מצווה קמז | איסור חֵלֶב

חלב בהמה וחיה

"שלא נאכל חֵלֶב בהמה טהורה, שנאמר 'כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו'... כי מהיות הגוף כלי לנפש ובו תפעל כושר פעולותיה... ולפי המזונות הטובים יתהווה בו בשר בריא וטוב, ולפי רוע המאכל יתהווה בהפך... וידוע כי החֵלֶב דבק ומוליד ליחות רעות.  
מדיני המצוה... שאין איסור חלב אלא בשלש בהמות שבכתוב, שור וכשב ועז, ואותן שלש בין כשרות או טריפות ונבילות חייב על חלבן, אבל שאר מיני בהמה וחיה, בין טמאה בין טהורה, חלבה כבשרה".(ספר החינוך)

המנחת חינוך (ס"ק ז) מביא את דברי הרמב"ם (מאכלות אסורות א, יב–יג), הפוסק שחלבו של בעל חיים שהוא ספק חיה ספק בהמה אסור כדין ספיקא דאורייתא, אך אין לוקים עליו, והוא הדין לכלאיים הבא מבהמה טהורה וחיה טהורה. המנחת חינוך מציין, על בסיס הגמרא במסכת חולין (פ ע"א), שביחס לוולד של תיש וצבייה (בהנחה שהדבר אפשרי) יש ספק הלכתי אם "חיישינן לזרע אב": האם על פי ההלכה יש ייחוס אבהות בבעלי חיים, וההלכה מכירה בכך שהוולד הוא של שני הוריו, או שמא בבעלי חיים הוולד הולך אחר האם בלבד, שכן ייחוס אבהות קשור בתודעה תבונית אנושית המעניקה משמעות לעובדה הגנטית, להבדיל מאמהוּת, שהיא מציאות מוחשית שאי אפשר לפקפק בה גם ביחס לבעלי חיים? על כן יש אפשרות שלפיה הוולד מוגדר כצבי שחלבו מותר, ואי אפשר להלקות על אכילת חלבו. אולם כאשר מדובר בוולד של צבי ועז, אין ספק בייחוסו לעז, ועל כן חלבו אסור בתורת ודאי, אך מכיוון שיש אפשרות שלפיה מכירים גם בייחוסו לצבי, ועל פי אפשרות זו כל כזית מחלבו הוא חציו מותר וחציו אסור, אי אפשר לחייב מלקות וחטאת אלא באכילת חלב בשיעור שני זיתים, שבה ודאי שהאדם אכל כזית חלב אסור. גישה דומה לזו אכן עולה מדברי הרמב"ם (ביכורים ט, א–ה) ביחס למתנות כהונה:

"מצות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכהן הזרוע והלחיים והקיבה... אין חייב במתנות אלא בהמה טהורה בלבד... צבי הבא על העז וילדה – הולד חייב בחצי מתנות, שנאמר 'אם שה' – אפילו מקצת שה; תיש הבא על הצביה – הולד פטור מן המתנות".

ביחס לוולד של תיש וצבייה יש ספק אם בכלל יש חיוב מתנות, ומחמת הספק אין נותנים, ואילו במקרה של צבי הבא על העז ודאי שיש חיוב מתנות, אך ייתכן שרק מחצי מן הוולד, ומחמת הספק אין נותנים אלא חצי. כאמור, המנחת חינוך הסביר שהוא הדין לחלב, שבצבי ועז אפשר יהיה לחייב על אכילת שני זיתים. אולם לא כך נראה מלשון הרמב"ם:

"כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה, הוא הנקרא כוי, חלבו אסור ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו".

מלשון הרמב"ם נראה שאין הבדל בין ולד של צבי ועז לוולד של תיש וצבייה, ובשניהם אין לוקים על החלב; וכבר התקשה הלחם משנה מדוע כאן לא הבחין הרמב"ם בין שני המקרים. על מדוכה זו ישב הגר"ח מבריסק (בחידושיו להלכות שחיטה יב, ט), והוא ביאר שסיווג חלב לפי מין בעל החיים – בהמה או חיה – אינו דין בחפצא של החלב, המאפשר לומר שהוא בחציו מבהמה וחציו מחיה, אלא בבעל החיים כולו: זהות של בהמה בבעל חיים קובעת שחלבו אסור, ואילו זהות של חיה קובעת שחלבו מותר. כאשר שתי זהויות מתנגשות, התוצאה היא שהחלב אסור אך אין לוקים עליו:

"כיון דאית ביה בהחלב תרתי, איסורא מצד החצי בהמה והיתרא מצד החצי חיה, אם כן אין בו לאו גמור שיתחייב עליו... ואין זה דומה למתנות, דהתם תלוי בגוף המתנות אם הם חיה או בהמה, ועל כן אינו חייב רק במקצתן".

לפנינו אפוא מחלוקת בין הבנת המנחת חינוך ברמב"ם ובין הבנת הגר"ח, שלעניות דעתי מתאימה יותר ללשון הרמב"ם, וזאת במקרה של ולד צבי ועז על פי האפשרות ש"חיישינן לזרע האב". המנחת חינוך מבין שהחלב חציו אסור וחציו מותר, בדומה לחיוב מתנות, ואילו הגר"ח מבין שהחלב אינו חצוי אלא דינו נקבע על פי מעמדו הכולל של בעל החיים – צד בהמה שבו קובע שהחלב אסור ואילו צד החיה קובע שהחלב מותר, והתוצאה היא שאין לאו גמור שאפשר להתחייב עליו.

והנה על אף שהמנחת חינוך והגר"ח לא הגיעו לשיטותיהם מתוך עיון בטעמי המצוות, יש מקום רב לומר שהדבר תלוי בהבנת טעם איסור חלב, המשפיע על גדרו. ספר החינוך, בקטע שצוטט לעיל, נקט שהחלב נאסר עקב תכונותיו החומריות השליליות, ומעין כך עולה גם מדברי הרמב"ם במורה הנבוכים (ג, מח): "חלב הקרב משביע ומפסיד העכול ומוליד דם קר מדובק, ושרפתו היתה יותר ראויה מאכילתו". אולם מפשט הפסוקים עולה כיוון שונה לחלוטין, ולפיו החלב לא נאסר מפאת תכונותיו השליליות אלא דווקא מחמת מעלתו: "וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַה': חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" (ויקרא ג, טז–יז). החלב הוא חלק משובח, ועל כן הוא מוקטר על המזבח,[1] ומכיוון שהחלב והדם הם שני חלקי הבהמה המובהקים אשר קרבים על המזבח, הם משויכים רעיונית לגבוה ונאסרו להדיוט.[2] האבן עזרא (ויקרא ז, כ) הרחיק לכת וטען שאין איסור חלב אלא בבהמות קודשים, וכבר האריך הרמב"ן (שם, כה) לדחות את דבריו ואת ראיותיו, אך גם בבהמות חולין החלב נחשב לחלק המשויך לגבוה.

על פי כיוון זה יש זיקה רעיונית מסוימת בין איסור חלב ובין איסור דם, שיידון בע"ה בשבוע הבא, לפחות על פי אחד מיסודותיו של איסור דם. ומעניין לציין שהתוספות בחולין (ה ע"ב ד"ה מעם) הציעו שלשיטת תנא קמא שם מומר לעבירה אחת אינו מומר לעבירות אחרות, מלבד מומר לחלב, הנחשב מומר גם לדם ואינו מביא עליו קורבן: "לפי שהם שוין, שיש כרת בשניהן, ועולין לגבוה, ונאמרו בלאו אחד – 'כל חלב וכל דם לא תאכלו'".[3]

שני כיוונים רעיוניים אלו ביחס לחלב באים לידי ביטוי גם בהבחנה שבין בהמה לחיה. על פי דרכם של מורה הנבוכים וספר החינוך עלינו להבין שטיבו הפגום של חלב קיים בחלב בהמה ולא בחלב חיה, אך על פי ההבנה השנייה שראינו ההבחנה מובנת מאליה – רק במינים העולים על המזבח החלב משויך לגבוה ונאסר להדיוט: "כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ... כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ". נבלה וטרפה אומנם אינן עולות על המזבח, אך הן מין העולה על המזבח, ועל כן חלבן נאסר – "וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ", אולם החיות, שהן מין שכלל אינו עולה על המזבח, מופקעות מן האיסור.

ומכאן נשוב להבדל שבין המנחת חינוך לגר"ח. המנחת חינוך סבור שחלבו של בן הכלאיים אסור בחציו, משום שהוא תערובת של חלב חיה וחלב בהמה. גישה זו הולמת את דרכם של מורה הנבוכים וספר החינוך, המחייבת לראות הבדל בין שני סוגי החלבים, ובמקרה זה יש חלב שמעורב משני הסוגים. אולם הגר"ח סבור שלא מדובר באופיו של החלב, אלא שמעמד הבהמה בכללותו קובע את דין החלב, וגישה זו הולמת את ההבנה העולה מפשט הפסוקים. לפי זה זהות של בהמה כמין העולה על המזבח קובעת שחלבה אסור, וזהות של חיה כמין שאינו עולה על המזבח מפקיעה את החלב מן האיסור, ובמקרה של התנגשות לא מדובר בחצי איסור מבחינה כמותית אלא בהגדרות סותרות החלות על החלב.

ונמצא אפוא שהמחלוקת ההלכתית תלויה בטעמים השונים של האיסור, ופשט הדברים ברמב"ם הולם את העולה מפשט הפסוקים ולא מדבריו במורה הנבוכים. במקרה של מתנות כהונה, לעומת זאת, מודים שני הצדדים שבבן כלאיים, אם הוא מיוחס לאביו ולאמו, יש חיוב בחצי מן המתנות, ובלשון הגר"ח: "דהתם תלוי בגוף המתנות אם הם חיה או בהמה, ועל כן אינו חייב רק במקצתן".[4]

בהקשר זה יצוין שהרמב"ם (מאכלות אסורות ז, א) כותב ש"בפירוש אמרה תורה שאינו חייב אלא על שלשה מיני בהמה טהורה בלבד, שנאמר 'כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו'... אבל שאר בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה – חלבה כבשרה". מבואר בדבריו שאין הבחנה בין בהמה לחיה אלא בין שלושת המינים המנויים למינים אחרים, ובכלל זה בהמות טהורות. ומעין כך עולה גם מן השולחן ערוך (יורה דעה סד, א): "חלב שור וכבש ועז אסור, ושל שאר מינים מותר".

לעומת זאת, הטור כתב: "'כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו', לפיכך אין חייבין משום חלב אלא אלו הג' מינין, אבל בהמה טמאה וחיה בין טהורה בין טמאה – חלבם כבשרם". מלשונו נראה שהוא מסכים שהאיסור אינו אלא בשלושה מינים אלו, אלא שאין בכך אלא למעט בהמות טמאות וחיות, משום שאין בהמה טהורה מלבד מינים אלו, אך הש"ך (שם ס"ק א) כתב: "ושל שאר בהמות טהורות אסור". מלשונו נראה שכל חלב בהמה נאסר, וכבר השיג עליו בעל כנסת הגדולה בהגהותיו לטור: "מה שפירש הש"ך חלב שור וכשב ועז, ושל שאר בהמות טהורות אסור, אינו נכון, דבהמות טהורות לא משכחת להו אלא דוקא הני תלתא מיני, שור וכשב ועז, ואי הוה משכחת לה פשיטא לי דלא היה אסור, כיון דפרט קרא 'שור וכשב ועז', ועוד שלא היה קרב על גבי המזבח". מבואר כדברינו, שאילו מצינו בהמה טהורה שאינה שור, כבש או עז, לא היינו אוסרים את חלבה, הן משום שהתורה פירטה את המינים האסורים ולא הכלילה שחלב בהמה אסור, הן משום שיסוד האיסור הוא בכך שאלו המינים הקרבים על גבי המזבח. ויעוין עוד בפרי מגדים (שפתי דעת שם ס"ק א) שביאר שאף הש"ך מסכים לכך, ולא התייחס למינים אחרים אלא לשאר בהמות שנכללות במינים שנאסרו, כגון שור הבר שנכלל בשם 'שור' ועיזי דבאלו שנכללות בשם 'עז'.

ספיקא דאורייתא לחומרה ודין חלב כוי

בגמרא במסכת יומא (עד ע"א) מובאת ברייתא הלומדת מן הריבוי "כל חלב" שהיקף האיסור חורג מן המקרים שיש עליהם חיוב כרת: "אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור, הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה? תלמוד לומר 'כל חלב'". רבי יוחנן למד מדרשה זו את שיטתו שחצי שיעור אסור מהתורה, וריש לקיש השיב שהאיסור הוא מדרבנן בלבד, ומדובר באסמכתא בעלמא, והעלה שעל כורחנו יש לומר כך, שהרי כוי הוא בגדר ספק בהמה ספק חיה, והתורה אינה מְרַבָּה ספיקות הנובעים מחסרון ידיעתנו. כפי שהביא המנחת חינוך (ס"ק ז), הפרי חדש (כללי ספק ספיקא) הביא ראיה מסוגיה זו לשיטת הרמב"ם הידועה שספיקא דאורייתא מדאורייתא דינו לקולא, ורק מדרבנן החמירו בו: ריש לקיש הלוא סבור שחצי שיעור אסור מדרבנן בלבד, וקרא אסמכתא בעלמא, ולשיטתו הוא הדין לכוי, שהוא מקרה של ספק, ואף רבי יוחנן מעמיד את דין הכוי בברייתא בכוי שהוא ברייה בפני עצמה ולא בספק. אומנם אפשר לדחות הוכחה זו ולומר שאדרבה – הגמרא העלתה שאין צורך בריבוי דאורייתא לכוי משום שלא איצטריך קרא לאתויי ספיקא משום שהוא בלאו הכי אסור מדאורייתא משום ספיקא דאורייתא לחומרא.

המנחת חינוך הוסיף והביא את דברי רבי יהודה אשכנזי שהובאו בשער המלך (טומאת מת ט, יב), ולפיהם יש לדחות את ראיית הפרי חדש באופן שונה: הלוא גם למאן דאמר שספיקא דאורייתא אסור מדאורייתא אפשר להקל כאשר יש חזקת היתר, ובמקרה של חלבו של כוי יש חזקה כזו – כאשר הכוי היה עובר במעי אמו חלבו היה מותר כדין חלב עובר, וכאשר הוא נולד הוא ספק נאסר ספק לא נאסר, ועל כן אפשר להעמידו בחזקת היתר. המנחת חינוך ציין שהסבר זה סותר יסוד שהעלו אחרונים רבים, ולפיו חזקה דמעיקרא אינה תקפה במקרים של ספיקא דדינא, משום שהמציאות המקרית שכללה שלב כרונולוגי קדום של מצב הלכתי מסוים (במקרה זה – היתר) אינה יכולה להכריע שאלה הלכתית שמסתפקים בה חכמינו. אומנם יש לציין שיסוד זה אינו מוסכם, ויש הסבורים שחזקה דמעיקרא אינה מכריעה את גוף השאלה אלא רק נותנת הנהגה מעשית כיצד יש לפעול במקרה שנוצר ספק, ואופייה הצנוע כהנהגה מעשית מאפשר לה להיות רלוונטית גם במקרה של ספיקא דדינא, ובכל זה יש להאריך טובא, ולא כאן המקום לכך.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ד.

[1] "חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר" (דברים לב, יד); "ויאמר דרך השאלה בכתוב 'בהרימכם את חלבו ממנו', כי הטוב אשר יורם מן התבואה יכנה אותו בחלב, כאשר החלב מורם בקרבנות. 'חלב כליות חטה' – ידמה החטה לכליות ואת החלב אשר בם... 'ואכלו את חלב הארץ'" (רמב"ן ויקרא ג, ט; אומנם בהמשך דבריו מתייחס הרמב"ן לתכונותיו השליליות של החלב).

[2] יש אחרונים שהעלו הבחנה יסודית ובעלת השלכות הלכתיות בין איסורי תורה שנאסרו מחמת טיבם השלילי ובין איסורים שנאסרו מחמת מעמדם הגבוה.

ראו למשל דברי הגר"ש שקופ (נדרים סימן א'): "כל תשמיש איסור מתחלק לשני אופנים: כל מאכלות אסורים, שמטרת האיסור עבור האדם שלא יתגאל בדברים המטמטמים את הגוף והנפש, ויש תשמיש איסור שהוא למטרה אחרת, כמו בדברים המקודשים שאסרה תורה לזרים ונכרים שלא יתחלל הקדש, שבאופן כזה רחקה תורה את החפץ מן האדם, ובאופן האחר רחקה תורה את האדם מן החפץ".

וכבר קדם לו בכך האבני נזר (אורח חיים לז, ד): "כי איסור גברא נאמר על מעשה אשר פוגם מעלת האדם, כמו שקצים ורמשים כמו שכתוב 'ולא תשקצו את נפשותיכם', 'ואנשי קודש וגו'', 'ובשר בשדה וגו'', כי לפי מעלת ישראל אין נבלות ושקצים ראוין להם, זה איסור גברא. אבל נהנה מהקדש או זר שאכל תרומה הוא להיפוך, שמתקרב אל דבר שהוא למעלה ממדריגתו, כי איך יקרב זר אל תרומה והדיוט אל קדשי שמים, זה איסור חפצא, שפוגם בחפצא".

יש להניח שבחלוקה זו יציבו האחרונים הללו את איסור חלב לצד שקצים ורמשים ולא לצד קודשים ותרומה, אולם ניתוח טעמי המצווה מחזק דווקא את האפשרות ההפוכה. לעניות דעתי נקודה זו מקשה על הענקת משקל רב להבחנה שלפיה הם קובעים את מעמד איסור כאיסור גברא או כאיסור חפצא, ואכמ"ל.

[3] ויעוין עוד בגמרא במסכת שבת (עב ע"ב), שביארה שאפשר לראות קצירה וטחינה בשבת כשתי עבירות עצמאיות לעניין חילוק חטאות, ודימתה זאת לחיוב שתי חטאות על אכילת חלב ודם – בשני המקרים יש זיקה רעיונית בין שני האיסורים, ואף על פי כן כל אחד מהם נחשב עבירה עצמאית.

[4] אפשר שהדבר מובן גם לאור אופיו הממוני של הדין, הנותן מקום רב יותר לחלוקה כמותית. כך הציע לי בעבר עורך שיעורים אלו, ר' יהודה רוזנברג.