מצוות מזוזה | מבוא

בשעה טובה אנו עוברים לעסוק במצוות מזוזה, הנזכרת פעמיים בספר דברים:

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.  (דברים ו, ו–ט)

וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם: וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.  (דברים יא, יח–כ)

בין מזוזה לתפילין

בשני מקומות אלו מצוות מזוזה מוזכרת בסמוך למצוות תפילין, ונראה שמצוות אלו דומות זו לזו: חובה לשים את "הדברים האלה" על גוף האדם ועל מזוזות ביתו. אומנם מצוות תפילין נזכרת גם בסוף פרשת בא – בפרשיית "קדש" ובפרשיית "והיה כי יביאך", ובהן מצוות מזוזה אינה מופיעה.

על אף השמטת מצוות מזוזה בספר שמות, הרמב"ן נוקט שמזוזה דומה במהותה ובמגמתה למצוות תפילין, והוא אף מציע שיש לה רמז גם בספר שמות:

'ושננתם לבניך' – גם אלה מצות מבוארות נרמזו כבר... וכן 'וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך' כבר נאמר... והוסיף בכאן מצות המזוזה, 'וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך', שלא נזכרה. ואולי גם זו מבוארת, נרמזה שם במצות 'ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך'.  (רמב"ן דברים ו, ז)

על פי דרכו זו מרחיב הרמב"ן בטעם המצוות הבאות כזכר ליציאת מצרים ומבאר שניסי יציאת מצרים הם הוכחה לאמונה בה', ולכן התורה מצווה במצוות רבות שמגמתן היא זכירת יציאת מצרים:

ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בעניין הזה, כמו שחייב כרת באכילת חמץ ובעזיבת הפסח, והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבוקר ובערב, כמו שאמרו אמת ויציב דאורייתא, ממה שכתוב 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', ושנעשה סוכה בכל שנה, וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים. והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בעניינה כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו, שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו.   (רמב"ן שמות יג, טז)

בדבריו אלו משווה הרמב"ן בין תפילין למזוזה ורואה בשתיהן זכר ליציאת מצרים.[1]

על פי דרך זו, המשווה בין תפילין למזוזה, אפשר להציע שמזוזה מתחדשת רק בספר דברים הואיל והיא נוהגת רק בבית קבע ואינה שייכת לדור המדבר, ולכן נאמרה רק לפני הכניסה לארץ – שעת המעבר מסוכות ואוהלי עראי לבתי קבע.[2]

ההשוואה בין תפילין למזוזה עולה גם מדברי הרמב"ם. בסיום הלכות תפילין כותב הרמב"ם:

קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק.  (תפילין ד, כה)

ובסיום הלכות מזוזה כתב:

חייב אדם להיזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים.  (מזוזה ו, יג)

מדבריו עולה שעניינן של שתי המצוות זהה: הרחקת האדם מהבלי הזמן לדרכי המישרים – "ידיעת צור העולמים".[3]

וכן עולה מהמשך דברי הרמב"ם:

אמרו חכמים הראשונים: כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו – מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר 'חונה מלאך יי' סביב ליראיו ויחלצם'.  (שם)

עם זאת, על אף דברי הרמב"ם והרמב"ן, אפשר לחלק בין מזוזה לתפילין ולטעון שהעובדה שמזוזה נזכרת רק בספר דברים מלמדת על הבדל מהותי בינה לבין התפילין. כפי שטענו בשיעור "מצוות תפילין בתורה שבכתב", אפשר להבין שבתפילין מצויים שני היגדים: זכירת יציאת מצרים ושימת "הדברים האלה" על היד ועל הראש. ואם כן, בעניין זה נבדלת המזוזה מן התפילין. המזוזה כוללת היגד אחד בלבד – כתיבת "הדברים האלה" על מזוזת הבית והשער, ומכאן שיציאת מצרים צריכה להיות מצויה תדיר על גופו של האדם, אך אין דרישה לכותבה בפתח הבית.

תכלית המצווה – מעין תלמוד תורה או מצווה עצמאית

אפשר לחלק בין מזוזה לתפילין גם מצד מהות המצווה ותכליתה. בשיעור "תפילין לעוסק בתורה" עמדנו על שיטת המכילתא (מסכתא דפסחא פרשה יז), הירושלמי (ברכות ג, ב) והמדרש (מסכת תפילין א, כ; מדרש שוחר טוב תהילים א, יז), שעל פיה מצוות תפילין היא סעיף של מצוות תלמוד תורה, מעין תחליף ללימוד תורה – בשעות שהאדם אינו יכול לעסוק בתורה, הוא מניח את התפילין על גופו ובכך הוא דבוק בדברי התורה. לתפיסה זו נפקותות להלכה: "כל הקורא בתורה פטור מן התפילין" (מכילתא, שם), ו"את שהוא חייב בתלמוד תורה חייב בתפילין, נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה אינן חייבין בתפילין" (ירושלמי, שם). לפי תפיסה זו, קיים הבדל עמוק בין תפילין למזוזה: ההבנה שהתפילין הן תחליף לתלמוד תורה אינה שייכת לגבי מזוזה, שאינה סעיף של מצוות תלמוד תורה ואינה באה כתחליף לתלמוד תורה. ואכן, בשונה מתפילין, במזוזה גם נשים חייבות, כדברי המשנה:

נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע תלמוד ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון.  (משנה ברכות כ.)

כפי שהבאנו בשיעור הנ"ל, האור שמח טוען שהגדרה זו ביחס למצוות תפילין שנויה במחלוקת הבבלי והירושלמי. האור שמח מוסיף וטוען שמחלוקת עקרונית זו עומדת ביסוד מחלוקתם בשאלה אם מותר לעשות מתפילין מזוזה ולהפך:

ונראה דהמכילתא דסברה דקורא בתורה פטור מתפילין סברה דתפילין כתוב 'למען תהיה תורת ד' בפיך', אלמא דעיקר מצוותה הוא בגדר שינון... לכן תני בירושלמי סוף מגילה: מזוזה שבלתה אין עושין תפילין, תפילין שבלו עושין מזוזה, שמעלין בקודש כו'. אולם תלמודא דילן סברה מזוזה שבלתה עושין תפילין, תפילין שבלו אין עושין מזוזה (במנחות דף ל"ב ע"א), לכן סברה דתפילין הוי מצוה פרטיית, ולכן חייבין אף אם עוסק בתורה ותורתו אומנתו, וקדוש יותר ממזוזה, וקודם לקנותה אם אין לו רק כדי אחת מהן, יעויין שם. ומה מיושב לפי זה הא דאמר בירושלמי שבת פרק שמונה שרצים (יד, א) עור של עוף כותבין עליו מזוזה, משום דמזוזה קדוש טפי קא משמע לן רבותא, ובבבלי שם אמר רב הונא (שבת דף ק"ח ע"א) כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור, דרב הונא לטעמיה בירושלמי מגילה סבר כבבלי דתפילין קדוש יותר, קא משמע לן רבותא.   (אור שמח תלמוד תורה א, ב)

לדברי האור שמח, הירושלמי סבור שמצוות תפילין היא סעיף של מצוות תלמוד תורה, ולכן רק המחויבים בתלמוד תורה מצווים בהנחת תפילין, ואילו מזוזה היא מצווה עצמאית, ומטעם זה היא חובת הכול, ולכן הירושלמי (מגילה ד, יב) נוקט שקדושת המזוזה גדולה מקדושת התפילין. מנגד, הבבלי (מנחות לב.) סבור שגם מצוות תפילין היא מצווה בפני עצמה, ולכן תפילין, שהן חובת הגוף, קדושות ממזוזה, שהיא חובת הבית.[4]

מדברי האור שמח משתמע שלפי הבבלי מצוות מזוזה דומה במהותה למצוות תפילין (כדברי הרמב"ם והרמב"ן שהובאו לעיל). אומנם ייתכן שגם לפי דרכו של הבבלי יש לחלק ביניהן. בשיעור "היסח דעת מן התפילין" הבאנו את דברי ספר החינוך (מצווה תכא) שמהם עולה שמצוות התפילין אינה מסתכמת במעשה פיזי, וקיומה תלוי במודעותו של המניח לתפילין ולעניינן. על פי הבנה זו, התפילין באות לזיכרון – "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ט) – ולכן מצוותן אינה מתקיימת במעשה בלבד אלא תלויה גם במחשבת הלב: על ידי הנחת התפילין על ידו ובין עיניו של האדם נמצאים תוכני התפילין בתודעתו ובמחשבתו. על פי זה, קיים הבדל יסודי בין תפילין למזוזה. במזוזה אין קיום שבלב, והיא מתקיימת בעצם קביעתה בפתח הבית. בכך, כדברי הרמב"ן, מבטא האדם את אמונתו בה' יתברך ואת קבלת עול מלכותו.[5]

אפשר להוסיף ולטעון שהתפילין – כדברי הרמב"ם (תפילין ד, כה) – אמורות להשפיע על התנהגותו ואורח חייו של האדם.[6] האדם העטור בתפילין אסור בהיסח הדעת, וכך הוא פורש מדברי ההבל ודבק בדרכי האמת והצדק. במזוזה, לעומת זאת, ייתכן שמגמה זו אינה קיימת. המזוזה אינה אמורה לשנות את אורחותיו של האדם[7] אלא להיות מעין הצהרה על קבלת עול מלכות שמיים – על ידי קביעת פרשיות "שמע ישראל" ו"והיה אם שמוע", שבהן מצויים ענייני קבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות, בפתח הבית.[8]

נראה להעמיק את הדברים לאור מה שהעלינו בשיעור "מצוות תפילין בתורה שבכתב" ביחס בין פשט הכתובים להבנתם של חז"ל במהות מצוות תפילין. לפי פשט הכתובים, כפי שביאר הרשב"ם (שמות יג, ח), הכתוב אינו מצווה על מעשה מסוים אלא מבטא אמירה רעיונית-מטפורית: אדם צריך לדבוק בדברי התורה בכל עת, כאילו הם קשורים על ידו ונתונים בין עיניו. הזכרנו את דברי רבי אברהם אבן עזרא (שם), החולק על גישה זו ורואה בה חתירה נגד מסורת חכמים, ועם זאת הצענו שאין סתירה בין פשט הכתובים לדרכם של חז"ל: תורה שבכתב מבטאת את העיקרון הרעיוני, ותורה שבעל פה מורה כיצד רעיון זה מתגשם ומתבטא באופן מעשי. תורה שבכתב מלמדת שהאדם צריך לדבוק בדברי התורה תמיד, ותורה שבעל פה מלמדת שדבקות זו מתקיימת באופן מעשי על ידי נתינת התפילין על היד ועל הראש. על פי האמור, נראה לקיים הגדרה זו ביחס לתפילין אך לא ביחס למזוזה: מגמת התפילין היא שהאדם יהיה דבוק כל העת בדבר ה'; ואילו למזוזה מגמה שונה – קיומה הוא בעצם הימצאותה בפתח הבית, שכן בכך בעל הבית מגדיר את זהותו וצביונו של הבית ומצהיר על עיקר העיקרים: קבלת עול מלכות שמיים וקבלת עול מצוות.

לאור דברים אלו אפשר לומר שבעוד מצוות תפילין היא חובת גברא, חובת האדם להניח תפילין על ידו ועל ראשו, מצוות המזוזה היא חובת הבית. על פי הבנה זו, אומנם האחריות לקביעת המזוזה מוטלת על האדם, אך המצווה ביסודה מתייחסת לבית – בפתח ביתו של אדם מישראל צריכה להימצא מזוזה.

בעזרת ה' בשיעור הבא נבחן הגדרה זו ונעיין בגדר מצוות מזוזה – האם היא חובת הבית או חובת הדר.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] יש לתמוה על הרמב"ן, שכן יציאת מצרים מוזכרת רק בתפילין, אך במזוזה כתובות רק שתי הפרשיות שבספר דברים, שבהן יציאת מצרים אינה נזכרת. מכך נראה שהרמב"ן אינו מבחין בין קבלת עול מלכות שמיים ובין זכר ליציאת מצרים (וכן עולה מדבריו ביחס לשבת [רמב"ן דברים ה, טו]). והדברים עדיין צריכים תלמוד.

[2] עי' במאמרו של הרב תמיר גרנות, 'תפילין של בית', לפיתוח של הבנה זו.

[3] וכן כותב הרמב"ם במורה הנבוכים (ג, מד).

[4] הירושלמי (שם) מביא מחלוקת בשאלה איזו מצווה קודמת: "תפילה ומזוזה מי קודם? שמואל אמר: מזוזה קודמת, רב חונה אמר: תפילה קודמת. מה טעמיה דשמואל – שכן היא נוהגת בימים טובים ובשבתות. מה טעמא דרב חונה – שכן היא נוהגת במפרשי ימים והולכי מדברים".

הירושלמי מביא ראיה לדברי שמואל מהברייתא האומרת שעושים מזוזה מתפילין אך אין עושים תפילין ממזוזה – "שמעלין בקודש ואין מורידין". הרא"ש (הלכות תפילין סימן ל) פוסק כרב הונא: "ומסתברא דהילכתא כרב הונא דמצוה דגופה עדיף, וגם מדפריש תלמודא טעמיה אלמא חשיב ליה עיקר". הגר"א (יורה דעה רפה, ד) תמה על הרא"ש וכותב: "ודבריו תמוהין, דטעם זה לא הוזכר כלל שם... והכריע מדעתו, אלא יש לומר משום דההיא ברייתא איתמר בגמ' דידן (שבת ע"ט ב' ובמנחות) להיפך, והיא מסייעא לרב הונא". לדברי הגר"א, הבבלי סבור שתפילין קדושות ממזוזה, ולכן יש להקדים אותן. [ועי' רבי עקיבא איגר (שם) שכתב כעין זה.]

[5] אומנם החזקוני (דברים ו, ט) נוקט אחרת: "וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך – כדי שתזכרם בשעת ביאה ויציאה". [וע"ע בדברי הזוהר (רעיא מהימנא פרשת ואתחנן דף רסג עמ' ב): "פקודא למקבע בר נש מזוזה לתרעיה, למהוי כל בר נש נטיר מעם קודשא בריך הוא כד נפיק וכד עייל... ותו דלא ינשי בר נש דוכרנא דקודשא בריך הוא לעלמין, ודא איהו כגוונא דציצית כמא דאת אמר 'וראיתם אותו וזכרתם את' וגו', כיון דחמי בר נש להאי דוכרנא אדכר בגרמיה למעבד פקודא דמאריה".]

[6] בשיעור "הנחת תפילין כל היום" ובשיעור "היסח דעת מן התפילין" הרחבנו בשיטת הרמב"ם בעניין זה.

[7] וזאת בניגוד לדברי הרמב"ם (מזוזה ו, יג) שהובאו לעיל.

[8] אפשר לבאר על פי זה מדוע נוהגים לנשק את הציצית ואת התפילין בשעת קריאת שמע, אך לא את המזוזה בשעה שאומרים "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". [אומנם הריב"ש (סימן תפו) מבאר זאת באופן שונה.]