קריאת התורה
הרמב"ם מקדיש את פרקים י"ב וי"ג מהלכות תפילה לתקנת קריאת התורה. הגמרא במסכת בבא קמא אומרת שקריאת התורה היא אחת מתקנותיו של עזרא הסופר:
עשרה תקנות תיקן עזרא: שקורין במנחה בשבת, וקורין בשני ובחמישי...
הגמרא מקשה על כך מברייתא האומרת כי קריאת התורה היא תקנה מזמן משה רבנו:
ושיהו קוראין בשני ובחמישי עזרא תיקן? והא מעיקרא הוה מיתקנא, דתניא, 'וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים' – דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה... כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו. עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת, ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני, ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי, ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה.
הגמרא מתרצת:
מעיקרא תקנו חד גברא תלתא פסוקי, אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי, כנגד כהנים לוים וישראלים. אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקי, כנגד עשרה בטלנין.
נמצא כי מקורה של קריאת התורה בתקנת משה רבנו,[1] ולאחר מכן הרחיב אותה עזרא הסופר.
בדברי הגמרא מבואר כי טעמה של תקנה זו הוא "כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה". הפרי מגדים תמה על כך:
הא דאמר בבא קמא פ"ב 'וילכו שלשה ימים בלא מים' כו', קשיא, והא בכל יום קורין קריאת שמע והוה תורה.
הפרי מגדים מביא שני תירוצים:
וצריך לומר דמלבד זה צריך לעסוק בתורה. ואפשר שלא ילכו בלא תורה מתוך הכתב דוקא.
לפי תירוצו הראשון, קיימת חובה לעסוק בתורה מלבד קריאת שמע,[2] ולשם כך נתקנה קריאת התורה. לפי תירוצו השני, מלבד לימוד התורה נדרשת קריאה "מתוך הכתב דווקא", היוצרת 'מפגש' עם ספר התורה עצמו, ולשם כך נתקנה הקריאה בתורה.
נראה כי תירוצים אלו משקפים שתי דרכים בהבנת יסוד תקנת קריאת התורה – האם מדובר בלימוד תורה או במעשה קריאה בתורה.
חובת קריאה וחובת שמיעה
דרכים אלו משפיעות על הבנת גדר תקנת קריאת התורה. רבי יוסף ענגיל מסתפק בעניין זה – האם מוקד המצווה הוא בשמיעת דברי התורה או בעצם מעשה הקריאה:
נסתפקתי מצות קריאת התורה מה עניינה, אם החיוב הוא אך השמיעה לדברי תורה הנקראים, או שבאמת מחויבים כל אחד ואחד לקרות, רק שהקורא מוציא אותם בקריאתו.
רבי יוסף ענגיל נוטה לומר שהמצווה היא בשמיעת דברי התורה:
והנה לפי המבואר בבבא קמא, דעיקר התקנה היתה שכיון שהלכו ג' ימים בלא תורה נלאו כו', עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין כו', נראה מזה דעיקר מצות קריאת התורה הוא אך לקיים מצות תלמוד תורה, ואם כן מוכח דהמצוה היא השמיעה לבד, דלעניין מצות לימוד תורה וודאי דעיקר המצוה הוא אך הידיעה וההבנה לבד.
להבנתו, התקנה היא משום תלמוד תורה, ולכן היא מתקיימת בשמיעת דברי התורה הנקראים. אומנם, כאמור, אפשר להבין את דברי הגמרא באופן אחר, ולפי זה התקנה נועדה לשם עצם ה'מפגש' עם התורה בקריאת הכתוב בספר התורה.
מדברי הראשונים עולות שיטות שונות בעניין זה. התוספות במסכת סוטה כתבו כי סומא פטור מקריאת התורה, ולכן מותר לו ללמוד בשעת קריאת התורה:
רב ששת שאני, משום דהוה מאור עינים והוה פטור מקריאה, משום דהוה דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, וכיון דפטור מקריאה אפילו בשעת שמיעה היה יכול לעסוק בדבר הלכה.
מדבריהם עולה כי המצווה היא במעשה הקריאה, ולכן סומא פטור מקריאה בתורה,[4] שכן אם התקנה היא השמיעה, אין מקום לפטור סומא ממנה.[5]
לעומת זאת, בשו"ת מהר"י ברונא כתוב:
אמר אלי' ר' בנדיט ששאל את מהר"י וייל ז"ל, השומע מן הקורא קריאת התורה בבית הכנסת אם יוצא בזה פעם אחת ידי מקרא ושוב לא יצטרך לקרוא שנים מקרא וא' תרגום אלא מקרא פעם אחת. והשיב דלא יצא, משום דלא קיימא בבית הכנסת רק לשמיעה ולא לקריאה.
לדברי המהר"י וייל, השומע קריאת התורה בבית הכנסת אינו יוצא ידי חובת 'שניים מקרא ואחד תרגום', הואיל והוא שומע את הקריאה אך אינו קורא אותה בעצמו. מבואר בדבריו כי התקנה היא לשמוע את התורה הנקראת.
צירוף אישה וקטן למניין העולים
הבנות אלו משליכות על הבנת דין הברייתא:
תנו רבנן, הכל עולין למניין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אישה, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור.
הרא"ש כותב בביאור דין זה:
והא דסלקי קטן ועבד ואשה דליתנהו בתלמוד תורה למניין שבעה, משום דספר תורה לשמיעה קאי.
מדבריו נראה כי התקנה היא שמיעת דברי התורה, ולכן הקטן אינו מוציא את הציבור אלא הם יוצאים ידי חובה בעצם שמיעתם.[6]
התוספות במסכת ראש השנה ביארו את טעם הדין באופן שונה:
דרשות יכול להוציא בר חיובא דרבנן, כמו קטן דמברך לאביו בפרק מי שמתו, ועולה למניין שבעה, ומוציא אחרים ידי חובתן במגילה לרבי יהודה, כדתנן במגילה.
לפי דבריהם, הדין ש"כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן" אמור ביחס לדיני דאורייתא בלבד, ואילו בדיני דרבנן, כקריאת התורה, קטן יכול להוציא את ציבור השומעים ידי חובתם. מפשטות דבריהם נראה כי המצווה היא במעשה הקריאה, ואף על פי כן קטן יכול להוציא את הרבים ידי חובתם מדין 'שומע כעונה'.
ביאור נוסף לדין זה עולה מדברי המאירי:
יש מי שאומר שמכל מקום צריך בכל קריאה קורא אחד גדול, והואיל וקרא אחד כבר נשלמה תקנת משה רבינו ואין כאן עוד קריאה אלא מתקנת עזרא, שלא היה מנין הקוראים מתקנת משה רבינו אלא גוף הקריאה לבד, ויכול להשלים הקריאה על ידי אשה או קטן, אבל לא שתעשה כל הקריאה על ידי אשה וקטן.
המאירי מביא שיטה המחלקת בין תקנת משה לתקנת עזרא: תקנת משה, "חד גברא תלתא פסוקי", צריכה להתקיים על ידי גדול בר חיובא; ואילו תקנת עזרא, הדורשת שלושה עולים בחול ושבעה בשבת, יכולה להתקיים גם על ידי נשים וקטנים.[7] נראה כי לפי דבריו יש חילוק עקרוני בין תקנת משה לתקנת עזרא: תקנת משה היא על מעשה הקריאה, ולכן עליה להיעשות על ידי בר חיובא המוציא את הרבים ידי חובתם. תקנת עזרא, לעומת זאת, מתקיימת בשמיעת התורה מהקוראים השונים, והואיל והקורא אינו מוציא את הרבים ידי חובתם, די בקריאתם של נשים וקטנים.[8]
מעמדם של 'בעל קורא' ושל העולה
ההבנות השונות בגדר תקנת קריאת התורה משליכות גם על הבנת מנהגנו שהעולה לתורה אינו קורא את התורה בקול רם בפני הציבור, אלא 'בעל קורא' הוא שעושה זאת.[9]
הרא"ש כותב כי חובה על העולה לתורה לקרוא את התורה בלחש עם בעל הקריאה:
ומכל מקום גם העומד לקרות יקרא בנחת ובדקדוק עם שליח צבור, שלא תהא ברכה לבטלה. ואותו שאינו יודע לקרות אין ראוי שיקראהו שליח צבור, והויא ברכה לבטלה, ולא מסתבר שהוא יברך על קריאת שליח צבור.
לדבריו, אם העולה לתורה אינו קורא בעצמו מספר התורה, הרי ברכתו היא לבטלה.[10]
מדברי הרא"ש עולה כי סומא אינו יכול לעלות לתורה. אומנם בעל האשכול חולק על כך:
וחתן סומא לא אפשר למיתן ליה ספר תורה, דמעשה היתול בעלמא הוא, דתנן, סומא לא יקרא בתורה. והכי קאמרינן, לא יקרא על פה במקום מי שקורא בכתב, דקיימא לן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, אבל לאוקמי אינש אחרינא שפותח ורואה ומברך ועומד מצידו, שפיר דמי.
שיטת בעל האשכול טעונה ביאור: כיצד העולה לתורה יכול לברך בלי לקרוא בעצמו? במה הוא שונה משאר הציבור היוצאים ידי חובה בשמיעתם?[12]
נראה לבאר שיטה זו על פי דברי האגרות משה על היחס בין העולה לתורה לבעל הקריאה. לדבריו, גדר התקנה הוא "שישמע איך שמספר אנשים קורין התורה". על פי זה מתקשה האגרות משה כיצד תקנה זו מתקיימת כאשר הציבור שומע את כל הקריאה מבעל הקריאה:
אבל יקשה איך יכולין להקרות, כנהוג שהש"צ קורא לכל הקרואים, הא צריך לשמוע קריאה דמספר אנשים, והרי אינו קורא אלא אחד, ונמצא ששומעין רק קריאת אחד.
האגרות משה מיישב:
ולכן מוכרחין לומר דנחשב שהעולה המברך הוא הקורא המשמיע להצבור, והוא מדין שליחות, דהמקרא הוא שלוחו להשמיע לצבור.
לדבריו, הקורא הוא שליח של העולה לתורה, וקריאתו נחשבת כקריאת העולה לתורה.[13] על פי דברים אלו שיטת בעל האשכול ברורה: אין חובה שהעולה לתורה יקרא בעצמו, הואיל וקריאת בעל הקריאה נחשבת כקריאת העולה לתורה.[14]
דברים אלו אמורים בביאור שיטת בעל האשכול, אך שיטת הרא"ש גם היא טעונה ביאור: כיצד קריאת העולה לתורה בלחש עם בעל הקריאה גורמת לכך שברכותיו אינן לבטלה? הרי ברכות אלו נתקנו לקריאה בציבור, והעולה לתורה – הקורא בלחש – אינו קורא לציבור אלא לעצמו!
אפשר לבאר את שיטת הרא"ש על פי דברי הציץ אליעזר, המבחין בין עצם תקנת הקריאה בתורה ובין החובה שיהיה מספר מסוים של עולים לתורה:
דתקנת עזרא לקריאת ז' גברא לא היתה תקנה לחיובא דגברא, שיהא חיובא על הגברא לשמוע קריאה בתורה מפי ז' אנשים מחויבים, אלא התקנה היתה משום כבודה של שבת, וכלשונה של הגמ' במגילה דף כ"ב: אלא נקוט הא כללא בידך, כל דטפי ליה מילתא מחבריה טפי ליה גברא יתירא.
לדבריו, עצם חובת קריאת התורה, שיסודה בתקנת משה, מתקיימת על ידי הקורא, המשמיע את דברי התורה לציבור. נוספת על כך החובה שיסודה בתקנת עזרא, שיהיה מספר מסוים של אנשים שיקראו בספר התורה. חובה זו מתקיימת על ידי העולים לתורה, גם כאשר כל אחד מהם קורא מספר התורה בלחש, כשהציבור אינו שומע את קריאתו.
אומנם אפשר לבאר את שיטת הרא"ש באופן נוסף, על פי הבנה שונה בתכלית בגדר תקנת קריאת התורה. עד כה הנחנו שהקריאה בתורה היא מצווה המוטלת על כל יחיד ויחיד, אך אפשר להבין שזו מצווה המוטלת על הציבור. מצווה זו מתקיימת על ידי שילוב של הקוראים והשומעים: מספר אנשים קוראים בתורה, ושאר הציבור שומע את דברי התורה. הדרך הפשוטה לקיים תקנה זו היא בקריאת דברי התורה בקול רם, אך אפשר לקיימה גם באופן הנהוג בזמננו: מספר אנשים קוראים בתורה בלחש, ואדם אחד – בעל הקריאה – משמיע את הקריאה לציבור.
חובת היחיד וחובת הציבור
שאלה זו בגדר חיוב קריאת התורה, האם היא חובת היחיד או הציבור, עומדת ביסוד מחלוקת הראשונים בביאור מנהגו של רב ששת ללמוד בשעת קריאת התורה:
רב ששת מהדר אפיה וגריס, אמר: אנן בדידן ואינהו בדידהו.
הראשונים מקשים על כך מהגמרא במסכת סוטה:
אמר רבא בר רב הונא: כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר 'וכפתחו עמדו כל העם', ואין עמידה אלא שתיקה, שנאמר 'והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד'. רבי זירא אמר רב חסדא: מהכא – 'ואזני כל העם אל ספר התורה'.
התוספות במסכת ברכות הציעו שלושה תירוצים לקושיה זו:
ויש לומר, התם איירי בקול רם כדי שלא יבטלו קול קריאת התורה, והכא איירי בנחת... ורב אלפס כתב דהלכות גדולות מפרשי דוקא שיש שם עשרה אחריני אז יכול ללמוד, אבל אין שם עשרה כי אם עמו לא, והכא מיירי שהיו שם עשרה בלא הוא. ועוד תירץ האלפסי, שאני רב ששת שתורתו אומנותו הוא.
התירוץ הראשון הוא שהאיסור לדבר בדברי תורה הוא דווקא בקול רם, התירוץ השני – שהאיסור הוא רק כאשר אין עשרה אנשים מלבד העוסק בדברי תורה, והתירוץ השלישי – שרק לרב ששת הותר לעסוק בתורה בשעת הקריאה משום "שתורתו אומנותו הוא".
בעל שבולי הלקט מקשה על המשתמע מהתירוץ הראשון – שמותר ללמוד בלחש בשעת הקריאה בתורה:
מיהו תימה לרבי, שגם הוא מצוה לשמוע קריאת התורה, דכתיב 'ואזני כל העם אל ספר התורה', ואם יקרא בספר יתן לבו להבין את שלפניו ולא יכול להבין מה שקורין.
קושייתו מבוססת על ההנחה שקריאת התורה היא חובת היחיד, אך הרמב"ן נקט אחרת. הרמב"ן מבאר מדוע – לשיטת רב אסי (מגילה ה.) שמגילה נקראת בעשרה – קריאת מגילה אינה נמנית במשנה (מגילה כג:) בין הדברים הטעונים עשרה (נשיאת כפים, קריאת התורה, הפטרה ועוד):
השנויים במשנתינו כולם חובות הציבור הן ואינן אלא במחויבים בדבר, אבל מגילה כשם שהצבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב, ויחיד שלא קרא צריך י' משום פרסומי ניסא, ובין שיצאו הן או שלא יצאו קורין בי' להוציא היחיד, מה שאין כן בשאר כל המצות.
הרמב"ן מבחין בין קריאת התורה (ושאר הדברים המנויים במשנה) לקריאת המגילה: קריאת התורה היא חובת הציבור, ואילו קריאת המגילה היא חובת היחיד שצריכה להתקיים בעשרה.
אם כן, נראה כי תירוצי התוספות דלעיל חלוקים בגדר חובת קריאת התורה: לפי התירוץ הראשון והשני זו חובת הציבור,[15] ואילו לפי התירוץ השלישי זו חובת היחיד המוטלת על כל אחד (מלבד מי שתורתו אומנותו).[16]
קריאת התורה – מעין מעמד הר סיני
בשולי הדברים נוסיף כי אפשר להמתיק את ההבנה שהוצעה בשיטת הרא"ש, שתקנת קריאת התורה היא חובת הציבור – קריאה בספר התורה לפני הציבור ושמיעת הציבור את הקריאה, על פי דברי הגרי"ד סולובייצ'יק:
קריאת התורה בציבור זהה היא עם חוויית עמידה לפני השכינה כבמעמד הר סיני. יש בתופעה הזאת משום שיחזור המפגש בין הקב"ה וכנסת ישראל, והוא טמון בחובה. בשמעו הקריאה צריך הציבור לצייר בנפשו כאילו עכשיו התורה ניתנת מסיני, בקולות וברקים ובקול שופר חזק מאד.
על פי דברים אלו, המצווה אינה לא עצם הקריאה בתורה ואף לא שמיעת דברי התורה הנקראים. גדר התקנה הוא שחזור מעמד הר סיני, כדי שישראל לא "ילכו" שלושה ימים בלעדיו.
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.
עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.
[1] בגמרא נאמר ש"עמדו נביאים שביניהם", אך הרמב"ם (תפילה יב, א) כותב כי משה רבנו הוא שתיקן תקנה זו [ועי' כסף משנה (שם) שעמד על כך].
[2] בשיעור הראשון בסדרה זו עסקנו בגדר מצוות קריאת שמע. הגדרה זו מתאימה לשיטת הבבלי, שגדר המצווה הוא קבלת עול מלכות שמיים, ולא לשיטת הירושלמי, שגדר המצווה הוא תלמוד תורה בכל יום בערב ובבוקר.
[3] דבריהם אמורים ביישוב סוגיית הגמרא בברכות (ח.) עם סוגיית הגמרא בסוטה (לט.); ועי' להלן לדרכים נוספות בראשונים ביישוב הסוגיות.
[4] אומנם, בניגוד להצעה דלעיל, שהמצווה היא גוף הקריאה "מתוך הכתב", מדבריהם עולה כי חובת הקריאה מן הכתב היא רק משום ש"דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה".
[5] כן מדייק רבי יוסף ענגיל (ציונים לתורה, שם).
[6] אומנם להלן יתבאר שיש הסוברים כי קריאת התורה כלל אינה חובת היחיד אלא חובת הציבור, וייתכן שזו כוונת הרא"ש. [וכן משמע מדברי המאירי (מגילה כד. ד"ה המשנה החמישית): "קטן קורא בתורה, שאין הכוונה אלא להשמיע לעם, ואין זו מצוה גמורה כשאר מצות שנאמר בה 'כל שאינו מחויב' וכו'".]
[7] ועי' ר"ן (מגילה יג. ד"ה הכל) וריב"ש (סימן שכו) שנקטו כי קטנים יכולים רק להשלים, אך לא שכל הקוראים יהיו קטנים.
[8] כן כתב בשו"ת משנה הלכות (טו, רט), ועי' ציץ אליעזר (ז, א פרק ה) שהציע חילוק אחר לתקנה זו.
[9] עי' תוספות (מגילה כא: ד"ה תנא) ורא"ש (מגילה ג, א) שנחלקו בביאור טעם המנהג.
[10] וכן כתב הרא"ש בתשובה (ג, יב).
[11] השולחן ערוך (אורח חיים קלט, ג; קמא, ב) פוסק כשיטת הרא"ש, ואילו הרמ"א (קלט, ג) מביא את פסיקת המהרי"ל (הל' קריאת התורה אות ג) שסומא עולה לתורה. [ועי' ביאור הלכה (קמא, ב) שנטה לומר שהרמ"א לא סמך על דברי המהרי"ל אלא לגבי סומא ועם הארץ, "דאם לא יקראום לעולם איכא כיסופא וגם אתו לאנצויי"].
[12] הט"ז (אורח חיים קמא, ג) כותב כי הסומא יכול לברך מדין "שומע כעונה", אך הביאור הלכה (קמא, ב) מקשה על כך: הרי הציבור אינם רשאים לברך על שמיעתם, ואם כן, כיצד הקורא בתורה יכול לברך על שמיעתו?!
[13] האגרות משה (שם) פוסק, על פי דרכו, שאומנם קטן עולה למניין שבעה, אך הוא אינו יכול בעל הקריאה; ועי' פרי מגדים (אשל אברהם רפב, ו) שנקט אחרת.
[14] עי' שו"ת צמח צדק (אור חיים לה, ו) שביאר שיטה זו באופן אחר.
[15] אומנם עי' ביאור הלכה (קמו, ב ד"ה ויש) שביאר תירוצים אלו לפי ההבנה שקריאת התורה היא חובת היחיד.
[16] התפיסה שקריאת התורה היא חובת היחיד עולה גם מדברי התוספות במסכת סוטה (לט. ד"ה כיון) שהובאו לעיל, שרק לסומא מותר לעסוק בתורה בשעת קריאת התורה, הואיל ואינו מחויב בקריאת התורה.
[17] הגרי"ד מפרט דינים שונים בקריאת התורה (עמידה, אופן הקריאה וחובת הדיוק) הנובעים להבנתו מעיקרון זה של הדמיון בין מעמד הקריאה בתורה למעמד הר סיני.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)