קדושת בית כנסת

מכירת בית כנסת והוצאתו לחולין

בשיעור הקודם סיימנו לעסוק בדיני תפילה, וכעת נעבור לעסוק בדיני בית כנסת וקדושתו, שהרמב"ם מביאם בפרק י"א מהלכות תפילה.

המשנה (מגילה ג, א–ב) מביאה דינים שונים ביחס למכירת בית כנסת, ולאחר מכן היא מלמדת שיש לנהוג בו כבוד גם לאחר חורבנו:

ועוד אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו, ואין מפשילין בתוכו חבלים, ואין פורשין לתוכו מצודות, ואין שוטחין על גגו פירות, ואין עושין אותו קפנדריא, שנאמר 'והשימותי את מקדשיכם' – קדושתן אף כשהן שוממין. עלו בו עשבים – לא יתלוש, מפני עגמת נפש.  (משנה מגילה ג, ג)

מדברי המשנה עולה שקיימת קדושה בבית הכנסת, וכן מפורש בדברי הגמרא:

אמר רבא: האי בי כנישתא, חלופה וזבונה שרי, אוגורה ומשכונה אסור. מאי טעמא, בקדושתה קאי... מתנה – פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי. מאן דאסר – בהאי תפקע קדושתה? ומאן דשרי – אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה, הדר הוה ליה מתנה כזביני.  (מגילה כו:)

שיטת הרמב"ן – קדושה של כבוד

נראה מכאן שדין בית כנסת כדין 'תשמישי קדושה', הטעונים גניזה מחמת קדושתם, ולא כדין 'תשמישי מצווה', שאין בהם קדושה ולכן הם נזרקים.[1] אומנם הרמב"ן מתקשה על פי המקורות דלעיל, שעולה מהם כי יש קדושה בבית הכנסת, כיצד אפשר להפקיע את קדושת בית הכנסת על ידי מכירה:

לפי מה ששנינו במשנתינו בית הכנסת לוקחין בדמיו כו', משמע ודאי שבית הכנסת קדושה יש בו, וכדאמרינן בגמרא אוגורה ומשכונה אסור מאי טעמא בקדושתיה קיימי, ואמרינן נמי אמאי תיפקע קדושתה. והשתא קשיא לי, אם כן האיך נמכר, והלא דבר הראוי לגופו במוקדשין אינו נפדה. ותו, כי מכרו שבעה טובי בני העיר במעמד אנשי העיר היכי שרו דמייהו למשתא בהו שכרא, והלא נתפסין בקדושתה. וכן הא דאמרינן במתנה אי לאו דהוה להו הנאה מיניה לא יהבי ליה מתנה והויא להו כזביני, ואמאי תפקע זו, והא ההיא הנאה כבר אכלוה וליתא בעולם להחל עליה קדושה. ועוד שאין אני רואה בגמרא בית הכנסת נפקע מקדושתו על דרך פדיון וחילול אלא במכירה ושינוי רשות.  (רמב"ן מגילה כה:)

הרמב"ן מקשה שלוש קושיות:

א. כיצד בית כנסת נמכר? הרי קדושת הגוף אינה נפדית!

ב. כיצד תיתכן הפקעת קדושה ללא החלת קדושה על דבר אחר (במכירת ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר[2] ובמתנה)?

ג. מדוע הפקעת קדושת בית הכנסת נעשית על ידי מכירה ולא על ידי פדיון וחילול?

מחמת קושיות אלו טוען הרמב"ן כי דין בית כנסת כדין תשמישי מצווה:

ויש ליישב ולומר דבית הכנסת עשו אותו כתשמישי מצוה, לולב וסוכה, והן עצמן אף על פי שנזרקין לאחר זמן בזמן מצוה יש בהן קדושה של כבוד, כדאמרינן התם אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה, והוינן בה וכי נר קדושה יש בו, ומסקנא דאסיר... לפיכך בית הכנסת כל זמן שבני העיר רוצין בו ומצותן עליו, נוהגין בו קדושה ואפילו בחרבנו, שהרי עדיין לא עבר זמן מצותו וראוי לשפץ אותו ולבנותו, אבל אם נמלכו למכרו כבר עבר זמן מצותו, כסוכה לאחר שבעה, ונפקעה קדושה דמצוה מיניה.   (שם)

לדברי הרמב"ן, דין בית כנסת כדין תשמישי מצווה, שאין בהם קדושה עצמית, ואף על פי כן יש בהם "קדושה של כבוד" האוסרת להשתמש בהם בשעה שהם מיוחדים למצוותם.[3] בדומה לכך, גם בבית הכנסת יש "קדושה של כבוד" האוסרת להשתמש בו לדברים אחרים.

הרמב"ן מוסיף ומבאר על פי דרכו כי מכירה רגילה של בית כנסת אינה מפקיעה את קדושת הדמים, "דמסתמא לא ניחא להו לאנשי העיר לאכחושי מצוה שלהן". אולם כאשר המכירה נעשית על ידי ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, "כיון שהסכימו כולן שאינם רוצין עוד בבית הכנסת זה, אפילו למשתא בהו שכרא בדמים מותר, דהוה ליה תשמישי מצוה לאחר זמנן דנזרקין".

שיטת הר"ן – קדושת בית כנסת מדרבנן

הר"ן מקשה קושיות שונות על שיטת הרמב"ן, ומבאר את גדר קדושת בית כנסת באופן שונה:

לפיכך נראה לי דבית הכנסת ודכוותיה, כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה, הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם. ואפילו התנו עליו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אי אפשר שתפקע קדושתו בכדי מפני כבוד הקדושה שיש בו. מיהו לאחר שהטילו קדושתו על הדמים, קדושת דמים קלישא מקדושת בית הכנסת, לפי שדמים אלו לא עמדו מעולם לדבר שבקדושה. ועוד, דהויא לה קדושה שניה, וקלישא מקדושה ראשונה... הלכך בין שמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר או שלא במעמד אנשי העיר, לעולם דמים נתפסים בקדושת בית הכנסת ומפקע קדושתיה גבייהו, אלא דשבעה טובי העיר לחודייהו לא מצי לאפקועיה ההיא קדושת דמים אף על גב דאיקלישא, אבל במעמד אנשי העיר יכולין להפקיע.  (ר"ן מגילה ח. ד"ה ומאן דשרי)

לדברי הר"ן, חכמים השוו את בית כנסת לתשמישי קדושה, "כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה". בשל כך קיימת בו קדושה, אך הואיל וקדושה זו מדרבנן, אפשר לחללה על דמים. על דמים אלו חלה קדושה קלושה מקדושתו המקורית של בית הכנסת, וקדושה זו יכולה לפקוע במכירת ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר.[4]

שיטת היראים – קדושת מקדש מדאורייתא

משתי שיטות אלו עולה כי דיני הפקעת הקדושה אמורים לגבי בית כנסת בלבד, ואילו קדושת תשמישי קדושה אינה ניתנת להפקעה. אולם הטור כותב:

וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל, הלכך יחיד שמכר ספר תורה שלו מותר להשתמש בדמיו, דדמי למכרוהו ז' טובי העיר. ולפי זה, התפוחים יכולין בעליהם למוכרן והלוקח יכול לעשות בו כל מה שירצה.   (טור יורה דעה סימן רפב)

מדבריו עולה כי דין תשמישי קדושה כדין בית כנסת: כשם שאפשר להפקיע קדושת בית כנסת, כך אפשר להפקיע את קדושתם של תשמישי קדושה ולהוציאם לחולין.

וכן עולה מדברי הרמב"ם:

וכן רימוני כסף וזהב וכיוצא בהן שעושין לספר תורה לנוי, תשמישי קדושה הן ואסור להוציאן לחול, אלא אם כן מכר אותן לקנות בדמיהן ספר תורה או חומש.   (תפילין ומזוזה וספר תורה י, ד)

מבואר בדברי הרמב"ם כי מכירת תשמישי קדושה מוציאה אותם לחולין, בדומה לבית כנסת.[5]

משיטות אלו עולה כי בית כנסת דומה ל'תשמישי קדושה', ובפשטות מדובר בקדושה מדאורייתא.[6] וכן מפורש בדברי היראים:

ציווה בהיכנס אדם למקדש או בבית הכנסת או לבית המדרש שינהג בהם מורא וכיבוד, דכתיב בפרשת בהר סיני 'את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו'... ומצינו בית הכנסת ובית המדרש שנקראו מקדש, דתניא בתורת כהנים: 'והשימותי את מקדשיכם – מקדש מקדשי מקדשיכם, לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות'. ואמרינן במגילה פרק אחרון: 'ואהי לכם למקדש מעט בארצות אשר הדחתים שם – ואמר שמואל בר רב יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל'. למדנו כשאמרה תורה 'את מקדשי תיראו' שבתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל.  (יראים תט)

היראים כולל את החובה לנהוג מורא וכבוד בבית הכנסת במצוות "ומקדשי תיראו". מכאן שלשיטתו בית הכנסת נחשב מדאורייתא כ'מקדש מעט', ולכן מצוות המורא הקיימת במקדש נוהגת גם בו.

שיטה זו חלוקה על שיטת הרמב"ן והר"ן בהבנת מהותו של בית הכנסת. לפי הרמב"ן והר"ן, בית הכנסת הוא בעיקרו מקום המיוחד לתפילה ולעבודת ה' (לכן הרמב"ן רואה אותו כתשמישי מצוה והר"ן רואה אותו כתשמישי קדושה מדרבנן בלבד – "כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה").[7] לעומת זאת, לפי היראים, עיקרו של בית הכנסת הוא "מקדש מעט" – מקום השראת השכינה, ולכן הוא קדוש בקדושת המקדש.

התפיסה העקרונית העולה מדברי היראים, שבית הכנסת ביסודו הוא "מקדש מעט" – מקום השראת השכינה, מפורשת בדברי המהר"ם מרוטנבורג:

בית הכנסת דחשיב ליה דבר שבקדושה, היינו ששכינה שורה בו, דאכל בי עשרה שכינה שריא.   (שו"ת מהר"ם דפוס לבוב סימן רצ"ט)

וכן כותב המרדכי בשמו:

כתב רבינו מאיר, איני יודע איסור גמור להשתמש בעלייה שעל גבי בית הכנסת כמו שכתבתם, דאפילו גגין ועליות דעזרה לא נתקדשו... ושמא דמי לעליות היכל שנתקדשו, דמקדש מעט שלנו יש לנהוג בו קדושה קצת מעין קדושת היכל, דעליות היכל נתקדשו.   (מרדכי שבת סימן רכח)

על סמך דברים אלו כותב המהרי"ק כי כשם שנדרי הקדש חלים במחשבה, כך נדרים לבית הכנסת חלים במחשבה:

דאם יש לדמות שום נדר לההיא ד'נדיב לב עולות', יש לדמות זה יותר מכולם... שהרי בכל מקום דמו רבותינו ז"ל בית הכנסת לבית המקדש, כדאמרינן בפרק בתרא דמגילה, 'ואהי להם למקדש מעט', אמר שמואל בר רב יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. ותנן נמי, בית הכנסת שחרב אין מספידין בו כו', שנאמר 'והשימותי את מקדשיכם' וכו'.   (שו"ת מהרי"ק סימן קסא)[8]

נתיצת בית כנסת

המרדכי לומד דין נוסף מהגדרת בית כנסת 'מקדש מעט':

בית הכנסת נקרא מקדש מעט... ולכך אסור לנתוץ דבר מבית הכנסת, דתניא בספרי, מנין לנותץ אבן מן ההיכל ומן המזבח ומן העזרה שהוא בלא תעשה, תלמוד לומר 'ונתצתם את מזבחותם, לא תעשון כן לה' אלהיכם'.  (מרדכי מגילה סימן תתכו)

לדבריו, הואיל ובית הכנסת נקרא 'מקדש מעט', יש בנתיצתו איסור תורה, כמו בנתיצת אבן מן ההיכל, מן המזבח או מן העזרה.

שיטה מעין זו משתמעת גם מדברי הרמב"ם במניין המצוות שבתחילת 'משנה תורה':

שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכן אין מוחקין השמות המקודשין ואין מאבדין את כתבי הקדש, שנאמר 'אבד תאבדון וכו' ואשיריהם תשרפון לא תעשון כן לי"י אלהיכם'.   (מניין המצוות בתחילת 'משנה תורה', לא תעשה סה)

מדברי הרמב"ם הללו נראה שיש איסור תורה בנתיצת בית כנסת.[9] השדי חמד (כללים, מערכת הבי"ת אות מג) משווה בין שיטת הרמב"ם לשיטת המרדכי וטוען כי משיטת הרמב"ם מוכח שקדושת בית הכנסת היא מדאורייתא. אומנם ה'דברי חיים' טוען כי מסקנה זו אינה מוכרחת:

הגם שכתבנו דהוא קדושה רק מדרבנן, מכל מקום הוא בגדר לא תעשה ד'לא תעשון כן'... דעל כל פנים מן התורה אסור להרוס דבר שנעשה להתפלל בו ולהתוועד לדבר שבקדושה.   (שו"ת דברי חיים אורח חיים א, ג)

לדבריו, איסור ההשחתה אינו נובע מקדושת החפצא אלא מהיותו מיוחד לדברים שבקדושה. בשל כך, גם אם חלות קדושת בית הכנסת היא מדרבנן, הואיל "והוא בית שיכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה"[10] – נתיצתו אסורה מן התורה.[11]

שתי קדושות בבית הכנסת

בעל 'שבט הלוי' מבאר באופן נוסף מדוע קיומו של איסור תורה בנתיצת בית כנסת אינו מלמד בהכרח כי חלות הקדושה על בית הכנסת ועל דמיו היא מדאורייתא:

יראה לעניין קדושת בית הכנסת עלינו לדון על ב' מיני קדושות: קדושה עצמית, כקדושת הקדש וכדומה, בזה יש לומר דאין בו קדושה מן התורה, ואין בבית הכנסת מן התורה חלות דיני הקדש לענין תפיסה ופדיון וכו'. אבל קדושת שכינה, היות בתי כנסיות הם מקום מעון השכינה, ודאי קדושת שכינה יש מן התורה. ממה שאמרו רז"ל בברכות ו' ע"א מנין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת, וכן שם עשרה קדמה שכינה ואתיא, וכהאי גוונא טובא... כל הנ"ל הוא מציאות אמת, שהקב"ה נמצא ומתועד שם, ולא שייך בדבר זה שהוא רק בגדר דרבנן. ועל כן מצד קדושת השכינה יש בו מקום קדוש מן התורה, אלא שאין בו דיני קדושה כהקדש, ואם כן כיון שיש בו קדושת שכינה פשוט מאד שהוא בכלל 'ונתצתם וגו' לא תעשון כן לה' אלקיכם'.  (שבט הלוי ג, יג)

לדבריו, קיימת הבחנה בין שתי קדושות: קדושת הקדש וקדושת שכינה. בית כנסת נחשב כהקדש רק מדרבנן, אך עצם היותו מקום השכינה מחיל עליו 'קדושת שכינה' מדאורייתא.

אפשר להעמיק הבחנה זו בין שתי הקדושות הקיימות בבית כנסת על פי דברי היראים. כאמור, היראים סבור כי מצוות מורא מקדש מתייחסת גם לבתי כנסיות ובתי מדרשות. בדומה לכך, היראים כותב כי איסור הנאה מהקדש אמור גם ביחס לבתי כנסת:

וכשם שאסור ליהנות מן ההקדש כך אסור ליהנות מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנתייחדו לתפילה לדרשה, שגם זה הקדש. כדתניא במגילה פרק אחרון, בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש... אבל קורין בהן ושונין בהן ומספידין בהן הספד של רבים. כללא דמילתא, אין נהנין בהן אלא לדבר מצוה... הלכך צריך אדם שלא יהנה מאבני בית הכנסת בלא דמים ולא מעציו ולא מעפרו.  (יראים סימן קד)

נראה כי שני דינים אלו, מורא ואיסור הנאה, נובעים משתי הקדושות הקיימות בבית הכנסת: מצוות המורא והכבוד היא מחמת השראת השכינה שבבית הכנסת – "שנקראו מקדש", ואילו איסור ההנאה מבית הכנסת נובע מהקדשתו לגבוה – "שנתייחדו לתפילה לדרשה, שגם זה הקדש".[12]

בשולי הדברים נעיר כי יש בדברים אלו כדי לבאר את מעמדם של 'בתי כנסיות שבבבל':

אמר רבי אסי: בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין, ואף על פי כן אין נוהגין בהן קלות ראש.   (מגילה כח:)

על פי האמור אפשר להציע כי בבתי כנסיות אלו אין הקדשה לגבוה, אך גם בהם שורה השכינה. בשל כך, הם אינם אסורים בהנאה, אך מצוות "ומקדשי תיראו" נוהגת גם בהם.[13]
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] מקור החילוק בין 'תשמישי מצווה' ל'תשמישי קדושה' בברייתא (מגילה כו:): "תנו רבנן: תשמישי מצוה נזרקין, תשמישי קדושה נגנזין. ואלו הן תשמישי מצוה? סוכה, לולב, שופר, ציצית. ואלו הן תשמישי קדושה? דלוסקמי ספרים, תפילין ומזוזות, ותיק של ספר תורה, ונרתיק של תפילין ורצועותיהן".

[2] כדברי הגמרא (מגילה כו.–כו:): "אמר רבא: לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אפילו למישתא ביה שיכרא שפיר דמי".

[3] הגדרה זו מבוססת על הבנתו של הרמב"ן בטעם האיסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה; עי' בסוגיית הגמרא במסכת שבת (כב.) ובדברי הרמב"ן על אתר (בחידושיו שם ד"ה הא דאמר, מלחמות ה' שבת ט.).

[4] למחלוקת הרמב"ן והר"ן יש השלכות לדינא ביחס להעמדת בית כנסת חלופי ללא מכירה (עי' ביאור הלכה קנג, ז ד"ה רשאים) וביחס לפדיון ללא מכירה (עי' שו"ת חתם סופר א, לח; שו"ת הר צבי אורח חיים א, עו), ואכמ"ל.

[5] רבי עקיבא איגר (הובאו דבריו בשו"ת חתם סופר אורח חיים סימן לח) תמה כיצד קדושה זו פוקעת; ועי' מחנה אפרים (צדקה סימן יב), חתם סופר (שם), ביאור הלכה (קנד, ג) ואגרות משה (אורח חיים א, נא ענף ב) שביארו זאת בדרכים שונות.

[6] אומנם עי' חתם סופר (אורח חיים סימן לח) הטוען שלשיטת הר"ן קדושת 'תשמישי קדושה' היא מדרבנן.

[7] וכן משתמע מדברי הרמב"ם (תפילה ונשיאת כפים יא, א): "כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפילה בכל עת תפילה, ומקום זה נקרא בית הכנסת". [נראה כי שיטה זו עולה גם מדברי הראב"ד (תשובות ופסקים סימן ה), "בבית הכנסת וכל הדומה לה, שאין קדושתה מחמת עצמה, בודאי יכולין בני העיר להפקיעה מקדושתה... אלא מתניתין תיפתר בספר תורה, שאין להפקיע מקדושתה", אך עי' אבני נזר (לה, ג) שהציע הבנה שונה בדברי הראב"ד.]

[8] בדברי הפוסקים יש דינים ומנהגים שונים המבוססים על ההשוואה בין בית הכנסת למקדש; עי' מנחת אשר (במדבר נד, ו–י) וארץ הצבי (יב, ח–ט) המביאים את דברי הפוסקים.

[9] אומנם בהלכות יסודי התורה (ו, ז) הרמב"ם אינו מזכיר שיש איסור בהשחתת בית כנסת, אלא כותב: "הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה".

[10] כלשון הרמב"ם בהלכות תפילה ונשיאת כפים (יא, א).

[11] ואכן בספר המצוות (לא תעשה סה) כותב הרמב"ם: "והמצוה הס"ה היא שהזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל יתעלה".

[12] עם זאת, לפי היראים שתי קדושות אלו הן מדאורייתא.

[13] נראה כי דברים אלו מתאימים להבנתו של המגן אברהם (קנא, יד) בדין זה; אומנם לראשונים שיטות שונות בעניין, ואכמ"ל.