מצווה רפ | איסור תרומה לזר

בשבוע שעבר עסקנו בדברי המנחת חינוך במצווה רע"ט, שעניינה איסור תרומה לטמא, אך הנקודות שעסקנו בהן נגעו במידה רבה אף יותר לאיסור תרומה לזר, שהוא נושא המצווה שאנו עוסקים בה השבוע.

התרומה מותרת באכילה לכוהנים, לנשיהם, לבנותיהם, לעבדיהם הכנעניים ולבהמתם. המנחת חינוך (ס"ק ב) מביא את דברי התוספות ביבמות (סו ע"ב ד"ה כרשיני) שהיתר ההאכלה לבהמה אינו אלא בגידולים העומדים לאכילת בהמה, שכן אין היתר להאכיל לבהמה גידולים שעיקרם לאכילת אדם. נקודה זו מתחברת לנושא שעסקנו בו בשבוע שעבר – ייעודה של התרומה לאכילת כוהנים, שהיא כעין עבודה. התרומה מותרת גם לרכושו של הכוהן, אך האכלת בהמה בפירות העומדים למאכל אדם מבטלת את התרומה מייעודה, ולכן היא אסורה בדומה לסיכת יין וחומץ.

מעוכב גט שחרור

המנחת חינוך (ס"ק ג) עומד על מחלוקת ראשונים בפסיקת ההלכה בדינו של מעוכב גט שחרור – עבד כנעני שרבו הפקיר אותו אך לא כתב לו גט שחרור. לשיטת שמואל (גיטין לח ע"א) עבד שכזה יצא לחירות הן מבחינה ממונית הן מבחינה איסורית, כלומר הוא הפך ליהודי מלא ככל עבד כנעני משוחרר: הוא אסור בשפחה כנענית, מותר בבת חורין וחייב במצוות כגבר. שמואל מסביר את שיטתו בכך שהתורה (שמות יב, מד) מכנה עבד כנעני "עבד איש", ומכאן ש"עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד, שאין לו רשות לרבו עליו אין קרוי עבד", דהיינו בהעדר בעלות ממונית של האדון אין כאן עוד עבדות. אולם הלכה נפסקה כשיטת רב, שהמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור, והרמב"ן ביאר בחידושיו שם "ששני קנינין יש בעבד: אחד קנין ממון, דהיינו למעשה ידיו, ואחד קנין הגוף, שהוא אסור, דומיא דקנין אישות אשת איש, ולא פקע אלא בגיטא דחירותא, אף על גב דפקע קנין ממון שבו, כגון שהפקירו".[1]

מעוכב גט שחרור הוא אפוא עבד כנעני שזכה בעצמו מבחינה ממונית אך עודנו במעמד איסורי של עבד כנעני, האסור בבת חורין וחייב במצוות כאישה, ומעמד איסורי זה מעורה בהיותו עבד של אדם מסוים, אשר אינו יכול לשעבדו אך הוא המחליט על שחרורו. לענייננו, הגמרא בכריתות (כד ע"ב) נקטה שמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, כלומר די בקניין האיסור שנותר ביד הכוהן להתיר את העבד באכילת תרומה כעבדו של כוהן, ואילו הגמרא בגיטין (מב ע"ב) הסתפקה בשאלה זו מבלי להכריע בה. המנחת חינוך מבין שהרמב"ם (תרומות ט, ה) פסק כסוגיה בגיטין ואסר את המעוכב גט שחרור מחמת ספק, דהיינו שאסור ואינו לוקה, ואילו התוספות בגיטין (שם ד"ה מעוכב) נקטו בתירוצם השני כעמדת הסוגיה בכריתות והעמידו את הסוגיה בגיטין במקרה מסוים, שלא נעסוק בו.

האם מדובר בשאלה ביחס למעמדו של מעוכב גט שחרור או ביחס לגדרי איסור תרומה לזר והיתרה לעבד כוהן? הראשונים נחלקו ביחס למעמדו האיסורי של המעוכב. רש"י (גיטין לט ע"ב ד"ה אין) נקט שאף שהוא עדיין אינו מותר בבת ישראל, הוא כבר נאסר בשפחה כנענית, "שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור", כלומר שחרורו הממוני הפחית ממעמדו האיסורי כעבד גם אליבא דרב, אלא שלא די בו להיתר מלא. אולם התוספות (שם מ ע"א ד"ה אותו) נקטו שהוא נותר במעמד איסורי מלא כעבד ועודנו מותר בשפחה כנענית, ולמדו זאת מדינו ביחס לתרומה: "ומעוכב גט שחרור אוכל בתרומה, ומסתברא כיון דאוכל בתרומה דשרי נמי בשפחה". אפשר להבין מדבריהם, וייתכן שכך משתמע מלשון המנחת חינוך כאן, שעמדה זו אינה נכונה אלא לשיטה שהמעוכב אוכל בתרומה, ואילו מאן דאמר שהמעוכב אינו אוכל בתרומה נוקט כשיטת רש"י, שההפקר שינה את מעמדו האיסורי של המעוכב ועל כן הוא נאסר בשפחה כנענית ובאכילת תרומה.

אולם לעניות דעתי קשה להבין כך, ולא כך עולה מלשון הגמרא בגיטין (מב ע"ב) בביאור הספק אם המעוכב אוכל בתרומה:

"'קנין כספו' אמר רחמנא, והאי לאו קנין כספו הוא, או דלמא כיון דמחוסר גט שחרור, 'קנין כספו' קרינא ביה".

מהגמרא עולה שגם אם מעוכב גט שחרור נאסר בתרומה, ייתכן שמבחינה איסורית הוא נחשב עבד כנעני לכל דבר, אך אינו נחשב עבד כנעני של כוהן המותר באכילת בתרומה משום שהוא כבר אינו רכושו הממוני של הכוהן. הווה אומר, הספק בעניין היתרו של המעוכב בתרומה אינו ספק ביחס למעמדו האיסורי אלא בגדר דין "קניין כספו" לעניין היתר עבד כנעני בתרומה – האם הוא דין בקניין הממוני או בקניין האיסור. מסתבר שאף התוספות (שם מ ע"א) לא התכוונו לומר שהיתר המעוכב בשפחה כנענית אינו אלא למי שמתיר אותו בתרומה, אלא שהיתרו בתרומה מוכיח שמבחינה איסורית הוא עודו במעמד של עבד כנעני ועל כן מותר גם בשפחה, ואף מי שאוסר אינו חולק על עצם מעמדו כעבד כנעני אלא רק על הגדרתו כקניין כספו של הכוהן.[2]

אפשר להציע ששאלה זו בגדר היתר קניין כספו של כוהן בתרומה, אם די בקניין האיסורי או שיש צורך בקניין ממוני, תלויה בשתי נקודות מבט שונות באשר ליסוד איסור תרומה לזר. נקודת מבט אחת היא שהתורה זיכתה את שבט הכהונה בזכות הממונית לתרומה, ומשכך התרומה מותרת לכוהנים, לבני ביתם ולרכושם, ואיסור התרומה לזר הוא משום הפגיעה הממונית בזכות שבט הכהונה, ואף שהתורה "חישקה" זכות זו ולא אִפשרה לכהנים למכור את תרומתם לזר ולהתיר לו לאכול אותה, האיסור עודנו ממוני ביסודו. כך אפשר להבין מדבריהם של הראב"ד והרשב"א בבואם להסביר מדוע תרומה אינה נחשבת ל"דבר הנדור" כמו הקדש, שאפשר להתפיס בו נדר, אלא ל"דבר האסור" בדומה לשאר איסורי תורה, שאי אפשר להתפיס בהם נדר, על אף שלכאורה מדובר באיסור שהמפריש החיל בפיו. הראב"ד והרשב"א פירשו שכאשר מדובר בדברים קדושים האסורים לזר אך אינם מותרים רק לזכרי כהונה אלא גם לבני ביתם ורכושם של הכוהנים, כגון תרומה וכן חזה ושוק של שלמים, האיסור אינו מחמת עצם הקדושה שהמפריש יצר בפיו, שאז היא הייתה צריכה להיות מותרת לכל היותר לזכרי כהונה, אלא מדובר בזכות ממונית של הכוהן, שהתורה חיזקה אותה באיסור לאחרים, וחיזוק זה הוא בגדר "דבר האסור" ולא "דבר הנדור":

"שהחלה והתרומה לכהן נכסיו הן, וכחולין לגבי ישראל הן... שזו נכסי כהן ונכסי אשתו ובנותיו, אבל הבכור אינו אלא לזכרים".(ראב"ד נדרים א, יא)

"לאו כקרבן הם, כיון שהם מותרים אפילו למקנת כספו של כהן, אלא הרי הם כנכסי כהן ונכסי בניו ובנותיו, אלא שלא זכה אותם רחמנא לאכלו אלא לכהן ולבני ביתו, ודבר האסור הוא, מה שאין כן בבכור, שהוא קרבן ואסור לכל חוץ מזכרי כהונה".(רשב"א נדרים יב ע"א)

נקודת מבט אחרת היא שהאיסור לזר בתרומה כלל אינו מחמת הפגיעה בכוהן ובזכויותיו אלא מפאת קדושת התרומה, שהיא ביסודה לגבוה: "כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים" (במדבר יח, יב) – התרומה ניתנת ביסודה לקב"ה, אלא שהוא בחר להעניקה לכוהנים ולהתירה להם. לולי היתר זה היו אף הכוהנים אסורים בתרומה, ויעוין בתוספות ביבמות (פו ע"א ד"ה מה) שהביאו את שיטת רש"י שחיוב מיתה בידי שמיים באכילת טבל הוא משום איסורה של התרומה המעורבת בו, והקשו עליו שאף כוהן חייב מיתה באכילת טבל, אף שהוא מותר בתרומה, וביאר האתוון דאורייתא (כלל ב') "דהתרומה המעורבת בטבל היא חלק גבוה, ועל כן אסורה אז לכל, ואחרי ההפרשה אז הכהנים משלחן גבוה קזכי".

כאמור, אפשר להציע ששאלת היתר מעוכב גט שחרור בתרומה תלויה בהבנות אלו ביסוד האיסור. אם האיסור מבוסס על זכותם הממונית של הכוהנים, מסתבר שההיתר תלוי בכך שמדובר ברכוש ממוני ממשי של הכוהנים, שמזונותיו עליהם והם מרוויחים מתזונתו. אולם אם האיסור מבוסס על קדושת התרומה ושיוכה לגבוה, אשר זיכה את הכוהנים להשתמש בה, יש מקום לומר שההיתר מבוסס על קדושת הכוהן, ואף ההיתר להאכיל לעבדו של הכוהן ולבהמתו מבוסס על כך ששם הכוהן נקרא עליהם, ונקודה זו תלויה בקניין הפורמלי ולא בזכויות הממוניות בפועל, ובהקשר של עבד כנעני – בקניין האיסור, הקובע ששמו של הכוהן נקרא על העבד.

אולם בדעת הרמב"ם נראה שאין לקבל תלייה זו. הרמב"ם, כאמור לעיל, הותיר בספק את שאלת היתרו של מעוכב גט שחרור בתרומה, ואם כן, לכאורה הוא הסתפק בגדרו היסודי של האיסור. אולם מדבריו במקומות האחרים נראה שנקט כגישה השנייה שראינו, שהתרומה מיועדת ביסודה לגבוה, והוא אשר זיכה את הכוהנים לאכול משולחנו:

"אסור להן שיחטפו תרומות ומעשרות, ואפילו לשאול חלקן בפיהן אסור, אלא נוטלין בכבוד, שעל שלחן המקום הם אוכלין ועל שלחנו הם שותים, ומתנות אלו לה' הם, והוא זיכה להן, שנאמר 'ואני נתתי לך את משמרת תרומותי'".

כפי שראינו בשיעור הקודם, הרמב"ם מסיים את הלכות תרומות בקובעו שאכילת תרומה היא כעין עבודה, ולכן מברכים עליה "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לאכול תרומה". מפשט לשונו נראה שדבר זה נכון לא רק עבור כוהן האוכל תרומה אלא אף עבור עבדיו: "כל האוכל תרומה מברך... אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה"[3] – עבדי הכוהן מותרים בתרומה משום ששמו נקרא עליהם, ואף ביכולתם לברך "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן". ועל כורחנו שהצד לומר שמעוכב גט שחרור אינו אוכל עוד בתרומה אינו משום שההיתר מלכתחילה התבסס על כך שאכילת העבד מגשימה את זכותו הממונית של הכוהן אלא משום שגם שחרור ממוני גרידא של העבד פוגם בקריאת שם הכוהן עליו.

והנה האבני מילואים סבר שעל כורחנו שקניין האיסור הוא הקובע לעניין "קניין כספו" בתרומה, שכן הגמרא בקידושין (ה ע"א) העלתה ש"דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, שנאמר 'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו', והאי קנין כספו הוא". אם ארוסה נחשבת "קניין כספו", על כורחנו שהנקודה אינה הקניין הממוני: הלוא אין לאיש קניין ממוני באשתו, שהרי כל זכויותיו הממוניות באשתו אינן אלא מדרבנן, ואף זאת רק בשלב הנישואין ולא בשלב האירוסין, ומוכח אפוא ש"קנין כספו" אין משמעו זכות ממונית כלכלית אלא קניין איסור המבוסס על הייחוס המופשט ועל כך ששם הכוהן נקרא על אשתו ולהבדיל גם על עבדו הכנעני.[4]

והנה ודאי שהבנתו של האבני מילואים בגדר המושג 'קניין' ביחס לקידושין מסתברת ביותר, שאין כאן היבט ממוני מדאורייתא, והדברים מפורשים כבר בדברי הרמב"ן בגיטין ובקידושין שהבאתי בראשית דברינו, אשר לקוחים כבר מהגמרא בגיטין (לט ע"ב יעו"ש). אומנם יש שהבינו אחרת בדברי הרא"ש (בתוספותיו, ריש כתובות), שכתב "דהאשה קנין כספו של האיש כמו עבדו שורו וחמורו", ואף באשר להיתר אשת כוהן בתרומה כתב (קידושין ה ע"א) ש"כיון שמושל עליה ומשועבדת לו מיקרי קנין כספו אפילו קנאה בשטר ובביאה". אך נראה שאין להבין דברים אלו כפשוטם, שכן ודאי שהזכויות הממוניות שיש לאיש ביחס לעבדו, שורו וחמורו אינן קיימות ביחס לאשתו: הכוונה היא שביחס לכולם מתקיימת זיקה קניינית ממונית או איסורית המביאה לכך שהם נקראים על שם האיש, וכפי שהעלו התוספות ביבמות (סו ע"א ד"ה עבדי), גם ביחס לעבדו, שורו וחמורו הנקודה הקובעת אינה הזכות לפירות ותשמישים אלא הבעלות המופשטת על הגוף, שלעניין אישה ועבד כנעני ממוקדת בקניין איסור.

אומנם יש לציין שרש"י ככל הנראה התקשה בהבנת יישום הביטוי "קניין כספו" ביחס לקידושי אישה, ועל כן ביאר שאין האישה נחשבת קניין כספו של האיש מצד תוצאת הקידושין, אלא שיש גזרת הכתוב שקניין שקנה האיש באמצעות כספו אוכל בתרומה, והכוונה לקידושי כסף באישה. בעקבות זאת יש קושי להבין כיצד ארוסה שנתקדשה בשטר או בביאה אוכלת בתרומה, ולשם כך יש ליישם את הכלל "איתקוש הויות אהדדי", שדרכי הקידושין הוקשו זו לזו, וכשם שקידושי כסף מאכילים בתרומה, הוא הדין לקידושי ביאה ושטר.[5] אולם ודאי שגם דרכו של האבני מילואים, ש"קנין כספו" משמעו קניין איסור, היא דרך סלולה ומובנת.

הגר"א וסרמן הי"ד (קובץ הערות יבמות מז, ז) הקשה על האבני מילואים, שאם כן מה הסתפקה הגמרא בעניין אכילת מעוכב גט שחרור בתרומה, שהרי ודאי שדי בקניין האיסור להאכיל, כשם שאשת כוהן אוכלת בתרומה ואין בה אלא קניין איסור. הגר"א וסרמן עצמו נטה לומר ש"קנין כספו" מתפרש בדרך שונה ביחס לאישה וביחס לעבד, שביחס לאישה משמעו קניין שנוצר באמצעות קידושי כסף, כשיטת רש"י, וביחס לעבד הכוונה לדבר הקנוי לו, ובתוך זה יש להסתפק אם הנקודה היא קניין הממון או קניין האיסור. אולם נראה שאפשר לאמץ את דרכו של האבני מילואים, אך לומר שבעבד, שזיקתו הבסיסית לאדון מעורה יותר בשיוך הממוני מאשר קידושי אישה, יש יותר מקום לומר שביטול הזיקה הממונית החלישה את שיוך העבד לאדון, ושֵׁם הכוהן אינו נקרא עליו כמקודם, ועל כן יש צד לנקוט ש"קנין כספו אמר רחמנא, והאי לאו קנין כספו הוא", ואילו באישה ברור שמעיקרא אין אלא קניין איסור.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] וראו גם דברי הרמב"ן במסכת קידושין (טז ע"א): "דשני קנינין הן בעבדות, אחד קנין ממון, והוא קנין דמעשה ידיו, ואחד קנין איסור, שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצוות, וקנין הגוף הזה הוא המצריכו גט חירות ואינו נפקע בדיבור, דומה לקנין אישות שהוא צריך גט להתירו, וממנו הוא למד".

[2] כך מבואר בדברי הרשב"א על אתר: "דמעוכב גט שחרור אינו אסור בשפחה, דאי לא מאי קא מיבעיא לן לקמן מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או אינו אוכל, פשיטא דאינו אוכל, דכיון דאסור בשפחה הרי הוא כישראל גמור ויצא מרשות אדון לגמרי ולא קרינא ביה קנין כספו".

[3] המשנה ראשונה (תרומות ח, א) דן בכך: "נראה דאשת כהן ועבד כהן שאוכלין בתרומה יש להן מצוה באכילתן כמו הכהן עצמו, שמקיים מצוה באכילתה ומברך עליה, כמ"ש הרמב"ם סוף ה' תרומות, ה"נ קנין כספו ג"כ מקיימין מצוה. וראי' מדבעי לאוקמי פלוגתא דר"א ור"י דהכא בטועה בדבר מצוה ביבמות ד' ל"ד ובפסחים דף ע"ב, אלמא דמצוה עבדי, והיינו שכתב הרמב"ם שם כל האוכל תרומה מברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה, ולא אמר כל כהן האוכל וכו', אלא שצ"ע אם יוכלו לומר 'קדשנו בקדושתו של אהרן' כיון שאינם מזרע אהרן, או דלמא הואיל ואוכלין מחמת קדושת אהרן שפיר דמי".

[4] "וראי' ברורה נלענ"ד דלענין תרומה אזלינן בתר קנין איסור שבו, ואפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף, מהא דאמרינן בש"ס בכמה דוכתי דבר תורה ארוסה אוכלת בתרומה דכתיב 'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו' עיין פ' אף על פי, ומלתא דפשיטא שאין האשה קנויה לבעל קנין ממון דהא דמעשה ידיה לבעלה אינו אלא מדרבנן תחת מזונותיה, ואִלוּ אמרה איני ניזונית ואיני עושה מעשה ידיה שלה, וארוסה אפי' מדרבנן מע"י לעצמה, וא"כ אין לו על הארוסה שום קנין ממון, ואפ"ה ד"ת אוכלת בתרומה ומקרי' קנין כספו ולא אשכחן שום תנא דפליג אהא. א"כ מבואר להדיא דאע"ג דכל קנין ממון שבה גוף ופירות לעצמה, מ"מ כיון שקנין איסור שבה לבעל במה שמיוחדת לו ואסורה על כל העולם משום א"א מש"ה מאכילה בתרומה ד"ת, ואפי' למ"ד ק"פ כקה"ג, דהכא בארוסה הגוף והפירות שלה לענין ממון ואפ"ה הוי קנין כספו דבעל, ולא נחלק על זה שום אדם מעולם. מוכח מזה דלענין תרומה אזלינן בתר קנין איסור שבו, וגבי קנין איסור ליכא קנין פירות דליבטליה. ובתוס' ר"פ אלמנה כתבו דקצת יש להביא ראיה דבתרומה אזלינן בתר קה"ג ממפקיר עבדו ע"ש, ובאמת אין זה ראיה ברורה, דאפשר לדחות ולומר דהתם אתיא כמ"ד ק"פ לאו כקה"ג דמי, דבאמת התם איכא פלוגתא אם אוכל בתרומה ואינה הלכה מרווחת כל כך. איברא הא דארוסה אוכלת ד"ת בתרומה הלכה מרווחת היא בלי שום חולק בעולם" (אבני מילואים, בתשובות בסוף ספרו, סימן י"ז).

[5] "דקידושי ביאה מאכילין בארוסה דאיתקיש הוויות להדדי" (רש"י כתובות נח ע"א ד"ה והאי). ויעוין בתוספות הרא"ש קידושין י ע"ב, שבניגוד לדבריו שם ה ע"א נקט כמהלכו של רש"י בכתובות: "ואף על גב דמקנין כספו לא משמע אלא קידושי כסף, איתקוש הויות להדדי". וצריך עיון בסתירת דבריו, ואין כאן מקומו. ויעוין עוד בדברים שהביא בשם רבנו תם, שדרשת "קנין כספו" באשר להיתר אשת כוהן בתרומה היא אסמכתא בעלמא, ועיקר הלימוד הוא זה המופיע בספרי: "'כל טהור בביתך יאכלנו' למה נאמר, והלא כבר נאמר 'כל טהור בביתך יאכל אותו', ומה ת"ל 'כל טהור בביתך יאכלנו' – להביא את בת ישראל המאורסת לכהן שתהא אוכלת בתרומה. או אינו מדבר אלא בנשואה? כשהוא אומר 'כל טהור בביתך יאכל אותו' הרי נשואה אמורה, הא מה ת"ל 'כל טהור בביתך יאכלנו' – להביא את בת ישראל המאורסת לכהן שתהא אוכלת בתרומה" (ספרי במדבר פרשת קרח פיסקא קי"ז).