מצווה רסג | איסור טומאה לכוהן

טומאה ואיסור בכוהנים

"והנה לא אמנע מלכתוב מה שאיני יודע, אף שאפשר דהוא דבר פשוט למי שבקי בש"ס ושכלו בריא, אך איש כמוני לא אבוש לכתוב מה שנסתפק לי". בצניעותו כובשת הלב מקדים המנחת חינוך (ס"ק לד) מילים אלו לשאלה שהעלה ביחס לאיסור כוהן להיטמא למת. התורה קבעה כללים ייחודיים ביחס לספקות בטומאה: ספק טומאה ברשות היחיד טמא, ואפילו בספק ספיקא,[1] בניגוד לאיסורי תורה, המותרים בספק ספיקא; ואילו ברשות הרבים ספק טומאה טהור, בניגוד לספק איסור תורה, שדינו לחומרה, אף שלשיטת הרמב"ם (שאר אבות הטומאה טז, א) דין ספק טומאה ברשות הרבים הוא כדין תורה, על פי הבנתו שמדאורייתא ספיקא דאורייתא לקולא.

וכאן שואל המנחת חינוך: האם גדרי איסור הכוהן להיטמא למת והענישה על האיסור נקבעים בדומה לגדרי טומאה וטהרה או בדומה לגדרי איסורי תורה? כאשר כוהן ספק נטמא ברשות היחיד, ובדיני טומאה וטהרה מוכרע שדינו טמא – האם הוא עבר רק בספק איסור תורה, ועל כן אי אפשר להלקותו, או שמא מכיוון שבדיני טומאה וטהרה הוכרע שדינו טמא, הוא עובר על האיסור בתורת ודאי ודינו מלקות? ואם מדובר בספק ספיקא ברשות היחיד – האם הדבר מותר לו לכתחילה, כדין ספק ספיקא באיסור תורה, או שמא מכיוון שבדיני טומאה וטהרה מחמירים בספק זה, הוא עובר באיסור תורה ואולי גם כאן בתורת ודאי? ואם מדובר בספק טומאה ברשות הרבים, בהנחה שבספק זה מטהרים גם כשאין חזקת טהרה (ראו תוספות חולין ט ע"ב ד"ה התם), האם הדבר מותר לכוהן לכתחילה בהתאם לדיני טומאה וטהרה, או שמא ספק איסור דאורייתא לפנינו ויש להחמיר בו? המנחת חינוך נוטה לקבוע את דיני האיסור לכוהנים בהתאם לכללי הספקות בטומאה, ומתוך כך להתיר לכתחילה בספק טומאה ברשות הרבים ולא לראות בכך ספיקא דאורייתא, ואילו האחיעזר (ג, סה אות ו) חשש לספק איסור שיש כאן, וכן נטה להחמיר הגרש"ז אויערבך ז"ל (מנחת שלמה תניינא ק, ח).

מסברה אפשר לתלות שאלה זו בגדר דין ספק טומאה ברשויות השונות: האם ספק טומאה ברשות היחיד נידון כטומאה ודאית והאם טומאה ודאית זו מוגדרת כטומאת מת; ובאשר לרשות הרבים – האם התורה קובעת שהדבר טהור מצד עצמו, או רק שבדיני טומאה וטהרה אין לחוש לו אך יש אפשרות שמצד האמת הוא נטמא, ועל כן כוהן שיש עליו איסור להיטמא חייב להימנע מספק איסור של טומאה.

אולם אפשר גם להציע אחרת ולומר שלמרות הלשון "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו", האיסור אינו נעוץ בעצם הטומאה אלא בדבר הגורם לטומאה – המגע במת והזיקה אליו. מגע, משא והימצאות באוהל עם המת הם זיקות למת שנאסרו לכוהן באותם תנאים שבהן הן מטמאות, אך האיסור והטומאה הם שני ביטויים נפרדים לאותן זיקות.[2] אם נקבל הבנה זו, הרי שאף אם ספק טומאה ברשות היחיד מטמא בתורת ודאי, יש בכך רק ספק מפגש עם המת, ועל כן אי אפשר להלקות על כך, ובספק ספיקא אפשר להתיר אף שדנים את האדם כטמא. מאידך גיסא, בספק טומאה ברשות הרבים יש מקום לאסור מדין ספיקא דאורייתא, אף שדנים את האדם כטהור, בשל הספק שמא יש כאן מפגש עם המת.

אפשר כמובן לחלק בין הנידונים השונים ולומר שספק טומאה ברה"ר אסור מחמת ספק מגע עם המת ואילו ספק טומאה ברשות היחיד אסור מחמת הטומאה, שכן שני הדברים נאסרו לכוהנים. אפשר היה גם לתלות כפילות זו בפסוקים, שבהם לצד איסור "לא יטמא" נאמר "וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא" ביחס לכוהן גדול ו"עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא" ביחס לנזיר (במדבר ו, ו). פסוקים אלו אינם עוסקים בטומאה כי אם בזיקה למת, ואם נלמד מהם גם לכוהן הדיוט (מתוך הנחה שאיסור הטומאה של כוהן הדיוט אינו שונה ביסודו מזה של כוהן גדול ונזיר),[3] הרי ששני איסורים נפרדים לפנינו.

והנה בגמרא בנזיר (מג ע"א) קבע ריש לקיש שיש איסור דאורייתא לכוהן לגעת באדם גוסס, על אף שהגוסס אינו מטמא, שכן הדבר מחלל את כהונתו. ויעוין במאירי על אתר, שכתב:

"ובהלכות גדולות כתבו שהכהן אסור לעמוד בבית שיש בו גוסס. ונראה כן ממה שאמרו כאן 'לענין טמויי עד דנפקא נשמתיה, לענין איתחולי הא איתחיל', ופירושו: כשנכנס בעודו גוסס התיר עצמו לחלול והכניס עצמו לספק טומאה, ומתוך כך אסור, אלא שלא נטמא".

מתוך הנחה ברורה שהאיסור מתייחס לטומאה בלבד, חידש המאירי שהאיסור בגוסס הוא שמא ייטמא, ומדובר במעין גזרה דאורייתא. ברם זהו הסבר מוקשה, ובפשטות מדובר בהבחנה בין הטומאה לאיסור החילול. שיטתו של ריש לקיש מבוססת על ההנחה שבמידה רבה הגוסס חשוב כמת, ועל כן אסור לגעת בו. כלומר האיסור לגעת במת אינו מחמת הטומאה הכרוכה בכך אלא מחמת עצם המפגש עם המוות, שאותו רצתה התורה למנוע מהכוהן. בדרך כלל מפגש זה עם המוות מותיר אחריו רושם של טומאה, אך האיסור הבסיסי נוגע לעצם המפגש עם המוות, וכיוון שגוסס חשוב כמת – הוא שייך גם בו.

אומנם לא ברור אם שיטת ריש לקיש נפסקה להלכה, ואפשר להבין שהחולקים עליו מבינים שהאיסור הוא בטומאה בלבד. ברם אפשר שהחולקים מסכימים שיש איסור בעצם המפגש עם המת, אלא שהם חולקים ביחס למידת זיהוי של הגוסס כמת, וזהו נושא רחב שלא כאן מקומו.

דין כוהן טמא

האם אפשר לחייב כוהן על מגע במת שאינו גורם לו תוספת טומאה? המנחת חינוך (ס"ק יח) הביא את שיטת הראב"ד (נזירות ה, טו), שחידש חידוש גדול ומהפכני ביחס להלכה המוכרת לנו:

"טומאה וטומאה אפילו פירש וחזר ונגע פטור, והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן ועוד אין עליהן חיוב טומאה, והמחייב אותם עליו להביא ראיה".

המשנה למלך (אבל ג, א) סבר שמדובר בשיטה חריגה ביותר, ואי אפשר אף לצרפה להתיר דברים בספק ספיקא:

"כל חכמי ישראל חלוקים עליו... וכל המחברים כולם ראשונים ואחרונים שאין דרכם להביא בחיבוריהם אלא דברים דנהיגי בזמן הזה והביאו הלכות טומאת מת להזהיר לכהנים פשיטא דפליגי על סברת הראב"ד הלזו".

אולם המנחת חינוך הבין שרבנו תם שותף לראב"ד בחידוש זה, שכן לשיטתו כוהן שפירש וחזר ונגע פטור. שאלה זו תלויה בין היתר בפירוש הסוגיה במסכת נזיר (מב ע"ב):

"אמר רבה אמר רב הונא... טומאה וטומאה לא. ורב יוסף אמר: האלהים! אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה, דאמר רב הונא: נזיר שהיה עומד בבית הקברות, והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו – חייב. אמאי? הא מיטמא וקאים! אלא לאו ש"מ אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה. 
איתיביה אביי: כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו, והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו, יכול יהא חייב? ת"ל 'ולא יחלל' – במי שאינו מחולל, יצא זה שהוא מחולל ועומד. א"ל: ותיקשי לך מתני', דתנן: היה מיטמא למתים כל היום – אינו חייב אלא אחת, אמרו לו אל תטמא אל תטמא – חייב על כל אחת ואחת. ואמאי? הא מיטמא וקאים!   
אלא קשיא אהדדי! לא קשיא: כאן בחיבורין, כאן שלא בחיבורין. וטומאה בחיבורין דאורייתא? הא אמר רב יצחק בר יוסף א"ר ינאי: לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים, אבל לנזיר ועושה פסח לא; ואי אמרת דאורייתא, מאי שנא? כאן בחיבורי אדם באדם, כאן בחיבורי אדם במת".

המפרשים נחלקו בהבנת מסקנת הסוגיה. התוספות הבינו שההכרעה העקרונית היא כברייתא, שאי אפשר לחייב בלא תוספת טומאה, אך כאשר הנזיר הפסיק לגעת במת, וכעת הוא נוגע במת מחדש – יש כאן תוספת טומאה, שכן לפני כן אדם שהיה נוגע בנזיר היה הופך לראשון לטומאה, ואילו כעת הנוגע בנזיר יהפוך לאב הטומאה, מדין טומאה בחיבורים. על כך מקשה הגמרא שדין זה של טומאה בחיבורים, ההופך את הנוגע בנוגע לאב הטומאה, הוא מדרבנן בלבד, ותשובתה היא שטומאת הנוגע בנוגע במת היא מדאורייתא, ורק טומאת הנוגע בנוגע בנוגע במת היא מדרבנן. אם כן, אפשר לסכם את העולה מהסוגיה בכך שטומאה בחיבורים היא תוספת טומאה דאורייתא, ובהקשר המעסיק אותנו – אי אפשר לחייב על מעשה מטמא ללא תוספת טומאה.

המפרש, לעומת זאת, הבין את מהלך הגמרא באופן שונה לחלוטין. לדבריו, ההכרעה העקרונית היא כפשט המשנה, שאפשר לחייב על מעשה מטמא חדש גם כאשר הנזיר כבר טמא. אולם כאשר הנזיר עדיין נוגע במת, ובתוך כך הוא נוגע במת נוסף, יש סיבה לפטור, ולא מפני שאין בכך תוספת טומאה אלא מפני שאין כאן מעשה מטמא חדש, "דכטומאה אחת דמי הואיל ולא נסתלק מטומאה ראשונה" (ד"ה שלא). על כך הקשתה הגמרא שהמשכיות החיבור בין הגורם המטמא לגוף הנטמא אינו בעל משמעות דאורייתא בדיני טומאה וטהרה, שהרי טומאה בחיבורים היא דין דרבנן, ותשובתה היא: "מי דמי? ההוא בחיבורי אדם באדם, שזה נוגע במת והוא בחבירו, ומש"ה לא חשיבא ליה טומאת חיבורין לענין נזיר ועושה פסח, אבל הכא טומאת חיבורי אדם במת הויא, ומשום הכי הויא לה טומאת חיבור חשיבא כחדא ואינו חייב אלא אחת" (ד"ה ה"ג כאן). כלומר דין טומאה בחיבורים הוא אכן מדרבנן בלבד, אך מבחינת הנוגע במת אין כאן מעשה טומאה חדש כל עוד הוא עדיין נוגע במת הראשון. להבנת המפרש, מסקנת הסוגיה היא שטומאה בחיבורים היא דין דרבנן, ולענייננו – אפשר לחייב על מעשה מטמא חדש גם אם אין בו תוספת טומאה לנזיר שכבר טמא. כשיטת המפרש נקט גם הרי"ד בתוספותיו (עבודה זרה לו ע"ב), ויעוין בחידושי מרן רי"ז הלוי (אבל ב, טו) שכן היא גם דעת הרמב"ם.

במסגרת השיטה המחמירה אפשר להבין שהאיסור הוא בטומאת המת, אלא שגם המעשה המטמא אסור, אף שלא התחדשה תוצאה של טומאה. ברם אם נאמץ את ההצעה שראינו לעיל, שהאיסור אינו בעצם הטומאה אלא במפגש עם המת, יש מקום לומר שאף שטומאה אין כאן, מפגש חדש עם המת יש כאן, ודבר זה כשלעצמו אסור.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ד.

[1] המנחת חינוך מניח שמדובר בדין דאורייתא, ודלא כשיטת המבי"ט (קרית ספר שאר אבות הטומאות פי"ח) שספק ספיקא ברשות היחיד אינו טמא אלא מדרבנן.

[2] את טעם האיסור במפגש עם המוות אפשר לבאר על פי דברי הנצי"ב (העמק דבר במדבר ו, ח), שנאמרו ביחס לנזיר אך ייתכן שיפים הם אף ביחס לכוהן: "וטומאת מת בא להפרישו מעצבות, שמונע גם כן מרוח הקודש, שאינו בא אלא מתוך שמחה של מצוה".

[3] על הלאו הנוסף של כוהן גדול מדין "לא יבא" ראו רמב"ם הלכות אבל ג, ו–ז; והשוו לדבריו בספר המצוות (לא תעשה קס"ח), שבו כתב בעקבות התורת כהנים שאף כוהן הדיוט נכלל בלאו זה, וראו מנחת חינוך מצווה ר"ע ס"ק ב. וראו גם דברי המפרש בנזיר (מב ע"ב ד"ה שאינו), "דאחד נזיר ואחד כהן הדיוט ואחד כהן גדול כולן הוקשו לענין טומאה שלא ליטמא במת", ויעוין עוד בתוספות ברכות (יט ע"ב ד"ה מדלגין).