מצווה נו | נזקי אש

גדר חיוב המבעיר לעניין נזיקין, חבלה ורצח

"כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה".
 (שמות כב, ה)

"המבעיר, בין בחצר חבירו בין בחצר שלו, והלכה האש ברוח מצויה ושרפה ממונו של חבירו, הן מחובר או תלוש או ליחכה אבניו ונירו, חייב לשלם נזק שלם מעדית שבנכסיו, ואפילו פעם ראשונה...  
והנה בין שעברה האש להדיא, או אפילו הייתה גדר שלא יכלה האש לעבור ואחר שהבעיר נפל הגדר שלא מחמת האש ועבר האש והזיק – חייב אם היה יכול לגדור, דזה דומה לשורו שהזיק, הכא נמי שהיה לו לשמור את הדליקה... ועיין שם בגמרא בבא קמא כב ע"א פליגי רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן סובר אש שחייבה התורה היא משום חציו, דהוי כזורק חץ ומזיק את חבירו, וריש לקיש סובר אשו משום ממונו, כשורו ובורו שהזיקו. והנה מאן דאמר אשו משום חציו, כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו, אפילו לא הדליק האש בעצמו, חייב משום חציו, ומאן דאמר משום ממונו, מכל מקום חייב, אפילו הדליק באש של אחר, כן כתבו התוס' ד"ה אשו, ועיין רש"י ד"ה משום ממונו. ומסקנת הש"ס דרבי יוחנן סובר משום ממונו נמי, ועיין שם הנפקא מינה. והנה הלכה כר' יוחנן נגד ריש לקיש, וכן פסק הרמב"ם. והנה בדליקה יש כאן חציו וממונו, אך בדין שכתבנו אם נפלה הגדר, דבשעה שהבעיר האש לא היתה ראויה להלך לשם ולהזיק אך מכל מקום חייב, זה לא הוה משום חציו, וחייב רק משום ממונו, עיין ש"ס שם". (מנחת חינוך ס"ק א)

המנחת חינוך מסביר שלדעת רבי יוחנן, בתנאים המתאימים אש יכולה להיחשב מעשה של האדם 'משום חיציו' ולחייבו כאדם המזיק, אך גם לדעתו יש יסוד חיוב נוסף של האש כממונו שהיה לו לשמור עליו. אם בזמן ההבערה הייתה גדר שהייתה אמורה לחסום את האש ולאחר ההבערה נפלה הגדר מחמת גורם אחר, התפשטות האש מעבר למקום הגדר אינה נחשבת עוד למעשה האדם ומחייבת משום ממונו בלבד (בלשון הגמרא – "כלו לו חיציו").

בס"ק ה' דן המנחת חינוך בנפקא מינות לכך שהחיוב הוא משום חיציו ושהאש נחשבת מעשה האדם, ומציין (בעקבות הגמרא בבבא קמא כג ע"א) שכאשר החיוב הוא משום ממונו בלבד והאש פגעה באדם וגרמה לו חבלות, הנחבל אינו יכול לתבוע אלא תשלומי נזק בלבד ולא ד' דברים, דהיינו נזק, צער, שבת וריפוי, כדין שור שחבל באדם, אך כאשר החיוב הוא משום חיציו – הרי זה כאדם החובל בחברו, שחייב בחמשת תשלומי החובל. המנחת חינוך מוסיף שדין "אשו משום חציו" מועיל גם לחייב מיתה את ההורג אדם באמצעות אש כדין רוצח, שהרי הוא כהורג בידיים. אולם בהמשך דבריו (ס"ק י) מציין המנחת חינוך שאף שזו שיטת התוספות בסנהדרין (עז ע"א ד"ה סוף), מדברי הרמב"ם בהלכות רוצח (פ"ג הלכות י, יג) עולה שאי אפשר לחייב בדיני נפשות בשל דין "משום חיציו".

מה פשר המחלוקת? נראה שמדובר בשתי הבנות ביחס למושג "אשו משום חציו". התוספות הבינו שהחידוש שהתחדש בדין אש, שהיא נחשבת חיציו של האדם, אינו חידוש בדיני נזיקין אלא בהגדרת מעשיו של האדם, שהאש שהוא מפעיל באופן שצפוי לנבוע ממעשיו נחשבת כעין חיציו שהוא זורק. הגדרה זו משפיעה על שלל תחומים הלכתיים, ובהם נזקי ממון וחיוב ד' דברים, וכן חיוב מיתה ברוצח, כפי שמבואר בדברי התוספות בסנהדרין. כך למשל סוברים בעלי התוספות שאם אדם משאיר סכין על שפת הגג באופן שרוח מצויה יכולה להעיפה, דבר הנחשב תולדה של אש, והסכין אכן עפה וחתכה קנה וושט של בהמה באופן התואם את דיני השחיטה, מדובר בשחיטה כשרה שכן זהו מעשה של האדם.[1] בהמשך נראה גם את דבריו הידועים של הנימוקי יוסף, שהניח שגדר "אשו משום חציו" יכול באופן תאורטי גם לחייב את המבעיר במלאכת שבת. הרמב"ם, לעומת זאת, הותיר את הפסוק העוסק בתשלום על נזקי אש כאחד מפסוקי פרשיות הנזיקין וכאחד מאבות הנזיקין המנויים במשנה בבבא קמא. מכיוון שדיני נזיקין מתחלקים לשתי קטגוריות – אדם המזיק וממונו שהזיק – יש מקום לשאול אם אחריות אדם על נזקי אש, שנקבעה בפרשה, היא כאחריותו על שורו, או שמא בהתקיים תנאים מסוימים הדבר נחשב כמעשה שלו ברמה מספקת כדי לסווג זאת כמעין אדם המזיק. שאלה זו משפיעה, בין היתר, על חיוב ד' דברים, ואכן נפסק להלכה שהמזיק חייב בהם, אך לא למדנו כאן הגדרה מרחיבה על אודות מעשה של האדם באש אשר "לא מכוחו קאזיל" (כלשון ריש לקיש בביקורתו על רבי יוחנן בבבא קמא כב ע"א), ועל כן אין להרחיב זאת לתחומים החורגים מדיני נזיקין, כגון מיתת בית דין ברוצח, כשרות שחיטה או מלאכת שבת.

אומנם, אף אם יישבנו את שיטת הרמב"ם מסברה, המנחת חינוך מזכיר אחת מהקושיות הידועות על שיטה זו. המשנה בבבא קמא סא ע"ב אומרת שאדם שהדליק גדיש של חברו כשעבד היה כפות לו, ובכך רצח את העבד ועשה נזק ממוני לגדיש, פטור מתשלומי נזיקין. הגמרא שם בדף כב ע"ב אומרת שהלכה זו מובנת בנקל לשיטת רבי יוחנן שאישו משום חיציו, ורש"י מבאר שהוא פטור משום "קם ליה בדרבה מיניה" (להלן קלב"מ) – כלל הפוטר מחיובי ממון על מעשה המחייב את העושה במיתת בית דין. כלומר לשיטת רבי יוחנן האש שבסופו של התהליך הרגה את העבד נחשבת מעשה של האדם כעין חיציו ומחייבת אותו מיתה כרוצח, ועל כן הוא פטור מתשלום. לשיטת ריש לקיש, לעומת זאת, קשה יותר להבין את המשנה, והגמרא עושה אוקימתא לשיטתו: "הכא במאי עסקינן, כשהצית בגופו של עבד, דקם ליה בדרבה מיניה" – הצתת גופו של העבד ישירות נחשבת למעשה האדם אף לשיטת ריש לקיש, ולכן במצב זה גם לשיטתו חל דין קלב"מ. הרמב"ם, שפסק כרבי יוחנן, פסק כמובן את דברי המשנה ללא האוקימתא של ריש לקיש: "היה עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור" (נזקי ממון יד, י). וצריך עיון אפוא, שהרי לכאורה מבואר כאן שדין אישו משום חיציו יכול לחייב בדיני נפשות כרוצח.

בתשובה לקושיה זו העלה המנחת חינוך מדעתא דנפשיה יסוד שמאוחר יותר מצא שכבר העלה אותו הרשב"א בחידושיו לסוגיה. הרשב"א הקשה קושיה אחרת על הפטור מתשלום ב"עבד כפות לו" – הלוא האדם שהדליק את הגדיש כבר התחייב ממון על הגדיש עוד בטרם נשרף העבד, ומדוע זה נפטור אותו מחיוב ממון שכבר נוצר? תשובה אפשרית לשאלה זו היא שאי אפשר לחייב ממון בגין מעשה המחייב מיתת בית דין, ולאחר שהעבד נשרף התברר שמעשה ההצתה היה מעשה המחייב מיתת בית דין. אולם הרשב"א הבין כנראה שדין קלב"מ אינו דין במעשה המחייב אלא בחלות החיוב, ועל כן הקשה שכאן חלות חיוב הממון קודמת לחלות חיוב הנפשות.

בתשובה לכך הציע הרשב"א שהפטור של המדליק את הגדיש כשעבד כפות לו אומנם מבוסס על קלב"מ, אך לא בשל חיוב עונש מיתת בית דין של רוצח אלא בשל דין רודף. הרודף אחר חברו להורגו מותר להצילו בנפשו, ומהסוגיות עולה שיש בכך כדי לפטור אותו מתשלום מדין קלב"מ: "היה בא במחתרת ושבר את החבית, אם יש לו דמים – חייב, אם אין לו דמים – פטור" (משנה סנהדרין ח, ו), "רודף שהיה רודף אחר חבירו ושיבר את הכלים, בין של נרדף ובין של כל אדם – פטור, מאי טעמא, מתחייב בנפשו הוא" (סנהדרין עד ע"א). כלומר ההיתר להרוג את הרודף נחשב מעין חיוב נפשות, אולי בשל מרכיב ענישתי מסוים שיש בו.

לענייננו, הרשב"א טוען שלדעת רבי יוחנן האש נחשבת מעשה של האדם ועל כן יש לו דין רודף כל עוד היא בדרכה להרוג את העבד הכפות, ולכן בזמן בעירת הגדיש יש לו דין קלב"מ! יש בכך חידוש גדול, משום שלכאורה ההיתר להרוג את הרודף מותנה בכך שהריגתו תוכל להביא להצלת הנרדף, וכאן הריגת המבעיר לא תועיל בכהוא זה להצלת העבד, שכן האש כבר דולקת. מדברי הרשב"א עולה אפוא הבנה מרחיקת לכת המעצימה את ההיבט הענישתי בהריגת הרודף, והדברים אינם פשוטים כלל ועיקר.[2] מכל מקום, מדברי הרשב"א עולה נפקא מינה נוספת בין רבי יוחנן לריש לקיש: לדעת רבי יוחנן האש הבוערת נחשבת חיציו של האדם ומגדירה אותו כרודף, ואילו לשיטת ריש לקיש הרי זה כשורו ההולך וממית, שבעליו אינו רודף.

המנחת חינוך מציע שאף הרמב"ם מבין כדברי הרשב"א, ולשיטתו כלל לא ניתן לחייב מיתה כרוצח בגין דין "אשו משום חציו", אבל יש כאן מעשה של האדם המחשיב אותו כרודף. לריש לקיש מדובר ב"גרמא רחוקה" שאינה מניבה דין רודף, אך לרבי יוחנן מדובר במעשה של האדם, שאומנם אינו מחייב אותו בעונש מיתה אך מאפשר להציל בנפשו.

אולם מעבר לכך שחידושו של הרשב"א כאמור קשה מאוד להבנה ומחודש להעמיסו בשיטת הרמב"ם, ראינו לעיל שמסתבר שהרמב"ם מבין שדין אש הוא חידוש של פרשיות נזיקין, וגדר "אשו משום חציו" אינו נוגע אלא לסיווגה של האש בתוך דיני נזיקין ולא לגדריה בתחומים אחרים בתורה כגון דיני נפשות (ויעוין גם בחידושי הר"ן סנהדרין עז ע"ב: "ולענין אשו נמי אף על גב דמשום חציו הוא וכדקי"ל הכי וחייב בארבעה דברים, מכל מקום לא מיחייב מיתה אלא... דעביד מעשה ממש... ולפיכך אין להקשות ענין אש דחיובו אהנו אלא בממונות ובד' דברים לענין חיוב מיתה אלא אם כן עשה מעשה ממש"). אם נכונים הדברים, עדיין עלינו להבין מה יסוד הפטור לשיטת הרמב"ם במקרה של עבד כפות. אפשר שיש לאמץ בנקודה זו הסבר שהעלה הגרי"ז (חידושי מרן רי"ז הלוי רוצח ג, יב): לדבריו, לשיטת הרמב"ם הפטור אינו משום קלב"מ (שבסוגיה על פי גרסתנו הועלה רק בשיטת ריש לקיש) אלא משום שאין חיוב תשלום באדם ההורג אדם, ורק לדעת ריש לקיש, שהאש נחשבת כשורו של האדם, ניתן לחייב על הריגת העבד כדין שור שהרג עבד. אומנם, הגרי"ז נותר בצריך עיון על הרמב"ם, משום שהבין שלמסקנת הסוגיה רבי יוחנן סובר שיש שני מסלולי חיוב באש, משום חיציו ומשום ממונו, אולם הבנת מסקנת הסוגיה לשיטת הרמב"ם עמומה וסבוכה, ואפשר שאין פני הדברים כן (יעוין ברמב"ם נזקי ממון יד, טו).

חידושו של הנימוקי יוסף

בסעיף קטן י"ז דן המנחת חינוך בדבריו הנודעים של הנימוקי יוסף (בבא קמא י ע"א באלפס) בעניין אישו משום חיציו. כפי שציינתי, הנימוקי יוסף הבין שדין אישו משום חיציו הוא דין כללי הנוגע להגדרת מעשיו של האדם, ועל כן הוא רלוונטי גם לעניין מלאכת שבת. על כן הוא מקשה כיצד ניתן להשאיר אש דולקת מבעוד יום, שהרי בעירתה בשבת היא מעשה המיוחס לאדם והרי זה כאילו הוא מבעיר אש בשבת. הנימוקי יוסף משיב שגם באישו משום חיציו וגם בחיציו ממש, מעשהו של האדם הוא פעולת השיגור וההבערה, והתוצאות הנגרמות בגין החיצים במעופם והאש בדלקתה מגולמות במעשהו הראשוני של האדם ועל כן הוא חייב עליהם כעושה בידיו. לכן ניתן לחייב על כך משום מזיק, רוצח וכדו', אך אי אפשר לחייב משום מלאכת שבת על הדלקה שנעשתה בערב שבת, שהרי פעולתה של האש מגולמת בהדלקה, שנעשתה בהיתר גמור. הנימוקי יוסף מוסיף שפעולת האש והחיצים לאחר שיצאו מידיו של האדם אינה תלויה עוד באדם והוא אנוס לגביה, ועל כורחנו שהוא חייב בגין מעשהו הראשוני.

ועוד חידוש גדול חידש הנימוקי יוסף, שניתן לגבות את תשלום הנזק מנכסיו של אדם שהדליק אש ומת לפני שהאש הספיקה להזיק, שכן הסיבה המחייבת נוצרה עוד בחייו. המנחת חינוך מוסיף שלאור זאת יש נפקא מינה נוספת בין מקרה שבו האש מחייבת משום חיציו ובין מקרה שבו היא מחייבת רק משום ממונו, כגון ש"כלו לו חיציו" משום שהייתה גדר שהייתה אמורה לחסום את האש והיא נפלה שלא מחמת האש. כאשר האש מחייבת משום ממונו החיוב הוא בגין רגע השריפה, ולא ניתן לגבות מהיורשים, ואילו כאשר היא משום חיציו הדבר מגולם במעשה ההבערה וחידושו של הנימוקי יוסף תקף.

המנחת חינוך מוסיף ומתייחס בהקשר זה למשנה בבבא קמא לד ע"ב, הפוטרת את המדליק גדיש בשבת משום שהוא מתחייב בנפשו, וטוען שמצד אישו משום ממונו אין מקום לפטור זה, שכן חיוב המיתה קדם לחיוב הממון, ורק משום שמחייבים משום חיציו ניתן להבין שהכול מגולם במעשהו של המבעיר. וזכה בכך המנחת חינוך לכוון לדברי הירושלמי (בבא קמא ב, ה), שהוכיח נגד ריש לקיש ממשנה זו, יעוין שם. אולם יש לשים לב לתפיסה העולה מדברים אלו, שלפיה חיובו של המבעיר בשבת אינו אלא על האש שהוא מצית בידיו, והמשך הבעירה אינו מעשה המיוחס לו ושניתן לחייבו בגינו לדעת ריש לקיש. הרב צבי פסח פרנק (שו"ת הר צבי אורח חיים א, קלב) סבור שהבבלי לא הביא משנה זו כראיה נגד ריש לקיש משום שהוא חולק על כך ומבין שלעניין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, וכשאדם מפעיל מנגנון הבערה המקיים את מחשבתו יש בכך משום מלאכת שבת (יעוין בדבריו, שתלה את מחלוקת המגן אברהם ואבן העוזר בהלכות שבת בהבדל זה שבין הבבלי והירושלמי).

באשר לעצם הנחתו של הנימוקי יוסף, שניתן לחייב בשבת משום דין "אשו משום חציו", ושאם רק נבין שמדובר בחיוב על האש הבוערת כמעשה מתמשך של האדם ולא על מעשה ההבערה הראשוני נוכל לחייב אדם שכלל לא עשה פעולה בשבת, יש להאריך בכך טובא, ונראה שהדברים אינם מוסכמים כלל ועיקר, אך לא נמצה את הדיון בהם כאן.