מצווה קסא | טומאת נבלה

נבלת בהמה ונבלת עוף טהור

"הנבילה אב מאבות הטומאות, כזית מבשרה מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר, ומטמא את האדם במשא לטמא בגדים... אחד בהמה וחיה, בין המותרין באכילה בין האסורין, אם מתו – כולן בשרן מטמא בכזית. ושחיטת בהמה טהורה וחיה טהורה מטהרתו בכל מקום, ואפילו שחט חולין בעזרה וקדשים בחוץ הרי אלו טהורין. ואם אירע פיסול בשחיטה הרי זו נבילה ומטמאה במשא, כמו שביארנו בהלכות שחיטה. בהמה טמאה וחיה טמאה אין השחיטה מועלת בה, ואחד השוחטה או הנוחרה או החונקה או שמתה כדרכה הרי זו נבילה"(רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה א, א–ג).

"נבלת העוף הטהור מטמא מן התורה. מפי השמועה למדו שזה שנאמר 'וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים' אינו מדבר אלא באוכל נבילת העוף הטהור בלבד, שהוא אסור משום נבילה וטריפה. וכיצד היא טומאתה – אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא כשהיא בתוך הפה אלא בתוך בית הבליעה, שנאמר 'וכל נפש אשר תאכל' – אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש, וזה שנאמר 'תאכל' – לתת שיעור לטומאתה כשיעור אכילה, שהוא כזית, והרי נאמר בה 'וכבס בגדיו' – מלמד שהמתטמא בה מטמא בגדיו עד שיפרוש ממטמאיו... נבלת העוף הטהור שנפסדה מלאכול הכלב טהורה... נבלת העוף הטמא טהורה, ואינה מטמאה בבית הבליעה" (שם ג, הל' א, יא, יד).

המנחת חינוך (ס"ק טו) מבין שלהבדיל מנבלת בהמה, שמטמאת במגע ובמשא, נבלת עוף טהור מטמאת באכילה, כלשון הפסוק שממנו היא נלמדה, ולשם כך נדרש מעשה אכילה הלכתי – אכילה של כזית בכדי אכילת פרס, ובאכילת החלק האחרון נטמאים האוכל ובגדיו. הגמרא במסכת זבחים (ע ע"א) ציינה שאף שנאמרה בתורה לשון אכילה, ומכך למדו שיש צורך בכזית, היה מקום לחשוב שאפשר לצרף כזית זה גם ביותר מכדי אכילת פרס: "הואיל וחידוש הוא (רש"י: שלא מצינו בתורה טומאה כזו, שאין לו טומאה מבחוץ ובבית הבליעה באה לו טומאה), יותר מכדי אכילת פרס נמי ליטמא, קמ"ל". על פי הווה אמינא זו, טומאת נבלת עוף טהור הייתה חורגת מדיני אכילה המוכרים לנו, אך המנחת חינוך מבין שהמסקנה (שנלמדה משימוש נוסף בלשון אכילה) מלמדת שמדובר באכילה הלכתית לכל דבר.

באמצעות הבנה זו הציע המנחת חינוך יישוב לקושי בדברי הרמב"ם. בגמרא במסכת נידה (מב ע"ב) נחלקו אביי ורבא בגדר בית הבליעה שבו נבלת עוף טהור מטמאת מכוח דינה המיוחד: רבא אמר שדינו כבית הסתרים, שמגע בו אינו מטמא כמגע אך משא בו מטמא כמשא, ועל כן כזית נבלת בהמה התחוב בו מטמא במשא, ואילו אביי נקט שדינו כמקום בלוע, ונבלה התחובה שם אינה מטמאת במשא, שכן טומאה בלועה אינה מטמאת אף במשא. הרמב"ם (ג, ד) פסק כרבא, שבמקרה כזה האדם טמא משום נושא. אומנם אביי הביא ברייתא מפורשת לכאורה התומכת בשיטתו: "יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר 'נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה' – מי שאין לה טומאה אלא אכילתה, יצתה זו שטמאה קודם שיאכלנה". הגמרא לא ביארה כיצד יתמודד רבא עם ראיה זו, והתוספות (ד"ה יצתה, וביתר ביאור בר"ש משאנץ זבים ה, ג) סברו שנבלה אינה מטמאת במשא אלא כשהנושא זז עם הטומאה הנישאת, והציעו להעמיד את הברייתא באדם שלא זז בעת שהנבלה הייתה בבית הבליעה שלו. אולם המנחת חינוך הבין מדברי הרמב"ם (טומאת מת א, ו–ז) שטומאת משא שייכת גם ללא כל תזוזה של הנושא, ועל כן הוא נותר בקושי אל מול הברייתא, והציע שעל פי הרמב"ם רבא יעמיד את הברייתא באדם שאכל כזית נבלת בהמה באופן רגיל, כך שלא היה רגע שבו הוא נשא בבית הבליעה כזית שלם. אם היה מדובר בנבלת עוף טהור, האדם היה נטמא, שכן בנבלת עוף טהור מעשה האכילה מטמא, ומעשה אכילה הוא תהליך של צריכת כזית בתוך כדי אכילת פרס. יתר על כן, האוכל נבלת עוף טהור נטמא גם אם אכל כחצי זית, הקיאו וחזר ואכלו, שכן יש כזית של אכילת גרון. לעומת זאת, נבלת בהמה מטמאת רק במשא של כזית בבת אחת, וכשם שאי אפשר להיטמא בנשיאת חצי זית ולאחריו חצי זית נוסף, כך אי אפשר להיטמא באכילת כזית. המקרה שבו רבא מטמא, ואותו פסק הרמב"ם להלכה, הוא מקרה של כזית שלם שהוכנס בבית הבליעה ושהאדם נושא אותו בבת אחת.

אולם הגר"ח מבריסק (בחידושיו על הרמב"ם שם ג, א) הבין שהרמב"ם אינו שותף להבנה שנבלת עוף טהור מטמאת במעשה האכילה, והסיק זאת מלשון הרמב"ם: "אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא כשהיא בתוך הפה אלא בתוך בית הבליעה, שנאמר 'וכל נפש אשר תאכל' – אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש, וזה שנאמר 'תאכל' – לתת שיעור לטומאתה כשיעור אכילה, שהוא כזית". מדברי הרמב"ם עולה שהמטמא אינו האכילה אלא המיקום של נבלת העוף במקום מסוים – בית הבליעה – ועל כן הוא נדרש לברר למה נאמרה בפסוק לשון אכילה. תשובתו היא שמלשון זו הסיקו שהשיעור המטמא הוא כזית,[1] אך זאת לא כמעשה אכילה אלא כשיעור בחפצא, הדומה לזה של דיני אכילה.

הרמב"ם אינו מביא את דברי הגמרא בזבחים, שאפשר לצרף כזית בכדי אכילת פרס, והגר"ח מבין שהוא אינו מקבל אותם משום שרק כזית שנמצא בבית הבליעה בבת אחת מטמא. הכוונה איננה שנבלת עוף טהור מטמאת במגע, בדומה לנבלת בהמה, אלא שנדרש מגע בבית הבליעה דווקא,[2] שהרי "הכורך כזית מבשר נבלת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בה ובלעו, אף על פי שלא נגע בגרונו – הרי זה טמא" (רמב"ם שם, ה), אלא ל"טומאת מקום" – הימצאות הנבלה במקום בית הבליעה מטמאת. וכיצד זה דחה הרמב"ם את הגמרא בזבחים, שממנה עולה שמעשה האכילה הוא שמטמא, ועל כן אפשר לצרף כזית בכדי אכילת פרס?

הגר"ח הציע שבגמרא שם הדברים אינם אמורים אלא לשיטת רבי מאיר, ואילו התנאים האחרים נקטו גישה אחרת, העולה גם מקטעים שונים בתורת כהנים, כגון הצורך בפסוק כדי לדחות הווה אמינא שלפיה נבלת עוף טהור תטמא בגדים בעוברה בבית הבליעה גם במסגרת הקאה[3] – אם מעשה אכילה הוא המטמא, אין כל מקום לראות בהקאה מעשה אכילה, אך אם מדובר בטומאת מקום יש מקום רב לחשוב כך. אומנם אפשר לומר שהדחייה ("'אשר תאכל' – בדרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה") מלמדת שיש צורך במעשה אכילה, אך נראה שתשתית הטומאה אינה מעשה האכילה, והוא נצרך רק כתנאי נוסף לעניין פרטים מסוימים. גם מדברי הרמב"ם ביחס לאדם ששתה נבלת עוף טהור (המחה את הַחֵלֶב וגמעו) עולה שיש תנאי של מעשה אכילה, שכן הוא מנמק את טומאתו בכך ש"השותה בכלל אוכל", אך הגר"ח יראה זאת כתנאי לטומאה, ולא כהגדרתה הבסיסית, שהיא טומאת מקום.

בדרך שונה התמודד החתם סופר בתשובותיו (א, אורח חיים ק"מ) עם הגמרא בזבחים המאפשרת צירוף כזית בכדי אכילת פרס בנבלת עוף טהור:

"דהאי דמצטרף היינו שיפגשו זה בזה בבית הבליעה, אבל כשכבר ירד למעיו לא מצטרף לענין טומאה".

לדברי החתם סופר, הסוגיה בזבחים לא התכוונה לומר שאפשר להיטמא מבלי שהיה כזית נבלת עוף שלם נתון בתוך בית הבליעה ברגע אחד, אלא עסקה דווקא במקרה שבו החתיכות מצטרפות לכזית בבית הבליעה. היה מקום לחשוב שמכיוון שמדובר בחידוש אפשר יהיה לצרף כזית גם ביותר מכדי אכילת פרס, משום שהימצאות כזית בשר בבית הבליעה מטמאת כשלעצמה, אך מהשימוש בלשון אכילה נלמד תנאי נוסף – שיהיה מעשה אכילה, ועל כן אם אין אכילה בכדי אכילת פרס אין טומאה, אך מכל מקום אי אפשר לוותר על תשתית הטומאה – טומאת מקום של כזית בבית הבליעה.

ומדוע השמיט הרמב"ם דין זה, שיש צורך שכזית נבלת עוף ייכנס לבית הבליעה בתוך שיעור אכילת פרס? שאלה זו יישב בטוב טעם ודעת הקהלות יעקב (טהרות סימן מ"ג), בהסבירו שרק לשיטת אביי, שמקום בית הבליעה עצמו נחשב 'בלוע', יש הכרח לומר שמעשה האכילה נעשה בטרם הגעת הנבלה לבית הבליעה, ועל כן יש צורך בהכנסתה לשם בתוך כדי אכילת פרס. הרמב"ם פסק כרבא, שמקום נבלת עוף טהור אינו בלוע אלא מקום בית הסתרים בלבד, ועל כן מעשה האכילה נעשה כשהנבלה נבלעת מבית הבליעה, ואין זה משנה כיצד הגיע כזית אל בית הבליעה.

שחיטה ומליקה בטרפה

בהמה טרפה שנשחטה כדין נפטרה מטומאת נבלה, אלא שבשרה אסור באכילה מדין טרפה. ומה הדין בעוף טרפה שנשחט או נמלק? על כך כותב המנחת חינוך (ס"ק יד):

"עוף טריפה שנשחטה, אפילו נשחטה בעזרה, שחיטתה מטהרתה. הכלל – השחיטה מטהרתה בכל עניין, בין קדשים בין חולין, בין בפנים בין בחוץ. אך המולק, דוקא אם מלק בפנים כדינו ולא נמצא בה דבר הפוסל... וגם נמצאת כשרה היא טהורה, אבל אם נמצא דבר הפוסל אין המליקה מטהרתה. והמולק קדשים בחוץ או חולין בפנים מטמאין. הכלל – מליקה אינה מטהרתו רק אם הוא כדינו, ובאם לאו היא נבלה, אך שחיטה בכל עניין מטהרת".

באשר לשחיטה של עוף טרפה נפסק להלכה שהיא מטהרת, כשיטות ר' מאיר ור' יוסי במשנה בתחילת מסכת טהרות, ודלא כשיטת ר' יהודה שם, שעוף טרפה שנשחט מטמא כנבלת עוף טהור. שיטת ר' יהודה צריכה עיון – במה שונה עוף מבהמה, ששחיטתה מטהרתה גם אם היא טרפה? אפשר להציע שר' יהודה סבר כשיטת ר' אלעזר הקפר (חולין כח ע"א), שאין שחיטה לעוף מן התורה. ההלכה ששחיטה מטהרת גם עוף טרפה, שאינו ניתר באכילה, נלמדה מריבוי מיוחד במסכת חולין (פה ע"ב), ואפשר שנתרבה רק הליך רשמי של שחיטה שהתורה ציוותה עליו ונעשה כדינו. בעוף, לשיטת רבי אלעזר הקפר, די בהמתה יזומה בידי אדם כדי שלא יהיה נבלה, אך אפשר שהמתה זו מטהרת רק כאשר היא מכשירתו לאכילה, ואין לה מעמד ייחודי כשל שחיטה, שהתורה הורתה עליה שמטהרת גם במקרה של טרפה.

הסבר שונה לשיטת ר' יהודה הציע הרא"ל זצ"ל. הצעתו מתבססת על דרכם של כמה אחרונים, ובהם הגר"ח, ששחיטת טרפה היא שחיטה לקויה, שכן הבהמה נחשבת מתה באופן חלקי עוד בטרם השחיטה, ועל כן איסור האכילה של הטרפה קרוב באופיו לאיסור נבלה, אך די בשחיטה לקויה זו לטהר מידי נבלה. על פי הצעת הרא"ל בשיטת ר' יהודה, דבר זה נכון ביחס לנבלת בהמה, שטומאתה היא טומאת חפצא הנוצרת רק בבהמה שמתה ללא כל שחיטה כשרה. בנבלת עוף טהור, אם נקבל את דרכו של המנחת חינוך שטומאתה היא רק טומאה במעשה האכילה, אין צורך בחפצא של נבלה, ודי בכך שלא נעשה בה מעשה שחיטה שלם כדי להגדירה כנבלה שאכילתה מטמאת.

כך או כך, מדובר בסברות שאינן פשוטות לשיטה שלא נפסקה, ולהלכה ברור ששחיטת עוף טרפה מטהרתו מידי נבלה בדומה לבהמה. אולם באשר למליקה נפסק שאם עוף קודשים נמלק בפנים ונמצא טרפה הוא מטמא כנבלת עוף טהור (כשיטת ר' יוסי ודלא כר' מאיר). מליקה היא הליך שמצד עצמו אינו שחיטה כשרה בעוף, והוא אינו מחדש את טהרת העוף והכשרו אלא במסגרת הייחודית של מליקה לקורבן, ומכיוון שעוף טרפה אינו כשר להקרבה, המליקה אינה מטהרתו והוא הופך לנבלה.

אומנם שאלה מעניינת היא מה גדרה של מליקה בעוף קודשים כשר. לכאורה מסתבר להבין שבעוף זה דרך המתתו היא במליקה, ומה אכפת לו לקב"ה אם שוחט מן הצוואר או שוחט מן העורף, ומכיוון שכך הורתה התורה, הרי שמדובר בבשר עוף כשר וטהור. לכאורה גישה זו עומדת ביסוד שיטתו של בר קפרא במסכת יבמות (לב ע"ב), שזר שאכל בשר מליקה חייב רק משום מעילה ולא משום נבלה, משום ש"נבלה לכל נאסרה, כשהותרה במקדש – הותרה, אין כאן אלא משום זרות". אולם הגמרא שם ביארה שאף לשיטתו, תאורטית יש כאן איסור נבלה, אלא שאין איסור חל על איסור ולכן אין איסור נבלה חל על איסור הקודש, ומכל מקום נפסקה הלכה כשיטת רבי חייא שם, שהוא חייב גם משום נבלה, כפי שכותב הרמב"ם (מעשה הקרבנות יא, ט):

"זר שאכל כזית מחטאת העוף לוקה שתים, אחת משום זר שאכל את הקדש ואחת משום אוכל נבילה, שכל מליקה נבילה היא, וכשהותרה – לכהנים הותרה, לא לזרים".

אם כן, כל קורבן עוף כשר שנמלק כדין הוא בבסיסו נבלה במונחי ההלכה הכלליים' אלא שהתורה גזרה שהוא קורבן כשר הנאכל לכוהנים. אולם בנקודה זו חידשו הגר"ש רוזובסקי והגר"ד פוברסקי בספרי שיעוריהם על הסוגיה ביבמות שיש חילוק ברור בין איסור הנבלה לטומאתה. אם העוף נאכל לכוהנים בקדושה ובטהרה, והם אינם נטמאים באכילתו, לא ייתכן שהוא נחשב נבלה לעניין טומאה עבור זר, שכן דיני הטומאה אינם שונים לכוהנים ולישראלים אלא רק היתר האכילה. כדי לקבל גישה זו עלינו לומר שמליקה נחשבת לצורת ההמתה המתאימה לעוף זה מצד הגדרתו בחפצא, ועל כן היא מטהרתו, אך היתר איסור נבלה תלוי בשחיטה המתאימה עבור האדם האוכל את העוף.

אולם נראה שעל פי הבנתו של המנחת חינוך יש מקום להסתייג מחידוש זה. אם נבלת עוף טהור היא חפצא של נבלה טמאה המעבירה את טומאתה בדומה לנבלת בהמה, אכן קשה לקבל את הטענה שאותו עוף הוא חפצא של נבלה טמאה עבור ישראל וחפצא של עוף קודש טהור עבור כוהן. אולם אם נבלת עוף טהור אינה מטמאת כחפצא של נבלה, אלא שמעשה האכילה שלה הוא המטמא, יש מקום לומר שעבור ישראל האוכל עוף שנמלק מדובר במעשה אכילה של נבלת עוף טהור, ועל כן הוא גם מטמא בבית הבליעה, ואילו עבור הכוהן מדובר במעשה אכילה של עוף שהומת כדין, והוא מקיים באכילתו מצווה, וודאי שאינו נטמא. אומנם יש מקום להסתפק אם אכן לדרכו של המנחת חינוך נבלת עוף טהור כלל אינה מוגדרת כחפצא טמא, והדברים טעונים עיון נוסף. 
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ד.

[1] דברי הרמב"ם צריכים עיון בנקודה זו, שכן גם נבלת בהמה מטמאת בכזית, אף שלא נאמרה בה לשון אכילה.

[2] הבנה כזו העלה האתוון דאורייתא (סימן א'): "גם היא טומאת מגע היא, אלא דשאר המטמאים במגע מטמא בכל מקום שיגע מן הגוף, ונבילת עוף טהור גילתה תורה דאינה מטמאה במגעה רק במקום מיוחד בבית הבליעה, וגזירת הכתוב הוא שמטמאה על ידי מגע בית הסתרים, ועל כל פנים רק מטעם מגע היא, לא מטעם אכילה".

[3] ספרא אחרי מות פרשה ז תחילת פרק יב פסקה ד.