מצווה נט | שומר שכר

חובת שמירה וחובת תשלום בשומר שכר ומעמדו כפועל

בשבוע שעבר עסקנו בדינו של שומר חינם, שאינו חייב אלא בפשיעה, והיום אנו עוברים לדינו של שומר שכר, החייב גם בגנבה ואבדה ופטור באונסין. המנחת חינוך (ס"ק ו) מציין שבדומה לשומר חינם גם שומר שכר החוזר בו באמצע התקופה אינו נפטר בכך אלא מחובת השמירה, בדומה לפועל החוזר בו בחצי היום, אך לא מחיובי התשלום הרובצים עליו במקרה של פשיעה, גנבה ואבדה. ניתן להוסיף שמעמדו של שומר שכר כפועל מובהק אף יותר מזה של שומר חינם, שכן מדובר באדם המקבל על עצמו רמת שמירה מוגברת תמורת שכר ("להכי יהבי לך אגרא, לנטורי לי נטירותא יתירתא", בבא מציעא צג ע"ב), אך לצד זאת עדיין יש מקום לומר שחובות התשלום הרובצות עליו אינן תלויות בהמשך קיומה של חובת השמירה: יחסיו של שומר השכר עם המפקיד הם יחסי עובד ומעביד רגילים שהם חלק מדיני שכירות פועלים שבתורה, אלא שבהקשר של שמירה הוסיפה התורה על גבי מערכת יחסים זו חובות פיצוי של ה'עובד' כלפי 'מעביד' על נזקים שנגרמו, וחובות אלו אין השומר יכול לבטל בטרם עת.

ביטוי לאופיו של שומר שכר כפועל עולה מנקודה שמעלה המנחת חינוך לפני כן (ס"ק ב), על בסיס דברי נתיבות המשפט (רצא, יב). הנתיבות מתייחס לדעה המובאת בשולחן ערוך (שם סעיף ה'), ששומרים אינם מתחייבים אם לא נעשה קניין בפיקדון, וקובע ששומר שכר שקיבל את שכרו מראש אינו זקוק למעשה קניין בחפץ, שכן פועלים נקנים בכסף, ועל כן בקבלת השכר הוא קיבל את מעמדו כפועל כל עוד הוא אינו חוזר בו. אחריותו וחיובי התשלום שלו כשומר חלים על גבי מעמדו כפועל, אלא שממעמדו כפועל הוא יכול לחזור בו, שכן פועל חוזר בו בחצי היום, ואילו מחיובי התשלום הוא אינו יכול לחזור בו.

אם נכונים הדברים, יש מקום להציע ששומר שכר שהחל את שמירתו בשל מנגנון השייך לדיני פועלים ולא לדיני שומרים, כגון קבלת השכר, וחזר בו לפני שמשך את החפץ, נפטר גם מחיובי התשלום, שכן כדי ליצור חיובי תשלום עצמאיים כשומר יש צורך במנגנונים של דיני שומרים. דיני פועל יכולים אף הם להגדירו כשומר שכר, אך זאת בכפוף ליכולת החזרה של פועל בחצי היום.

מכל מקום, לאחר שהשומר קיבל את החפץ לידיו הוא אינו יכול לחזור בו מאחריותו לנזקים שייגרמו לחפץ. אולם המנחת חינוך (ס"ק ו) קובע ש"המפקיד בודאי יכול ליטול תוך הזמן, כי הזמן לטובתו". השומר אינו יכול לחזור בו באופן חד צדדי מהתחייבותו לשלם אם החפץ יאבד בנסיבות מסוימות, אך המפקיד הוא הצד הנהנה מקיומה של מסגרת השמירה, ולכן הוא יכול לחזור בו כרצונו.

בהמשך דבריו (ס"ק יח) מביא המנחת חינוך נפקא מינה נוספת לנקודה זו, והיא נוגעת ליכולתו של שומר לקבל על עצמו דינים חמורים יותר מאלו שהלכות שומרים הרגילות מטילות עליו. בגמרא (בבא מציעא צד ע"א) נוקט רבי יוחנן שהוא יכול להחמיר על עצמו גם ללא מעשה קניין, שכן "בההיא הנאה" שיוצא עליו קול של איש מהימן יש לו גמירות דעת להשתעבד יותר מדינו. קצות החושן (רצא, טז) מבחין בהקשר זה בין שוכר המקבל על עצמו להיות כשואל לשומר חינם המקבל על עצמו להיות כשומר שכר או כשואל. השוכר יכול להחמיר על עצמו ללא מעשה קניין רק ברגע קבלת השכירות, אך לא מאוחר יותר, משום שאז כבר אין לו הנאה ביציאת הקול שהוא איש מהימן, שכן החפץ כבר נמצא אצלו והמשכיר אינו יכול לחזור בו באמצע הזמן. שומר חינם, לעומת זאת, יכול להחמיר על עצמו גם באמצע התקופה, משום שהמפקיד יכול לחזור בו בכל רגע שירצה, שכן קביעת משך השמירה אינה אלא לטובתו. לאור הבחנה זו מעמיד המנחת חינוך את שומר השכר בצד של שומר חינם: "כיון דהרשות ביד המפקיד ליטול פקדונו בכל זמן, כי הזמן לטובת המפקיד, אם כן בכל פעם יש לו הנאה מה שמניח הפקדון אצלו".

אולם יש מקום להסתייג מקביעה זו ביחס לשומר שכר. הלוא מדובר בפועל וביחסי עובד ומעביד שכבר החלו, ואם כן אין זה דבר פשוט שהמעביד יכול לחזור בו באמצע התקופה. המפקיד רשאי מן הסתם לדרוש לקבל את רכושו בחזרה, אך עליו לשלם לשומר את שכרו המוסכם עד תום התקופה אלא אם יש לשומר אפשרות לעבודה חלופית (ראו שולחן ערוך חושן משפט שלג, ב). אם כן, בפועל הוא אינו חופשי לסיים את ההפקדה כרצונו בכל עת. בהקשר זה מן הראוי להביא את דברי הר"ן (בחידושיו לבבא מציעא צט ע"א) לגבי שומר שכר העושה מעשה קניין באמצעות משיכת החפץ. הר"ן הביא שיטה שמשיכת החפץ אינה מחייבת את בעל הבית, והוא עדיין יכול לחזור בו, שכן משיכת הפועל את החפץ אינה מחייבת את בעל הבית במתן שכר. הר"ן דוחה שיטה זו בהתבסס על שיטת הרמב"ן שפועל נקנה בתחילת מלאכה:

"ואני איני אומר כן, אלא שומר שכר הרי הוא כפועל של בעל הבית, ומשיכתו הכלי שהוא נעשה שומר עליה הרי הוא כהתחלת מלאכה, וכשם שהפועל זוכה בשכרו משעה שהוא מתחיל במלאכה, ושוב אין בעל הבית יכול לחזור בו, כמו שכתבנו למעלה בריש פרק האומנין, כך הוא דינו של שומר שכר, שהוא זוכה בשכרו משעת משיכתו של כלי, שהוא התחלת מלאכה שלו".

ומה באשר לנכסים שראינו בשיעור הקודם שהוחרגו מפרשת השומרים – קרקעות, עבדים ושטרות? יעוין בשולחן ערוך (חושן משפט שא, א):

"ג' דינים האמורים בתורה בארבעה שומרים אינם לא בקרקעות ולא בעבדים ולא בשטרות ולא בנכסי עובדי כוכבים ולא בהקדשות של מזבח או של בדק הבית. שומר חנם אינו נשבע, נושא שכר או שוכר או שואל אינם משלמים. ומכל מקום שומר שכר מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי".

שומר שכר הוא פועל המקבל שכר עבור עבודתו, מלאכת השמירה, וחלק מהסכם השכר הרגיל קובע שאם השומר לא שמר כראוי ודבר מה אירע לחפץ – ניתן למנוע ממנו את שכרו. דין זה של שומר שכר כפועל תקף גם בשומרי קרקעות, עבדים ושטרות, הזכאים לשכרם אם שמרו כראוי ומפסידים אותו אם לא שמרו, אף שחיובי תשלום כשומר אין להם.

לאור זאת ניתן ליישב שיטה מחודשת שמצאנו בדברי הראשונים. בשיעור הקודם ראינו את שיטת הרמב"ם בנוגע לנכסים המוחרגים: אף שיש לגביהם פטור מחיובי שומרים, אם השומר פשע בשמירתו הוא חייב בתשלום, "שהפושע מזיק הוא". בניגוד לשמירה בבעלים, הפוטרת גם מפשיעה, כיוון שמדובר בפטור המפקיע מהשומר שם שומר, ביחס לקרקעות מבין הרמב"ם שמדובר בפטור מחיובי שמירה בלבד, ושם שומר נותר, ועל כן ניתן לחייבו מדין פושע כמזיק.

הרא"ש בשבועות (ו, כד) הביא בהקשר זה שיטה שונה: "העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות... הרמב"ן והראב"ד ז"ל כתבו דשומר שכר חייב בפשיעה בכל אלו". לכאורה שיטה זו תמוהה ביותר: ממה נפשך – אם פושע כמזיק, יש לחייב גם בשומר חינם, כדעת הרמב"ם, ואם פושע אינו כמזיק, יש לפטור גם בשומר שכר שפשע.

מסתבר שדברים אלו (שאינם הולמים את דברי הראב"ד והרמב"ן במקומות אחרים) מתאימים להבנתו של הרמב"ם שפושע כמזיק, אלא שהם מבוססים על ההבנה שבקרקעות אין רק פטור מחיובי שמירה, אלא גם משֵׁם שומר, ועל כן אין להחיל לגביהם את דין פושע כמזיק, המותנה בשם שומר. אולם כל זה טוב ויפה באשר לשומרים רגילים. שומר שכר יכול להיפטר מחיובי שמירה, אך עצם מעמדו כשומר וחובתו לשמור מעוגנים מחוץ לפרשת השומרים, בהגדרתו האובייקטיבית כפועל שמירה של בעל הבית, המקבל שכר על עבודתו כשומר, ועל כן אי אפשר לומר שאין לו שם שומר. כיוון שכך יש לו חיוב פשיעה, על אף שאין לו חיובי תשלום של שומרים, שכן פושע הוא כמזיק בכל מקרה של שומר.

 

שוכר

שוכר הוא אדם שקיבל חפץ לשימושו תמורת שכר, ומתוך כך הוא גם מחויב לשמור עליו כל עוד הוא תחת ידיו. לשיטת רבי מאיר דינו כשומר חינם, משום שהוא לא קיבל על עצמו שמירה ועל כן הוא אחראי ברמה הבסיסית ביותר. אולם הלכה נפסקה כרבי יהודה, שדינו כשומר שכר, משום שהוא מחזיק חפץ שלא כטובה עבור הבעלים אלא מתוך אינטרס אישי (והנאת השימוש מחליפה במקרה זה את שכר שמירה). אם במקרה של שומר שכר ראינו שחובות האחריות שלו מבוססות על מנגנון הלכתי אחר המתקיים לגביו, מנגנון של שכירות פועלים, במקרה של שוכר מבוססות חובות אחריותו על מנגנון אחר – שכירות נכסים. שכירות היא רשות החזקה ושימוש בחפץ, והיא אף נחשבת קניין זמני ברמה זו או אחרת. המנחת חינוך (ס"ק יד) מביא בהקשר זה את דברי השולחן ערוך:

"יכולין המשכיר והשוכר לחזור בהם עד שימשוך או שיעשה אחד מדרכי הקנין, וכן אינו מתחייב בגניבה ואבידה עד שיעשה אחד מדרכי הקנייה. ויש אומרים שמשסילק הבעל שמירתו מעליה מדעת השומר, נתחייב בשמירתה".

כל עוד לא נעשה מעשה קניין יכול המשכיר לחזור בו, ומשנעשה מעשה קניין אין הוא יכול לחזור בו משום שהוא כבר הקנה את הנכס לזמן. זו נקודה מוסכמת שאינה קשורה לדיני שומרים. המחלוקת בהמשך הסעיף נוגעת לתחולת חובת האחריות של השוכר כשומר. לדעה הראשונה, המבוססת על דברי הרמב"ם והמגיד משנה, כל עוד השוכר לא קנה את זכות השכירות הוא אינו מתחייב כשוכר. לדעה השנייה, שהיא שיטת התוספות, חיוביו כשומר יכולים להקדים את הקניין, משום שהוא מקבל אחריות על החפץ כשוכר והאחריות יכולה לחול עוד בטרם הקניין. המנחת חינוך סבור שמכיוון ששכירות מיטלטלין (להבדיל ממכירתם) נקנית גם בכסף, תשלום של השוכר עבור השכירות יחייב אותו לכל השיטות משום שקניינו כבר חל. כלומר להבנתו גם הדעה המחייבת בשל עצם סילוק שמירת הבעלים אינה דורשת זאת כתנאי הכרחי, ולכולי עלמא די בקניין השוכר כדי לחייבו באחריות. אולם לעניות דעתי הדבר קשה, משום שאם הוא משלם כסף עבור חפץ שעודנו נמצא בידי המשכיר, ובכך קונה אותו, אין כאן כל קבלת אחריות, ואף שהקניין חל נראה ששתי הדעות יסכימו שחיובי השוכר כשומר טרם חלו. ניתן אומנם לשקול את האפשרות שאם מדובר בבהמה הרועה באגם קניית השכירות בכסף תביא ממילא גם לתחילת האחריות כשומר, אך ביחס לחפץ הנמצא בבית הבעלים הדבר אינו נראה.

 

קו הגבול בין שוכר לשואל

בשבוע הבא נעסוק בדינו של השואל, שאף הוא מקבל את החפץ לשימושו ומתחייב בגין כך באחריות, אלא שבניגוד לשוכר הוא חייב גם באונסין, וכפי שעוד נראה הדבר קשור בכך ש"כל הנאה שלו". שוכר, המשלם עבור השימוש ואין כל הנאה שלו, פטור מאונסין. המנחת חינוך קובע, על בסיס דברי קצות החושן, שגם אם דמי השכירות פחותים משווה פרוטה, די בכך כדי להגדיר את השוכר כמי שאין כל הנאה שלו ולפטור אותו מאונסין. אין זו סברה מוכרחת, משום שניתן לומר שמשפטית אין כל משקל ממוני לפחות משווה פרוטה, אך המנחת חינוך סבור שאין צורך בנתינה ממונית של השוכר אלא רק בשלילת הגדרתו כמי שכל הנאה שלו.

יש להעיר שבס"ק א קובע המנחת חינוך כדבר פשוט (על בסיס דברי הש"ך חושן משפט שג, א) ששומר שכר מוגדר ככזה רק אם הוא מקבל שכר שווה פרוטה, ובפחות משווה פרוטה הוא עודנו נחשב שומר חינם. היה מקום להשוות בין שני הנושאים ולקבוע שכשם שחיובו החמור של שואל מותנה בכך שכל הנאה שלו, ודי בפחות משווה פרוטה כדי להקל עליו, כך גם דינו הקל שומר חינם מותנה בכך שכל הנאה לבעלים, ואם אין הדבר כך – הוא מוגדר כשומר שכר, שניתן אולי לראותו כשומר הסטנדרטי בדיני תורה. אולם המנחת חינוך נוטה לפצל בין הנושאים – רק הנאה ממונית שוות פרוטה תגדיר שומר כשומר שכר, אך הנאה כלשהי תשלול את הגדרת השואל כמי שכל הנאה שלו. עם זאת, כפי שנראה להלן, אפשר שהש"ך אכן השווה בין התחומים והגיע למסקנה שאף בשואל רק הנאה שוות פרוטה של המשאיל תשנה את מעמדו ותגדיר אותו כשוכר.

מה הדין כאשר השוכר נהנה בלי לתת כלום אך המשאיל נהנה אף הוא מעסקת ההשאלה? המנחת חינוך מביא בהקשר זה את דבריו של הר"ן (בתשובותיו, סוף סימן י"ח), שחידש שכאשר אדם משאיל ספר קודש לחברו אין השואל חייב באונסין, משום שהמשאיל עושה בכך מצווה. הר"ן מזכיר בהקשר זה את מחלוקת האמוראים על רמת האחריות של שומר אבדה – שומר חינם, כשיטת רבה, או שומר שכר, כשיטת רב יוסף.[1] הלכה נפסקה כשיטת רב יוסף, ששומר אבדה נחשב כשומר שכר מחמת הדין המכונה "פרוטה דרב יוסף" – שומר האבדה מוגדר כעוסק במצווה הפטור מן המצווה, וכל עוד הוא עוסק אקטיבית בשמירת האבדה הוא פטור ממצוות כגון מתן צדקה. חיסכון זה הופך אותו לשומר שכר. הר"ן סבור שגם המשאיל ספר קודש נהנה מפטור זה, וכיוון שיש לו הנאה – השואל אינו מי שכל הנאה שלו.

והנה, הש"ך הביא את דברי הר"ן וסבר שהם תלויים במחלוקת רבה ורב יוסף: רב יוסף רואה בטובת ההנאה המדוברת גורם ממוני היכול להגדיר שומר כשומר שכר, ועל כן הוא יכול גם להגדיר את השואל כשוכר, ואילו רבה חולק, אולי משום שלדעתו אין לתת להנאה זו משקל ממשי משום שאינה שכיחה, ועל כן לא תהיה לה השפעה גם לקולא. המנחת חינוך מסתייג מדברי הש"ך וטוען שיש לחלק בין שני הנידונים. אפשר שלרבה "פרוטה דרב יוסף" אינה נחשבת כהנאה שוות פרוטה, ועל כן אין בה בכדי להגדיר את שומר האבדה כשומר שכר, אך די בה כדי לשלול מהמשאיל את מעמדו כמי שנתן את כל ההנאה לשואל. ונראה, כאמור, שלדעת הש"ך רק תשלום של ממש יגדיר את השוכר כשואל.

אומנם, אפשר שניתן לבאר אחרת את דעת הש"ך: ייתכן שרבה מסכים שטובת ההנאה המדוברת שווה פרוטה, אך אין היא בגדר הנאה הבאה מידיו של המפקיד לידיו של השומר, ואולי לדעתו שומר מוגדר כשומר שכר רק אם המפקיד או גורם מטעמו נותן לו שכר עבור השמירה. כיוון שכך, אף הנאה שבאה לידי המשאיל אך לא מידי השואל אינה מגדירה את השואל כמי שאין כל הנאה שלו.

בשולי הדברים נעיר גם לנקודה שהעלה קצות החושן (עב, לד), ולפיה אפשר שמכיוון שהלימוד בספר הקודש הוא מצווה אין הוא נחשב הנאה היכולה להגדיר את השואל כשואל (לאור הסוגיה בבבא מציעא צו ע"א, ואכ"מ). אומנם, קשה לומר שלא ייתכן דין שואל בחפצי מצווה, ומסתבר שיש לחלק בין הדבקים, ולא נמצה כאן נושא זה. ליחס בין שוכר לשואל נשוב אי"ה גם בשבוע הבא, במסגרת עיון במצווה ס' – מצוות בית דין לדון בדין השואל.