מצווה ו | אכילת הפסח

שיעור האכילה וגדר מצוות אכילת הפסח

בשבוע שעבר עסקנו בדבריו של המנחת חינוך על מצוות שחיטת הפסח, ובתוך הדברים עמדנו על מרכזיותה של האכילה בקרבן פסח לעומת קרבנות אחרים. היום אנו עוברים לעסוק בדבריו על מצוות אכילת הפסח, שהיא מצווה בפני עצמה, שאינה מעכבת את קודמתה. כפי שמציין המנחת חינוך, מדובר באחת ממצוות האכילה שבתורה, "ואם אכל כזית בכדי אכילת פרס יצא, כמו במצה ולענין איסור": ככלל, גדרי האכילה זהים לעניין מצוות ואיסורים, והמנחת חינוך נוגע בהיבטים שונים בהקשר זה – אכילה גסה, הנאת גרון והנאת מעיים ועוד, שבחלקם כבר נגענו בהקשרים אחרים. ממקומות אחרים בדברי המנחת חינוך אנו למדים שלשיטתו גם בעולם הקודשים אין מדובר בדינים ייחודיים לקרבן פסח אלא בדינים התקפים לכל אכילת קודשים. כך, למשל, מצווה ק"ב היא מצווה כללית על אכילת כוהנים בבשר קודשים, והמנחת חינוך כתב שם (ס"ק ז): "וזה פשוט דמצות עשה זו דאכילה היא ככל המצות שבאכילה, כאכילת פסח מצה ומרור, וצריך שיהא כזית, ובפחות לא יצא ידי חובת המצוה... וגם בודאי יצא בכזית אחד כמו פסח ומצה". אומנם, כפי שנראה בהמשך, בנקודה זו יש חולקים.

אחת הנקודות המעניינות שהמנחת חינוך נוגע בהן היא שאלת חצי שיעור – האם אדם שיש לו רק חצי כזית מבשר הפסח חייב מן התורה לאוכלו, בדומה לחצי שיעור של איסור, שקיימא לן כשיטת רבי יוחנן (יומא עד ע"א) שהוא אסור באכילה מהתורה. כפי שמציין המנחת חינוך, זו שאלה כללית ביחס לחצי שיעור במצוות, והאחרונים עסקו בה. הם דנו בה בעיקר על בסיס ההנחה שלשיטת רבי יוחנן המונח 'אכילה' כשלעצמו מתייחס גם לאכילה של פחות מכזית, אלא שההלכה למשה מסיני של שיעורים קבעה שאין מענישים אלא על כזית, אך האיסור מהתורה לאכול דבר איסור נותר בעינו גם בפחות מכך.

המשנה למלך (חמץ ומצה א, ז) הניח כדבר פשוט שדבר זה אפשרי לגבי איסורים אך לא לגבי מצוות:

"במצות עשה אי אמרת דאכילה אפילו כל שהוא במשמע, אם כן כי אתא הלכתא עקריה לקרא מכל וכל, דהא האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום".

לעומת זאת, מהרי"ט אלגאזי, בספרו 'קהלת יעקב' (תוספת דרבנן סימן קל"ז), העלה שיש מקום לסבור אחרת:

"דאף במצות עשה לא עקריה לקרא מכל וכל, דלא אתא הלכתא אלא לומר דאינו יוצא ידי חובה כי אם בכזית, אבל אכתי שבקיה לקרא במשמעותיה דסתם אכילה בכל שהוא, ונפקא מינה למי שאין לו אלא חצי שיעור ממצה וכיוצא, דחייב לאוכלו מדין תורה, כיון דחצי שיעור לענין איסור הוא מן התורה".

ניתן גם לבאר שמשמעות איסור חצי שיעור באיסורים היא שהמאכל האסור נתפש כשלילי, ועל כן כל צריכה ממנו בעייתית, גם אם אין בה מעשה עבירה שלם. אם נאמר כך, ניתן אולי ליישם זאת גם בתחום המצוות ולומר שמדובר בדבר חיובי שנכון לעשותו גם אם אין בו מעשה מצווה שלם המוציא ידי חובה.[1]

אם כנים הדברים, יש מקום להציע שהם נכונים לא רק לגבי אכילה של פחות משיעור אלא גם לגבי אכילה של יותר משיעור, כלומר אף כאשר האדם כבר קיים את חובת הגברא המוטלת עליו ואכל כזית מבשר הפסח, יש קיום חיובי בכל כמות נוספת של הבשר שהוא ממשיך לאכול. ללא ספק, בני החבורה חייבים להמשיך ולאכול, שכן הם מוזהרים בלאו של "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ", אך נטיית הלב היא שאין מדובר בלאו גרידא אלא גם בקיום חיובי של מצוות האכילה.

האם הצעה שכזו אפשרית כטענה כללית ביחס למצוות? המהר"ל (גבורות ה' פרק מ"ח) חידש כן ביחס למצוות מצה בליל הסדר:

"דאף על גב דיוצא בכזית אחד, אם אכל הרבה הכל היא מצוה אחת... כי אכילת כזית שאמרו חכמים בכל מקום היינו לענין זה שיוצא בו, אבל אם אכל יותר הכל נחשב אכילת מצה של מצוה".

ברם, אף אם נקבל חידוש זה, מדובר בחידוש ביחס למצוות מצה ולא בקביעה גורפת הנוגעת לכלל המצוות, אף שברבות מהן יש מקום לשקול זאת מתוך הבנת גדריה הייחודיים של כל מצווה (כך למשל לגבי שופר ולגבי לולב, ואכ"מ). כעמדה כללית ביחס למצוות נראה שלאחר יציאה ידי חובה פקעה החובה ואין מדובר עוד במצווה, ומבחינה זו יש הבדל משמעותי בין פחות מכשיעור ליותר מכשיעור.

אולם, נראה שביחס לאכילת הפסח מסתבר ביותר לקבוע ששיעור כזית אינו אלא שיעור מינימום לעניין יציאה ידי חובה, אך קיום המצווה ממשיך גם בהמשך האכילה. כך נקט השאגת אריה (סימן צ"ו): "מצות עשה ד'ואכלו' על כל הפסח קאי, ולא על כזית ממנו דהוא שיעור אכילה". הוא מוכיח זאת מהגמרא בזבחים (צז ע"ב), שבה מוכיח רבא את הכלל ש"אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש" מכך שאיסור שבירת עצם בפסח חל גם על עצם שיש בה מח אכיל, ואין אומרים שיבוא עשה של אכילת הפסח וידחה את הלאו של שבירת עצם. מכאן עולה שמצוות העשה של אכילת הפסח מתייחסת לכל חלק אכיל בו, ואינה מוגבלת לכזית שאדם יצא בו ידי חובתו.

אומנם, ראוי לציין שהמנחת חינוך (מצווה קל"ד) לא קיבל עמדה זו, ונקט שלאחר אכילת כזית מבשר הפסח יש רק איסור להותיר ולא מצוות עשה לאכול. הוא ביאר שראייתה של הגמרא בזבחים מתבססת על כך שאין היתר לשבור את העצם גם במצב שבו לאחד מן המנויים לא יישאר כזית בשר אלא בצירוף המח האכיל שבעצם.

מסברה, כאמור, עמדת השאגת אריה נראית משכנעת. ניתן לחזק אותה גם מתוך הלכה ברמב"ם שהמנחת חינוך נוגע בה במצווה הבאה. התורה (שמות יב, ט) ציוותה "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ", והרמב"ם (ח, ו) כתב:

"נא שהזהירה עליו תורה הוא הבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין, אבל אם אכל ממנו בשר חי אינו לוקה וביטל מצות עשה, שנאמר 'צלי אש', הא שאינו צלי אסור".

לשיטת הרמב"ם, אדם שאכל כזית בשר צלוי באש מקרבן הפסח וכבר יצא ידי חובת האכילה, ואז אכל כזית בשר חי, עבר בכך על מצוות עשה של "צלי אש".[2] אין מדובר במצוות עשה חדשה אלא בפירוש של מצוות האכילה – "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ", כלומר מצוות אכילת הפסח חלה גם מעבר לכזית הראשון, שבו אדם יוצא ידי חובתו, ואף שהוא אינו חייב להמשיך ולאכול עוד, אם הוא ממשיך ואוכל שלא כדין הוא יכול לעבור באיסור עשה מחמת מצווה זו.

שאלות אלו בדבר הקיום באכילת פחות מכזית ויותר מכזית מבשר הקרבן טעונות בחינה לאור מקורות נוספים והבנת גדר מצוות האכילה בפסח ובקרבנות אחרים. בגמרא ביומא (לט ע"א) מסופר:

"ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק... ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר. מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כְּפוֹל, הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין".

האם היה ערך הלכתי בכך שכל כהן יאכל כזית, והאם יש ערך הלכתי גם באכילה של פחות מכזית? רש"י (קידושין נג ע"א ד"ה הצנועין) פירש ש"הצנועין מושכין ידיהם ממנו, דלא מהני להו מידי", כלומר אין כל קיום הלכתי באכילה של פחות משיעור אכילה, ועל כן רק הגרגרנים חטפו ואכלו (ומבואר כעמדת המשנה למלך, שאין חצי שיעור במצוות, ולא כמהרי"ט אלגאזי).

לעומתו, התוספות ישנים ביומא הבינו שיש ערך גם באכילת שיעור פול:

"דלא בעי כזית לגמרי, אלא כזית עדיף וחשיבא אכילה".

וידועה עמדתו של בעל בית הלוי (א, ב) בהקשר זה: לדבריו, באכילת קודשים כלל אין צורך בכזית, משום שאין מדובר בחובת גברא לאכול אלא בדין מדיני הקרבן, שיש לדאוג לכך שייאכל, ואם הוא נאכל – אין זה משנה כמה אכל כל אחד ואם הכהן ביצע מעשה אכילה הלכתי. בנקודה זו מבחין בעל בית הלוי הבחנה יסודית בין מצוות אכילת קודשים למצווה שבה אנו עוסקים – אכילת הפסח: באכילת הפסח יש מצווה עצמאית, הנבדלת ממצוות ההקרבה ומוטלת על כל אדם ואדם – מצווה לאכול מן הפסח, ולשם כך יש צורך בכזית, בדומה למצוות אכילת מצה. תפיסה זו מביאה לידי ביטוי הן את מרכזיותה של האכילה בפסח והן את מעמדו המרכזי של כל יחיד, נקודות שעמדנו עליהן במאמרנו הקודם.

המנחת חינוך אינו מקבל עמדה זו. לשיטתו במצוה קל"ד, כאמור, אין הבדל בין קרבן פסח לשאר הקרבנות, ובכולם המצווה היא מצווה של הגברא לאכול כזית ולא יותר מכך, ולגבי פחות מכך – הוא נוטה לומר, בעקבות רש"י, כדעת המשנה למלך, שאין בכך מצווה, אך מתלבט, לאור דברי התוספות ישנים, אם יש מקום לעמדה האחרת.

אם נאמץ את גישתו של בעל בית הלוי, שבכל הקרבנות יש רק חובה שהם ייאכלו ובקרבן פסח נתחדשה מצווה ייחודית המטילה על הגברא חובה לאכול, יש מקום להתלבט בגדר אכילת הפסח עד תום, לאחר שהאדם אכל כזית – האם חובת הגברא שלו לאכול היא לכל הפחות כזית, אך ממשיכה גם מעבר לכך, או שמא לאחר שאכל כזית נותרנו עם חובה הדומה לזו שבקודשים אחרים – שהקרבן ייאכל?

ראשית, יש לבחון אם לצד הדין הייחודי של אכילת הפסח מתקיים בו גם הדין הרגיל של אכילת קודשים. בעל האור שמח (חמץ ומצה ו, א) סבר שכן, והסביר שהדין הייחודי של אכילת פסח הוא "שכל אחד יאכל כזית, ואם אינו אוכל כזית אינו ראוי להימנות על הפסח, וצריך להאכל במצה ומרור, ופסח מצרים היה בו עוד דינים, שנאכל בחפזון". כמו כן, כידוע, לשיטת רבי אלעזר בן עזריה הפסח אינו נאכל אלא עד חצות, בניגוד לשיטת רבי עקיבא שהוא נאכל כל הלילה, ונחלקו ראשונים בפסיקת ההלכה, כפי שהביא המנחת חינוך אצלנו (ס"ק ג). האור שמח מחדש שמגבלה זו של רבי אלעזר בן עזריה אינה אלא ביחס לדין הייחודי של קרבן פסח:

"דאינו נאכל בדין תורת פסח רק עד חצות, אבל אחר חצות נאכל עד הבוקר, אבל לא בתורת פסח, שעיקרו אינו אלא לאכילה, רק כמו תודה ושלמים וכיוצא בזה, ואם נאכל אחר חצות בטל מצות אכילת פסח והוי כשאר קרבן הנאכל... דכל קרבנות מצוה לאוכלן, אבל אינה מצוה על הקרקפתא דגברי, אלא שיהיו נאכלין ולא יבאו לידי נותר".

על כן, מבאר האור שמח, גם לשיטת רבי אלעזר בן עזריה אין עוברים על הלאו של התורה אלא בבוקר – "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ" – משום שעד הבוקר הקרבן עדיין ניתן להיאכל, ורק משהגיע הבוקר הוא הפך לנותר החייב בשריפה והאוכלו חייב כרת.

אם נאמץ גישה זו, ניתן לכאורה להציע שחובת הגברא לאכול אינה אלא בכזית הראשון ולא מעבר לכך. אולם, נראה שאין הדבר כן. כפי שהראיתי לעיל בדברי הרמב"ם, המצווה הייחודית של "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ" מתקיימת בכל אכילת הקרבן, גם לאחר שכל אחד כבר אכל כזית, ונובעים ממנה איסורי עשה באכילת בשר שאינו צלי אש. לפי גישת האור שמח ניתן להציע שלדברי רבי אלעזר בן עזריה דין זה אינו נוהג לאחר חצות הלילה, אך כל עוד מצוות אכילת הפסח עודה בתוקפה, נראה שחובת אכילת הקרבן נובעת מהדין הייחודי של פסח.

 

אכילת פחות מכזית מרור

אגב מצוות אכילת הפסח עוסק המנחת חינוך גם בדין המרור, שאכילתו יחד עם הפסח היא מצווה דאורייתא, ובזמן הזה היא מצווה מדרבנן בלבד. בס"ק יד הוא מסביר שאכילת מרור בשיעור כחצי זית תלויה בשאלה הכללית שראינו לעיל ביחס לקיום חלקי באכילת חצי שיעור במצווה, ולפני כן (ס"ק ב) הוא מאריך לדון אם אכילת חצי זית מרור יחד עם הפסח נחשבת אכילת רשות המבטלת את אכילת המצווה (פסחים קטו ע"א) או שמא גם לחצי זית מרור יש מעמד של אכילת מצווה. לא אאריך בנושא זה, אך מן הראוי לציין בהקשר לזה את שיטתו של בעל תרומת הדשן (פסקים וכתבים רמ"ה) על בסיס הבנתו בדברי הרא"ש (פסחים י, כה):

"מרור דלא כתוב ביה אכילה כלל דיאכלוהו אפסח קאי. וכ"כ הרא"ש בערבי פסחים להדיא, טעמא דבעינן כזית במרור משום דמברכין על אכילת מרור ואין אכילה פחות מכזית".

בעל תרומת הדשן מסביר שהתורה כלל לא ציוותה על אכילת מרור, שכן המילה "יֹאכְלֻהוּ" בפסוק "צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" מתייחסת לבשר הפסח, שהדרך שבה יש לאוכלו היא על מצות ומרורים. במצה יש מצווה נפרדת לאוכלה ("בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת"), ועל כן חיובה הוא מדאורייתא גם בזמן הזה, אך במרור לא נאמרה חובה כזו, כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות (עשה נ"ו): "המרור הוא נגרר לאכילת הפסח... שמצות הפסח צלי מצה ומרור". כיוון שאין ציווי על אכילת מרור אלא על אכילת הפסח עם המרור, מסביר תרומת הדשן, שיעור כזית נאמר ביחס לפסח ולא ביחס למרור. בפועל יש חובה לאכול כזית, אך אין זאת אלא כדי להצדיק את לשון הברכה "על אכילת מרור". השאגת אריה (סימן ק') האריך לתקוף שיטה זו, ויש מקום להאריך בנושא זה רבות, הן הלכתית והן רעיונית, אך לענייננו די לציין ששיטה זו עשויה להעניק מעמד מובהק של מצווה לאכילת פחות מכזית מרור, בניגוד למצוות אחרות.