מצווה רכד | איסור גנבה

הנכנס לחצר חברו ליטול את שלו

המנחת חינוך (ס"ק ב) מציין הלכה מפתיעה למדי באיסור גנבה, שאומנם לא נפסקה ברמב"ם אך עולה לדעתו מהגמרא בסוגיית "עביד איניש דינא לנפשיה" (בבא קמא כז ע"ב):

"בן בג בג אומר: אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו: 'שלי אני נוטל!'".

הגמרא מביאה את דברי בן בג בג ואומרת שרבנן חולקים עליו, אך הדברים אמורים ביחס להיתר לבעלים לעשות דין לעצמו בשבירת שיניו של הגזלן. המנחת חינוך מבין שעצם האיסור להיכנס לחצר ליטול שלא ברשות, "שמא תראה עליו כגנב", הוא מוסכם, ולהבנתו מדובר באיסור דאורייתא של "לֹא תִּגְנֹבוּ". כפי שהוא מציין, הדבר אינו מופיע ברמב"ם, אך הסמ"ג (לאווין סימן קנ"ה) אומר זאת, ומקור דבריו בספרא (קדושים ב, ג):

"'לא תגנובו' על מנת למקט, 'לא תגנובו' על מנת לשלם תשלומי כפל ולא על מנת לשלם תשלומי ארבעה וחמשה. בן בג בג אומר: לא תגנוב את שלך מאחר הגנב, שלא תראה גונב".

מדברי הספרא עולה שמדובר באיסור שהוא חלק מ"לא תגנובו" אף שמדובר ברכוש השייך לנוטל! ויעוין עוד בדברי הרי"ף בתשובותיו (סימן קל"ג):

"ואף על פי שהגזלה בכלל הגניבה היא אלא שנסתר בלקיחתן, משום שאמר אל תגנוב את שלך מאחרי הגנב שלא תראה עליו כגנב, ואם אסור בשלו כל שכן באחרים".

אם נבין מקורות אלו כפשוטם, עולה שהאיסור בגנבה הוא ההתגנבות בהסתר ליטול חפץ, ולא הפגיעה הממונית בזולת, ועל כן גם מי שנוטל באופן זה חפץ השייך לו עצמו עובר בלאו זה. כבר בגמרא (בבא קמא עט ע"ב) למדנו שבגנבה יש בעייתיות יתרה על זו שבגזל מטעמים שבין אדם למקום, ושזו הסיבה לכך שחיובי כפל וארבעה וחמישה נאמרו בגנבה בלבד:

"שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן? אמר להן: זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת".

אולם כאשר מדובר באדם הנוטל חפץ השייך לו קשה להבין מה הבעיה מלכתחילה בכך שהוא מתגנב בסתר ללוקחו. בהמשך דבריו (ס"ק ד) עומד המנחת חינוך על נקודה זו ומנסח זאת כך:

"מזה נראה דהתורה לא אסרה זה מדין ממון לבד, רק המדה הגרועה הזאת בעצמה התורה אסרה... דאף שלו אסור לגנוב כדי שלא ילמוד מדה הגרועה הזאת".

לשיטתו מדובר בעבירה שאינה בין אדם לחברו ואינה בין אדם למקום במובן הפשוט, אלא בין אדם לעצמו – עבירה מתחום המידות והלכות דעות, שבמסגרתן התורה מעוניינת לשרש את ההתנהגות של התגנבות לבית הזולת ליטול דברים בניסיון לחמוק מעיניו ומעיני צופים אחרים ואת המידה הרעה שהיא מטפחת, שהיא נטייה להבחין בין מעשים שבסתר למעשים שבגלוי.

אומנם הרמב"ם ומרבית הראשונים לא פסקו דין זה להלכה. ייתכן שהם הבינו שדעת בן בג בג היא דעה יחידאית לא רק באשר להיתר עשיית דין עצמאית אלא גם באשר לאיסור, ואפשר שאף בדברי בג בג הבינו שלא מדובר באיסור של ממש אלא בעצה טובה, שמוטב לו לאדם לעמוד על שלו בגלוי ולא להתגנב בסתר ולהיראות כגנב, ומכל מקום איסור דאורייתא של "לא תגנובו" אין כאן לשיטתם (ראו דברי התורת חיים על אתר, "דבן בג בג לאו איסורא קאמר אלא עצה טובה קמ"ל", ומה שהתקשה בדברי התוספות שם). עם זאת, אפשר שהיבטים לא ממוניים באיסור גנבה קיימים גם לשיטתם, כפי שנראה בהמשך.

הגונב על מנת למיקט או לשלם, הגונב פחות מפרוטה וגנבה מנוכרי

בדברי הספרא שראינו לעיל למדנו שיש איסור לגנוב על מנת למיקט, דהיינו גנבה שבה הגנב אינו מתכוון להותיר אצלו את החפץ אלא רק לצער את בעליו ולאחר מכן להחזיר. בפשטות משמע שזהו איסור דאורייתא מצד "לא תגנובו", אך המנחת חינוך מבין אחרת מלשון הרמב"ם (גנבה א, ב):

"אסור לגנוב כל שהוא דין תורה. ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם, הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך".

המנחת חינוך מבין מלשון זו שלהבדיל מגנבת פחות מפרוטה, גנבה דרך שחוק או על מנת להחזיר לא נאסרה אלא מדרבנן, שלא ירגיל עצמו בכך, והלימוד מהפסוק אינו אלא אסמכתא. שולחן ערוך הרב (חושן משפט קונטרס אחרון, הלכות גזלה וגנבה הערה ב) הבין אחרת, שהרמב"ם נותן טעמא דקרא לכך שדברים אלו נאסרו מהתורה. אולם המנחת חינוך כאמור הבין שזה אכן מדרבנן בלבד, ותמה על כך, שהרי התורה אסרה "לא תגנובו", וכאן מדובר באדם הגונב רכוש של הזולת, ומדוע אין זה בכלל גנבה?

אומנם יש מקום לומר שאיסור גנבה הוא ביסודו איסור על נטילת ממון הזולת לעצמך ולשימושך ללא הסכמתו, ועל כן גנב הנוטל מתוך כוונה להחזיר ולא כדי להשתמש בחפץ או להשאיר אותו ברשותו אינו עובר על האיסור דאורייתא. ומדוע אפוא לסבור שבכל זאת מדובר באיסור דאורייתא? אפשרות אחת היא שגם בגנבה על מנת למיקט יש פגיעה בממון הזולת. רבנו תם (הובא בריטב"א בבא מציעא סא ע"ב) סבר שאין איסור דאורייתא בגנבת חפץ על מנת להחזירו לאחר שעה, שאם לא כן, "כל העולם עוברים בלאו זה"(!). לשיטתו האיסור בגנבה על מנת למיקט הוא "כשדעתו לעכבו לעצמו, ולא שיהנה ממנו אלא שיצער לחברו". החידוש בהסבר זה הוא שמוקד האיסור הוא בגרימת ההפסד לבעלים ולא ברווח הפסול לגנב, אבל כל עוד אין פגיעה ממונית ממשית בבעלים – אין איסור דאורייתא.

אומנם נראה ששאר הראשונים פירשו איסור זה בדרכו של הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה רמ"ד): "לא תגנובו על מנת למיקט, כלומר לצער הבעלים ולהטרידו ואחר כן תשיבהו לו". אולם אפשר להבין שלשיטתם הדבר נכלל באיסור גנבה, משום שאיסור זה אכן אינו מוגבל דווקא לפגיעה ממונית בזולת, והוא איסור על עצם הנטילה הפסולה בהסתר מבית הזולת, אם מצד הפגם שבין אדם למקום שהוזכר לעיל ואם מצד הפגיעה במידותיו של הנוטל שהמנחת חינוך הצביע עליה, כפי שראינו.

והנה המנחת חינוך הקשה מדוע אין הגונב על מנת למיקט לוקה על הלאו. גנב רגיל אינו לוקה משום שזהו לאו שניתן לתשלומין, כשם שהחובל בחברו אינו לוקה שכן הוא ניתן לתשלומין. אבל המנחת חינוך מבין שלא כך בגונב על מנת למיקט, "דלא שייך 'ניתן לתשלומין', דהתורה לא אסרה מחמת ממון, דהוא אינו רוצה ממון אחרים ומכל מקום אסרה התורה, אם כן לא הוי לאו הניתן לתשלומין".

המנחת חינוך מבין שאיסור גנבה על מנת למיקט מראה שהאיסור אינו ממוני ביסודו, ועל כן אי אפשר לראות בו לאו שניתן לתשלומין. אומנם אפשר לחלוק על כך ולומר שכיוון שסוף סוף הגנב חייב לשלם, הרי זה לאו שניתן לתשלומין. ברם אפשר שדבר זה תלוי בשאלה אם הגונב על מנת למיקט ולהשיב חייב באונסין או שמא אין עליו אלא חובה להשיב את החפץ אם הוא בעין או שקרה לו דבר מה באשמתו. כפי שהביא המנחת חינוך (ס"ק ב), בעל קצות החושן (שמח, א) הסתפק בשאלה זו, אך הראה שמדברי הראשונים בבבא מציעא (מא ע"א) עולה שהגוזל על מנת להשיב אינו חייב באונסין^[1] (ונחלקו בגוזל שלא על מנת להשיב אלא על מנת לשלם), ואם כן – מסתבר שהוא הדין לגנב, ועל כן יש מקום לומר שאין זה לאו שניתן לתשלומין, ויש אפוא מקום לקושייתו של המנחת חינוך.

ואומנם נראה שהגונב על מנת למיקט פטור ממלקות מטעם אחר. נעיין בשתי ההלכות הפותחות את הלכות גנבה לרמב"ם:

"א. כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה, שנאמר 'לא תגנבו'. ואין לוקין על לאו זה, שהרי ניתן לתשלומין, שהגנב חייבה אותו תורה לשלם. ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עובד עבודה זרה ואחד הגונב את הגדול או את הקטן.

ב. אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק או לגנוב על מנת להחזיר או לגנוב על מנת לשלם, הכל אסור, שלא ירגיל עצמו בכך".

כפי שכבר ראינו, המנחת חינוך הבין שהדין הראשון בהלכה ב', האוסר לגנוב פחות מפרוטה, הוא דין תורה כמבואר ברמב"ם, אך המשך ההלכה אינו אלא איסור דרבנן. אולם הוא נטה להבין שכל המקרים בהלכה זו אסורים מהתורה, וראינו שיש שהבינו שאף הרמב"ם סובר כך, אלא שהוא נותן טעם לכך שאף דברים אלו אסורים מהתורה – שלא ירגיל עצמו בכך.

נראה שבגנבה מתקיים מודל דומה לזה העולה בהקשרים אחרים ברמב"ם, שיש גרעין מרכזי באיסור לאו, ועליו מתחייבים מלקות, וסביבו יש פריפריה של מקרים האסורים מהתורה אך לא מעיקר הלאו, ואין לוקים עליהם. לגבי גנבה, האיסור המרכזי מופיע בהלכה א', ומוקדו הוא בגנבה של ממון, בין מישראל ובין מגוי, שאין לוקים עליה משום שהיא לאו שניתן לתשלומין. בהלכה ב' מוסיף הרמב"ם מקרים האסורים אף הם מדין תורה משום שהם כרוכים במידה המגונה של גנבה מחברו.

אחד מהמקרים הללו גנבה של פחות מפרוטה. המגיד משנה דימה זאת לחצי שיעור במאכלות אסורות, שאכילתו אסורה מהתורה אך אין לוקים עליה. אולם נראה שבעוד חצי כזית חזיר הוא חזיר, אלא שיש בו חיסרון במעשה האכילה, כאן יש ליקוי בעצם שם ממון שבדבר הנגנב,^[2] ועל כן אין כאן איסור חצי שיעור רגיל, אך מכיוון שיש ליקוי בעצם מעשה הגנבה הוא נכלל באיסור אף שאין כאן ממון, אלא שאינו חלק מגרעין האיסור שלוקים עליו אלא רק חלק מהרחבת האיסור.

יש להעיר שהחובל בחברו פחות משווה פרוטה לוקה, שכן זהו לאו שלא ניתן לתשלומין (רמב"ם הלכות חובל ומזיק ה, ג), אך זאת משום ששם מדובר באיסור חובל מלא לכל דבר, אלא שאין בו חיוב תשלומין, משום ששיעור שווה פרוטה אינו מגדיר את החבלה ככזו, מה שאין כן בגנבת ממון, שאינה מוגדרת ככזו בהעדר שווה פרוטה, אלא שבכל זאת יש בה איסור. והוא הדין והוא הטעם לגונב על מנת להחזיר, שאין כאן גנבת ממון של ממש, שכן הוא מתכוון להחזיר את החפץ, ובכל זאת מעשה הגנבה אסור מהתורה, אך ברמה שאין לוקים עליה.

לכך יש להוסיף את הדין שעסקנו בו בראשית דברינו, של הגונב את שלו מבית חברו, שהמנחת חינוך העלה שאף בו יש לכאורה מקום למלקות, שכן אין זה לאו שניתן לתשלומין. מסתבר שלדעות הרואות בו איסור תורה הוא שייך לאותו מרחב פריפריאלי של גנבות שאינן של ממון ועל כן אין בו מקום למלקות.

ונראה עוד שיש הבדל בין דין פחות מפרוטה לדין גונב על מנת למיקט. דין פחות מפרוטה הוא דין של שיעור או של הגדרת הדבר כממון ביחס לישראל, וביחס לגויים, שנאסרו בגזל מצד שבע מצוות בני נח, מבואר בסוגיה בסנהדרין (נט ע"א) שהם חייבים גם בפחות משווה פרוטה. אולם המנחת חינוך (ס"ק ה) מצביע על כך שמסתבר שהם כלל לא נאסרו בגנבה על מנת למיקט, משום שלא נאסרו בגנבה בתור שכזו אלא רק באיסור הממוני של גזלה, ועל מנת למיקט אינו בכלל זה. זאת להבדיל מגזלת פחות מפרוטה, שלדידם היא גזלה גמורה. וכבר עמד על כך היד רמ"ה בבבא בתרא (טז ע"א), בעקבות דברי הגמרא שם, ששיבחה את איוב "שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להן": "והני מילי באומות העולם, אבל לישראל כי האי גוונא לאו מעליותא היא, דגרסינן בפרק איזהו נשך: לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי ד' וה'".

ועוד אציין בהקשר זה דיוק יפה שהעלה הגרי"ד ז"ל (רשימות שיעורים, בבא קמא סב ע"ב) מלשון הרמב"ם, שבהלכות גזלה (א, א) כתב ש"כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה" ואילו בהלכות גנבה כתב ש"כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה". הגרי"ד ביאר שבאיסור גזלה המוקד הוא בנטילת הממון, ובכל פרוטה ופרוטה יש איסור גזל בפני עצמו; ואילו באיסור גנבה המוקד הוא בנטילה מבית הזולת בהיחבא, אלא שהאיסור מתקיים במובנו המלא והמרכזי רק בנטילה של ממון, ומשווה פרוטה ומעלה יש איסור אחד של מעשה הנטילה האסור.

עוד העלה המנחת חינוך (ס"ק ד) שהרמב"ם אומנם פסק שהן גזלה מעכו"ם הן גנבה ממנו אסורות מהתורה, אך יש מקום לומר שגם למאן דאמר שגזל עכו"ם מותר מהתורה, גנבה ממנו תהא אסורה מהתורה, משום שאיסור זה הוא איסור במעשה הפגום המוליד מידה רעה בנפש עושהו, ודבר זה מתקיים גם בגנבה מעכו"ם.

ונראה שיש לדבר זה ביטוי גם בשיטת הרמב"ם. בהלכות גנבה שיבץ הרמב"ם את דין גנבה מגוי בהלכה הראשונה, כחלק אינטגרלי מהאיסור המרכזי בגנבה – "כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה... ואחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון גוי עובד עבודה זרה", ובהלכה השנייה הוא מונה את המקרים השייכים לאיסור הפריפריאלי כפי שראינו. לעומת זאת, בהלכות גזלה הוא כותב בהלכה הראשונה ש"כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה", ויש מקום להבין שלשון זו אינה כוללת גזל עכו"ם, ובהלכה השנייה הוא מוסיף ש"אסור לגזול כל שהוא דין תורה, אפילו גוי עובד עבודה זרה אסור לגזלו", ומשמע שזהו איסור פריפריאלי לצד גזלת פחות מפרוטה. על דיוק זה בלשון הרמב"ם עמד כבר בחידושים המיוחסים לר"ן בסנהדרין (נז ע"א), אלא שמלשונו נראה שהבין שאין איסור תורה בגזל עכו"ם אלא רק בגנבה ממנו, וכעין הצעת המנחת חינוך, אך נראה שיש מקום לכך גם אם מדובר באיסור תורה בשני המקרים, שבגנבה הוא חלק מהאיסור הגרעיני ואילו בגזלה – רק מזה הפריפריאלי.

לסיום נציין שאפשר דיוק נוסף העולה מהשוואת לשון הרמב"ם בשני המקומות, ולפיו בגנבה אין לוקים משום שזהו לאו שניתן לתשלומין, ואילו בגזלה אין לוקים משום דהוי לאו שניתק לעשה ד"והשיב את הגזלה", ורק אם הגזלה אינה בעין יש צורך בטעם של לאו שניתן לתשלומין. אפשר שהבחנה זו קשורה אף היא ביסוד שהזכרנו: בגזלה האיסור הוא ממוני ביסודו, והשבת החפץ יכולה לתקן אותו, ואילו בגנבה יש יסוד לא ממוני, והשבת החפץ אינה מתקנת אותו, ועל כן התורה לא קבעה בגנבה מצוות השבה, אלא שבפועל ודאי שיש חובת תשלום ומדובר בלאו שניתן לתשלומין.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ד.

[1] ויעוין בריטב"א שם שביאר שחיוב אונסין בשואל שלא מדעת אינו אלא בתשמיש העלול להביא לידי נזק.

[2] דבר זה טעון עיון בסוגיה בסנהדרין (נט ע"א), ואכמ"ל.