוד ותלמוד תורה בפרשה ראשונה, ואמתת עונש ושכר בפרשה שניה, והנה זה עדות ומופת על שלשה דברים: על אמתת הנבואה ועל חידוש העולם ועל ההשגחה".

[6] כעין זה במחזור ויטרי (סימן תקטו): "ויש לדקדק שהכ"ד שמות והי"ב מלאכים וכ"ד חותמותיהן שיהו מופלגין בגיליון בסוף השיטה, וכן השלש מקראות הכתובין למטה שלא יהו מובלעין ומעורבין בתוך השיטות שלה, לפי שאינם מעיקר מצות המזוזה". 

[7] אלו דברי היראים: "וזו צורת המזוזה וחותמיה: שמע וגו', ואהבת וגו', לאלו ב' מקראות כותב וחותם יה יה יה, כותב 'והיו הדברים וגו' ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך', וחותם מיכאל; כותב ;ובשכבך ובקומך וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות; וחותם גבריאל וחותם זה; כותב בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך וחותם יה יה יה" וכו'.

[8] ואכן היראים פותח את דבריו על מצוות מזוזה בפסוק העוסק בשמירה: "מזוזה. 'ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך', ציווה שתתן עול מצות על מזוזות ביתך".

[9] הרמ"א (דרכי משה יורה דעה סימן רפה; הגהותיו לשו"ע שם) מביא מנהג זה.

[10] מדברי הרמב"ם נראה שהפסול הוא דווקא בכתיבת שמות מלאכים בצידה הפנימי של המזוזה, ואף על פי כן אין להוסיף שמות וחותמות גם בצידה האחורי של המזוזה באופן שעושה אותה כקמע הבא לשמירה. [אך עי' יביע אומר (ח, יורה דעה כח) שטען שגם לפי הרמב"ם אין בכך איסור.]

[11] נראה שבכך הולך הרמב"ם לשיטתו ביחס לאיסור להתרפא בדברי תורה (עבודה זרה יא, יב): "הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפואת גוף, ואינן אלא רפואת נפשות, שנאמר 'ויהיו חיים לנפשך'". [ועי' אבני נזר (יורה דעה שפד, ז): "אך לדעת רש"י בכמה מקומות וכן לשון כמה פוסקים וכן בזוה"ק דעיקר מצות מזוזה לשמור האדם [בנפשו ונמשך גם לגופו, ולא קשיא קו' הרמב"ם]", ואכמ"ל].

[12] הרמ"ך מוסיף: "מכל מקום יש לדחוק דאונקלוס הוא דאמר להו לאחשובינהו לישראל, אבל לא על דרך האמת".

[13] עי' כסף משנה (מזוזה ה, ד) הטוען שכן היא גם שיטת הרמב"ם.