מצווה י | אכילת מצה

מצה הראויה לכל שבעה

המשנה בפסחים (לה ע"א) אומרת שאין לקיים מצוות מצה בחלת תודה ורקיקי נזיר, והאמוראים (לח ע"א–ע"ב) נחלקו בטעם הפסול. לדעת רבה הטעם הוא שיש צורך במצה המשתמרת לשם מצה, ובמצות אלו השימור הוא לשם זבח, ואילו לדעת רב יוסף הבעיה היא במגבלת הזמן לאכילתם של לחמי הקודשים: "'שבעת ימים מצות תאכלו' – מצה הנאכלת לשבעת ימים, יצתה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה". רב יוסף מחדש אפוא שיש צורך במצה הנאכלת בכל שבעת הימים, והמנחת חינוך (ס"ק יג) מציע שאף רבה אינו חולק בהכרח על יסוד זה, והוא עשוי להסכים שיש פסול במצה שאינה ראויה לשבעה, אלא שבמקרה המדובר הזבח טרם נשחט והפסול הוא רק בכך שהשימור לא היה לשם מצה הראויה לשבעה. אם כן, מתחדשת כאן דרישה הלכתית למצה הראויה לשבעה, באופן דומה לזה שמצינו ביחס למצוות סוכה: "'חג הסכת תעשה לך שבעת ימים' – סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה, סוכה שאינה ראויה לשבעה לא שמה סוכה".[1]

אולם, המנחת חינוך הקשה על חידוש הלכתי זה. ראשית – הוא לא נפסק להלכה ברמב"ם ובשאר ספרי הפוסקים, ושנית – מהי הסברה לדרוש שהמצה תהיה נאכלת לשבעת ימים? הלוא יש לנו מצווה ייחודית לאכול מצה בליל הסדר, ואכילת מצה בשאר הימים אינה אלא רשות בעלמא, כמבואר בגמרא קכ ע"א, ומדוע זה תעכב רשות זו בכשרות המצווה בליל ט"ו? לכאורה אין כאן כל מקום להשוואה למצוות סוכה, המחייבת אותנו שבעת ימים!

המנחת חינוך מציע ליישב את הדברים בעזרת חידוש גדול שהעלה הפני יהושע. הגמרא (פסחים כח ע"ב) הביאה שלשיטת רבי שמעון יש לדרוש את הפסוק "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים טז, ג) כך: "בשעה שישנו בקום אכול מצה – ישנו בבל תאכל חמץ, ובשעה שאינו בקום אכול מצה – אינו בבל תאכל חמץ". מטרתו של רבי שמעון היא לשלול את שיטת רבי יהודה, שיש איסור דאורייתא בחמץ לפני זמנו ולאחר זמנו, אך הילפותא שלו צריכה עיון – האם יש חיוב של "קום אכול מצה" במשך שבעת הימים, שבהם אנו ודאי אסורים באיסור תורה לאכול חמץ? הלוא הגמרא בדף קכ ע"א שהזכרתי לעיל קבעה במפורש שרק בלילה הראשון יש חובת אכילת מצה, ובשאר הימים מדובר ברשות גרידא! במענה לשאלה זו חידש הפני יהושע שאכן לשיטת רבי שמעון הסוגיה בדף קכ ע"א אינה נכונה, והציווי "שבעת ימים תאכל עליו מצות" מתפרש כפשוטו, כחובה לאכול מצות כל שבעה. מדובר בחידוש אדיר ובחובה שלא נתפרשה כל צורכה משום שלא נפסקה להלכה – האם יש חובה לאכול כזית פעם אחת בכל יום, או שמא גדרים אחרים לו לחיוב זה? מכל מקום, המנחת חינוך מסתייע בחידוש זה של הפני יהושע ומציע שדינו של רב יוסף, המצריך מצה הראויה לכל שבעה, בדומה לסוכה, נאמר אף הוא לפי שיטתו הדחויה של רבי שמעון, ולא נפסק להלכה. ממילא מובן הדמיון בין מצה לסוכה, ומובן גם מדוע הרמב"ם לא הביא יסוד זה.

כמובן, המנחת חינוך מניח שאם יש מצווה של אכילת מצה כל שבעה היא איננה מנותקת ממצוות האכילה בלילה הראשון, ועל כן יש מקום לקביעה שמצה שאינה ראויה לכל שבעה אינה כשרה גם למצוות הלילה הראשון. בהמשך דברינו נשוב להנחה זו.

המחייבים השונים במצוות מצה

כראיה נוספת נגד הדרישה ההלכתית למצה הראויה לכל שבעה הביא המנחת חינוך את קביעתו של השאגת אריה (סימן צ"ו) שכאשר יש לאדם מצה של איסור עליו לאוכלה מדין עשה דוחה לא תעשה. לפי דברי רב יוסף, המצה המדוברת פסולה, שכן אי אפשר לאוכלה מעבר למצת המצווה של ליל ט"ו, ועל כן, מעצם טבעה, היא מצה שאינה נאכלת לשבעת ימים.

קביעתו הנזכרת של השאגת אריה אינה פשוטה. היא חולקת על פסיקת הרמב"ם (ו, ז) שאי אפשר לצאת ידי חובה במצה של איסור, והשאגת אריה האריך בשיקולים שונים שהביאוהו למסקנתו.[2] בין היתר הוא האריך לדון בדברי הירושלמי המובאים בתוספות בקידושין (לח ע"א ד"ה אקרוב), שהעלה שלכאורה יש מקום לומר שמצוות העשה לאכול מצה תדחה את מצוות לא תעשה שיש באכילת חדש.[3] אולם, בהלכה זו יש קושי שהשאגת אריה עצמו האריך לדון בו, והוא שהגמרא בפסחים (לה ע"ב) קובעת שמצה של טבל פסולה משום שאחד התנאים לכשרות המצה למצווה הוא שיהיה בה פוטנציאל לאיסור חמץ אילו היה הבצק מחמיץ, ובמצה של טבל לא היה איסור חמץ גם לו הייתה מחמיצה, שכן היא אסורה משום טבל ואין איסור חל על איסור.

על מדוכה זו ישב רבי איצלה מפוניבז' (שו"ת זכר יצחק א, פ) והעלה שבאכילת מצה יש שני חיובים: חיוב אחד הוא מדין "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו", ובמסגרת חיוב זה המצה, בדומה למרור, אינה אלא חלק מחובת אכילת בשר הפסח, וחיוב שני הוא מצווה דאורייתא שאינה תלויה בפסח – "בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצת עד יום האחד ועשרים לחדש בערב". הזכר יצחק טוען שפסול מצה שאינה באה לידי איסור חמץ לא נאמר אלא ביחס למצוות "בערב תאכלו מצות", ועל כן גם מי שאינו יכול לקיים מצווה זו עדיין זקוק למצה מדין "ומצות על מרורים יאכלוהו", וכאן העלה הירושלמי שלכאורה יש מקום להתיר לצורך זה את איסור חדש. כראיה לחידושו הביא הזכר יצחק את דין פסח שני, שגם בו נצטווינו "על מצות ומררים יאכלהו" ואין בו כלל איסור חמץ, ועל כן לא מסתבר שיש במצה הנאכלת עימו דרישה לפוטנציאל חימוץ.

תשובה שונה לשאלה זו הציע בעל העונג יום טוב (סימן מ"ב), שראה אף הוא שני דינים שונים במצוות מצה:

"דבמצות עשה דמצה הי' רצון התורה לשתי ענינים: האחד שלא יאכל חמץ, ובמה שאינו מניח להחמיץ הכזית שאוכל פורש עצמו מאיסור חמץ ומקיים לא תאכל חמץ, שגם זה מצוה... וענין השני שיקיים אכילת מצה. וכל דבר שאין איסורו משום בל תאכל חמץ לא קיים לא תאכל חמץ, שהרי אם היה מניחו להחמיץ ולאוכלו נמי לא היה עובר משום חמץ, שאין איסור חל על איסור, אבל מצות עשה שפיר קיים, שהרי מצה היא, שיש בכח הפת הזה להחמיץ. והתנא דתנא ד'אין יוצאין בו' משום דבעי לקיומי תרתי, בל תאכל חמץ וקום אכול מצה, ובמצה של איסור אין משום בל תאכל חמץ, להכי אין יוצאין בו. אבל אין הכי נמי דמי שאין לו אלא מצה של איסור דמחויב לאוכלו, דאף שאינו יכול לקיים בו בל תאכל חמץ, מכל מקום מצות אכילת מצה מקיים בו שפיר, ולהכי שפיר מקשה הירושלמי כיון דלא אכלו מצה מחמת חדש, תיקשה אמאי לא אכלו, ניתי עשה ונדחי לא תעשה, ולמה הניחו מלקיים מצות עשה דמצה, אף שלא היה בידם לקיים בל תאכל חמץ, מכל מקום מצות עשה דמצה היו יכולים לקיים. ויש בזה דין חדש, דמי שאין לו אלא מצה של איסור לאו צריך לאוכלו, לקיים מצות עשה דמצה".

העונג יום טוב סבור שהדרישה לפת שיש בה פוטנציאל לאיסור חמץ נאמרה כקיום עצמאי הנפרד ממצוות העשה המרכזית של אכילת מצה, והוא קיום חיובי של איסור אכילת חמץ, אך גם פת שאין בה פוטנציאל כזה מהווה קיום של מצוות העשה של מצה. אולם, נראה שהקשר ההדוק בין מצוות מצה לאיסור חמץ אינו מצומצם לקיום נפרד של "בל תאכל חמץ" והוא מאפיין מהותי של מצוות מצה עצמה: המצה מהווה תמונת ראי של החמץ, ועל כן הייתה הוה אמינא שנשים, הפטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, תהיינה מותרות באכילת חמץ בפסח(!),[4] ולמסקנה נקבע ההפך, שכיוון שנשים אסורות בחמץ הן חייבות במצוות מצה,[5] משום שהמצה והחמץ הם שני צידי המטבע של חג המצות, שאף נשים שותפות בו. אם נצרף את הדברים לחילוקו של הזכר יצחק נראה שבעוד מצוות "ומצות על מררים יאכלהו" בקרבן פסח אינה קשורה באופן הדוק לחמץ, מצוות "בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצת עד יום האחד ועשרים לחדש בערב" קשורה בטבורה לאיסור חמץ הנוהג בימים אלו ומובא בפסוק הבא: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ". למעשה, הקשר המפורש ביותר לחמץ, שגם היווה מקור לדרשות בגמרא המחברות בין מצוות מצה לאיסור חמץ, נמצא בפסוק אחר שכבר עסקנו בו: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות".

בנקודה זו יש לשים לב לכך ששני פסוקים אלו, על פי פשוטם, עוסקים באכילת מצה במשך כל שבעת ימי חג המצות. לעיל ראינו את עמדת הפני יהושע שרבי שמעון נקט כן להלכה, ואת עמדת המנחת חינוך שאף רב יוסף סבר כן והבין שגם מצוות "בערב תאכלו מצות" אינה קיום נפרד מזה של שבעת הימים, ועל כן מצה שאינה ראויה לשבעה אינה ראויה גם לליל הסדר.

אומנם, עמדה זו לא נפסקה להלכה, והדרשה לימדה אותנו שבתורת חובה הלכתית המצווה המחייבת אינה אלא בלילה הראשון, ובשאר הימים מדובר ברשות. יש ראשונים שאף נקטו שמשמעות 'רשות' ביחס למצה כל שבעה היא שעבור אדם המעוניין לאכול פת בשבעת ימי חג המצות האפשרות הכשרה היחידה היא מצה, אך אין באכילתה כל קיום חיובי: "שאכילתה בשאר הימים אינה לשום מצות מצה, אלא לצורך גופו להשביע רעבו, לפי שאינו יכול להשביע עצמו בחמץ. ודומה למי שאוכל בשר בהמה טהורה לפי שאינו יכול לאכול בשר בהמה טמאה" (ספר המכתם סוכה כז ע"א). אולם, הגר"א רוח אחרת הייתה עימו:

"'שבעת ימים תאכל מצות' – כל שבעה מצוה, ואינו קורא לה רשות אלא לגבי לילה ראשונה, שהיא חובה, ומצוה לגבי חובה רשות קרי לה, אעפ"כ מצוה מדאורייתא הוא... והיה מחבב מאד מצות אכילת מצה כל שבעה" (מעשה רב הלכות פסח סימן קפ"ה).

עמדת הגר"א מזמינה אותנו לשוב ולהעלות את שאלת הזיקה בין הקיום כל שבעה למצווה המחייבת של הלילה הראשון. ניתן לנתק בין השתיים, אך ניתן גם לומר שכיוון ששני הפסוקים שהוזכרו עוסקים, על פי פשוטם, באכילת מצה כל שבעה, והדרשה מצמצמת את החובה המוגדרת ללילה הראשון, הרי שהמצווה בלילה הראשון היא ביטוי ממוקד לאופיו הכללי של חג המצות כחג של שבעה ימים שבהם נאסרנו בחמץ, והמצה היא תמונת ראי של אותו איסור. הלוא אין הבדל בין איסור חמץ בלילה הראשון ובין שאר ימי חג המצות,[6] והמאפיין של המצה כמנוגדת לחמץ שייך למערכת של שבעת הימים. מכיוון שאכילת המצה שבעה ימים אינה חובה הלכתית, ניתן לקבל את דברי המנחת חינוך שלדידן אין מקום לדרישה למצה הראויה לכל שבעה, אך עדיין בכוחה של המצווה הקיומית של אכילת מצה כל שבעת ימי החג להגדיר את מהותה של המצווה כתשליל של איסור החמץ, ועל כן נשים חייבות באכילת מצה בליל הסדר ומצה שאין בה פוטנציאל לאיסור חמץ אינה כשרה למצווה זו.

מבחינה רעיונית, יש מקום להזכיר כאן את דבריו הידועים של הרמב"ן (שמות כ, ח) שמצוות עשה מבטאות עבודת ה' מאהבה, "כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו", ואילו מצוות לא תעשה מבטאות עבודה מיראה, "כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו". מבחינה מסוימת גדולה עבודה מאהבה מעבודה מיראה (והרמב"ן אף ביאר בכך את דין "עשה דוחה לא תעשה"), ובמובן זה חג כמו חג הסוכות, שעיקרו במצוות עשה חשובות ויקרות, הוא אחד משיאיה של אהבת כנסת ישראל לקב"ה. ברם, תחילת הקשר, הבאה לידי ביטוי בחג המצות, ממוקדת דווקא בעבודה מיראה, ואף מצוות העשה שבו מאופיינת בשלילת האיסור, וכך קודם לו "סור מרע" ל"עשה טוב" בעיצוב דרכה של כנסת ישראל.