מצווה שמז | עבד כנעני

עבד כנעני לאחר מילה וטבילה

המנחת חינוך (ס"ק ג) פורס בפנינו שלושה סוגים שונים של עבד כנעני. סוג אחד הוא הסוג המוכר יותר מהש"ס – עבד כנעני מלא. הוא עבר גיור לעבדות במילה וטבילה וחייב במצוות כאישה, מותר בשפחה כנענית, אסור בבת ישראל וקנוי לאדונו היהודי בקניין גוף מלא וכן בקניין איסור. על הנקודה האחרונה עמד הרמב"ן, כאשר ביאר את שיטת רבי יוחנן (גיטין מ ע"א) שהמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור:

"דשני קנינין הן בעבדות, אחד קנין ממון והוא קנין דמעשה ידיו, ואחד קנין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצוות, וקנין הגוף הזה הוא המצריכו גט חירות ואינו נפקע בדיבור, דומה לקנין אישות שהוא צריך גט להתירו, וממנו הוא למד".

האדון שהפקיר את עבדו ויתר על הזכויות הממוניות שבו, אך לא די בכך כדי להפקיע את קניין האיסור. קניין זה מבהיר שמעמדו האיסורי של העבד, שאינו יהודי גמור לעניין חיובו במצוות והיתרו בבת חורין, מעורה בזיקתו האישית לאדון מסוים שהוא משויך אליו במעמדו האישי, והוא אשר מחזיק באפשרות לשחררו. העבד שזכה בעצמו מבחינה ממונית אך עודו עבד כנעני מבחינת מעמדו האישי וקנוי לאדון בקניין איסור מכונה "מעוכב גט שחרור".[1]

האם המעוכב גט שחרור חייב במצוות כגבר או כאישה ועבד כנעני? בדברי הרמב"ן המצוטטים מבואר שהוא עודו עבד וחייב כאישה בלבד, אך המנחת חינוך הסתפק בנקודה זו ונטה לתלות אותה במחלוקת שנחלקו הראשונים במעמדו האיסורי של המעוכב. רש"י (גיטין לט ע"ב ד"ה אין) נקט שאף שהוא עדיין אינו מותר בבת ישראל, הוא כבר נאסר בשפחה כנענית, "שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור" – שחרורו הממוני הפחית גם ממעמדו האיסורי כעבד, אף שלא די בו להיתר מלא. לעומת זאת, התוספות (שם מ ע"א ד"ה אותו) נקטו שהוא נותר במעמד איסורי מלא כעבד ועודנו מותר בשפחה כנענית. המנחת חינוך סבור שלשיטת התוספות הוא עודו עבד ופטור ממצוות עשה שהזמן גרמן, ואילו לשיטת רש"י הוא כבר השתחרר במידה רבה, ועל כן נאסר בשפחה והתחייב במצוות כגבר, אלא שהיתרו אינו גמור ועל כן הוא עודנו אסור בבת חורין.

אומנם אפשר לחלוק על תלייה זו של המנחת חינוך מכיוונים שונים. כיוון אחד הוא לומר שגם לשיטת התוספות, שמבחינת דיני אישות המעוכב גט שחרור עודו עבד כנעני גמור ומותר בשפחה כנענית, הוא חייב כבר במצוות, כפי שכתב הדרישה: "דמיד שהוטבל לשם עבדות הרי הוא חייב בכל המצות כישראל גמור, אלא הואיל שרשות אחרים עליו לא יוכל לקיים כל המצות, לכך כשרבו משחררו או מפקירו הרי שסלק רשותו מעליו והרי הוא כישראל גמור" (אבן העזר ד, יג). לפי הדרישה, גיורו של האדם לעבדות הוא ביסודו של דבר גיור מלא, המצדיק את חיובו במצוות באופן מלא, אלא ששעבודו לאדון מגביל את יכולתו לקיים מצוות ועל כן התורה פטרה אותו מחלקן, ועם תום השעבוד בטל הפטור. להבנה זו, הגזרה השווה שלימדה את חיוב עבד במצוות כאישה (חגיגה ד ע"א) לא חידשה את המצוות שהעבד שייך בהן אלא את הפטור שלו מהמצוות שהוא פטור מהן, שאפשר ליישם בו את הפטור של אישה.[2]

ברם אפשר גם לדחות את תלייתו של המנחת חינוך מכיוון הפוך ולומר שאף לשיטת רש"י, שמעוכב גט שחרור כבר נאסר בשפחה כנענית, הוא עדיין אינו חייב במצוות כגבר עד שישתחרר, וזאת משתי סיבות. סיבה אחת היא שאפשר ששיטת רש"י היא שיטה נקודתית ביחס להיתרו של עבד בשפחה כנענית, המבוסס על שעבודו של העבד לאדונו. הקובץ הערות (יבמות מז) דייק הבנה כזו בפירוש המשנה לרמב"ם במסכת גיטין, אך הוא עצמו ציין שהיא קשה בסברה, שכן בניגוד להיתר עבד עברי בשפחה כנענית, שלגביו הבנה שכזו מסתברת, בעבד כנעני אין צורך בכך, "דמסברא נראה דעבד מותר בשפחה מצד עצמו, דבת מינו היא".

אולם נראה שאין צורך בכל זה, בגלל הסיבה השנייה, שגם לאחר קבלת גט שחרור העבד עודנו חייב בטבילה שנייה, כפי שכותב הרמב"ם: "ואין העבד טובל אלא בפני שלשה וביום כגר, שמקצת גירות הוא. כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום שבו תיגמר גירותו ויהיה כישראל, ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עיקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות" (איסורי ביאה יב, יא–יב). בדברי הרמב"ם מבואר שהטבילה הראשונה לא הייתה אלא מקצת גרות, והטבילה השנייה היא גמר גרותו של העבד, ומסתבר שחיובו החלקי במצוות הוא ביטוי לכך שהגיור חלקי בלבד. אפשר גם שלשיטה זו הגזרה השווה שלימדה שעבד חייב במצוות כאישה לא לימדה את הפטור אלא את עצם חיובו במצוות כלשהן, שלא היינו יודעים עליו משום שהוא טרם השלים הליך גיור.

ויעוין גם בדברי רבי עקיבא איגר (ברכות כ ע"א), שעמד על כך שהגזרה השווה היא מאישה ("וכתב לה ספר כריתות") לשפחה ("או חופשה לא ניתן לה"), ואם מדובר בחידוש של פטור – קשה להרחיב אותו משפחה, שבלאו הכי אינה חייבת במצוות כגבר, לעבד, "אלא על כורחנו העיקר דלא ידענו כלל מצות על עבדים, וילפינן לחייב מגזירה שווה ד'לה' 'לה' מאשה, וממילא לא ילפינן חיוב יותר מאשה". ואכן שיטתו של הרמב"ם אינה מוסכמת, וחלק מהראשונים (נימוקי יוסף יבמות טז ע"ב באלפס ועוד) נקטו שטבילת השחרור של עבד כנעני אינה אלא מדרבנן, ולשיטתם יש מקום לומר שאכן הגיור הראשון היה גיור מלא והעבד קיבל פטור ממצוות מסוימות.

אפשר שיש לכך גם נפקא מינה לשיטת בעלי התוספות שאישה יכולה לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן שכן יש לה קיום בהן מדין "אינו מצווה ועושה". התוספות (גיטין מ ע"א ד"ה כשרבו) נקטו שהוא הדין לעבד כנעני, אולם שמעתי בשם הגרי"ד שמי שיסבור כשיטת הרמב"ם, שטבילת השחרור של עבד היא מדאורייתא, עשוי לחלוק על התוספות ולחלק בין עבד לאישה: האישה שייכת בקדושת ישראל מלאה ובכל התורה כולה, אלא שיש לה פטור ממצוות מסוימות, ועל כן יש לה בהן קיום מדין "אינו מצווה ועושה", מה שאין כן בעבד, שמראש קדושת ישראל שבו אינה אלא לאותן מצוות שהתחייב בהן ולא לתורה בכללותה, ועל כן אפשר שאין לו כל קיום באותן מצוות שהוא פטור מהן.

עבד כנעני לפני מילה וטבילה

סוג נוסף של עבד כנעני שהמנחת חינוך דן בדיניו הוא עבד כנעני של גוי שנמכר לישראל וטרם עבר הליך של גיור לעבדות במילה וטבילה. כאשר העבד היה בידי אדונו הגוי, הוא לא היה קנוי בקניין הגוף אלא למעשה ידיו בלבד, שכך דרשו חז"ל מן הפסוקים, שאין הגויים קונים זה את זה או את ישראל בקניין הגוף (יבמות מו ע"א). כשמכר הגוי את עבדו ליהודי, הוא לא יכול להעביר יותר ממה שהיה בידו, ואף היהודי לא קנה את העבד אלא למעשה ידיו בלבד, ולכן הוא יכול להפקירו ללא שטר. כמו כן, אם בשעת הטבילה לעבדות העבד יחליט לטבול עצמו לשם בן חורין, הוא יתקדש בקדושת ישראל ויפקיע בכך את שעבודו של האדון. אולם אם הוא ימול ויטבול לשם גרות, הוא ייקנה בכך בקניין גוף מלא ויהיה עבד מהסוג שנידון לעיל.

עבד הקנוי קניין גוף בלבד

הסוג השלישי הוא עבד כנעני הקנוי בקניין גוף מבלי שעבר גיור לעבדות, והוא שנוי במחלוקת אמוראים במסכת יבמות (מו ע"א). לפי רב אויא, לעובד כוכבים בן חורין יש קניין גוף מלא על עצמו, והוא יכול להעבירו ליהודי, ועל כן גוי המוכר עצמו ליהודי כעבד כנעני נקנה לו בקניין הגוף עוד בטרם הליך הגיור לעבדות במילה וטבילה. אומנם כאשר גוי מוכר עצמו לגוי הוא נקנה למעשה ידיו בלבד, שכן הדבר נכלל בגזרת הכתוב שקבעה שגויים אינם קונים זה את זה לגופו, אך גזרת הכתוב זו אינה חלה ביחס ליהודי, ועל כן המוכר עצמו נקנה בקניין הגוף. המנחת חינוך (ס"ק ב) מחדש שלשיטה זו הוא הדין שגוי המוכר את בניו לעבדות לישראל (דבר שביכולתו לעשות, לפי הרמב"ם הלכות עבדים ט, ב) הקנה אותם בקניין הגוף, משום שלהבנתו – המחודשת – התורה קבעה שלגוי יש קניין גוף בבניו ובבנותיו, בניגוד לישראל שאין לו זכות מהתורה במעשה ידי בניו.

רב אחא (בגמרא שם) חולק על רב אויא וסובר שאף גוי המוכר עצמו לישראל אינו נקנה בקניין גוף עד שיטבול. כפי שמציין המנחת חינוך, ראשונים רבים פסקו הלכה כרב אויא. אולם נראה שהרמב"ן שראינו בפתח דברינו הכריע כרב אחא ודבריו אף מסייעים בידינו להבין את שיטתו:

"דשני קנינין הן בעבדות, אחד קנין ממון והוא קנין דמעשה ידיו, ואחד קנין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופוטרו ממקצת מצוות, וקנין הגוף הזה הוא המצריכו גט חירות ואינו נפקע בדיבור, דומה לקנין אישות שהוא צריך גט להתירו, וממנו הוא למד".

הרמב"ן מבהיר שבחלוקה בין קניין ממון לקניין איסור, קניין הגוף נמצא בצד של קניין האיסור. הדבר מפתיע לכאורה, שכן בעלות על כל נכס ממוני מתחלקת לקניין גוף ולקניין תשמישים ופירות, ומדוע לא נאמר כן בעבד? נראה מדברי הרמב"ן שהוא הכריע כשיטת רב אחא, והבין שאדם אינו נכס ממוני היכול להיקנות לזולתו בקניין גוף, אף אם הוא מוכר עצמו לזולתו מרצונו החופשי – זו משמעות ההלכה שגויים אינם קונים זה את זה בקניין גוף, והלכה זו נכונה עקרונית גם עבור יהודים הקונים נוכרים. רק כאשר מתקיים קניין האיסור, שהוא הליך של גיור חלקי המאפשר לעבד להסתפח בנחלת ה', נוצרה זיקה בין העבד ובין האדון שעל שמו הוא קרוי. זיקה זו מוגדרת כקניין הגוף, שהוא ביסודו קניין איסור. על כן גם גוי המוכר עצמו ליהודי קנוי לו למעשה ידיו בלבד, ומדובר בשעבוד ולא בקניין גוף, ולכן העבד יכול להפקיע זאת בטבילה לשם בן חורין.

ויעוין עוד בתוספות (יבמות סו ע"א ד"ה עבדי) ובתוספות הרי"ד (בבא קמא צ ע"ב) שהדגישו שקניין הגוף בעבד הוא קניין האיסור, וקניין הממון אינו אלא למעשה ידיו. על נקודה מעין זו עמד גם הגר"ח בחידושיו על הרמב"ם (איסורי ביאה יג, יא): "דבאמת גם נכרי חשוב אין גופו ממון, ולא שייך גביה קנין הגוף כלל, והא דיש לישראל בו קנין הגוף הוא רק משום דינא דעבדות, ובנכרי דלית ליה קנין עבדות, ממילא דכל קנין ממון שלו לא הוי רק קנין מעשה ידיו בלבד". אולם הוא האריך לנתח במבט חדש את מחלוקת האמוראים ואת פסיקת הרמב"ם בהקשר זה, והרוצה לעמוד על שיטתו יעיין בדבריו.

מכל מקום, לפי רב אויא יש עבד הקנוי קניין גוף מלא לאדון בעודו גוי לכל דבר, והמנחת חינוך מאריך לדון בספקות שונים הנוגעים לדיניו של אדם זה. בין דבריו מציין המנחת חינוך שאם עבד כזה יהיה בשותפות של שני יהודים, ואחד מהם ישחרר אותו ובכך יהפוך אותו לגוי משוחרר ולא ליהודי, שכן הוא טרם התגייר, העבד יהיה חציו גוי משוחרר וחציו גוי הקנוי בקניין גוף לישראל. אם הוא יבחר להתגייר, הגיור יחול בחציו המשוחרר אך לא יפקיע את קניין הגוף שיש בו לישראל השני, ועל כן הוא יהיה חציו ישראל בן חורין וחציו גוי הקנוי קניין גוף; ואם מאוחר יותר ישחרר הישראל השני את החצי שבידיו – יהפוך העבד לשעבר לדמות ייחודית ביותר: חציו יהודי וחציו גוי.

דמות הלכתית שכזו הציתה את דמיונו של המנחת חינוך וגרמה לו להעלות לגביה שאלות רבות, כגון דינו בשמירת שבת במתח שבין האיסור החמור של מלאכה בשבת ליהודי לדין "גוי ששבת חייב מיתה" (לענ"ד אין כאן כל שאלה, ופשיטא שעליו לשמור שבת, ואף אינו צריך לחפש טצדקי שיוציאו אותו מכלל גוי ששבת, אך דבר זה מצריך ביאור בדין גוי ששבת, ואכמ"ל), מה דינו בקורבן פסח ועוד שלל שאלות, והוא מאריך להשתעשע בשאלות אלו, יעוין בדבריו.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] זו, כמדומה, ההבנה הפשוטה בשיטה שהמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור, שכמותה פסקו הרמב"ם (עבדים ח, יג) והטור בהלכות עבדים (יורה דעה רסז). אומנם באבן העזר (סימן ד) כתב הטור ש"לאחר ששחררו רבו או הפקירו... הרי הוא כישראל לכל דבר", והבית יוסף שם תמה על הסתירה בדבריו והציע "דסבירא ליה דכל היכא דאמרינן יצא לחירות וצריך גט שחרור מותר בבת ישראל מהטעם שכתב הרא"ש... דהא דמצריכינן ליה גט שחרור משום שלא יאמר האדון לא שחררתיו ועבדי הוא...". להבנה זו, מעיקר הדין העבד שהופקר יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור, משום שהפקר מבטל גם את קניין האיסור, או משום שאף שהפקר כשלעצמו מבטל רק את קניין הממון, אין מקום לקניין איסור בהעדר קניין הממון (כלשונו של שמואל שנקט כן הלכה למעשה בגיטין לח ע"א: "שנאמר 'וכל עבד איש מקנת כסף'... עבד שיש לו רשות לרבו עליו קרוי עבד, שאין לו רשות לרבו עליו אין קרוי עבד"); והצורך בגט שחרור אינו אלא משום לזות שפתיים.

[2] וראו מגן אבות לרשב"ץ (אבות ב, א): "ומטעם זה נפטרו נשים ועבדים ממצות עשה שהזמן גרמא, שכיון שהוטלה עליהם עבודה אחרת, נפטרו מאותן מצוות".