מהות האיסור והקדמת המאוחר לפני גמר מלאכה וקביעה למעשרות

"שלא נקדים חוקי התבואה קצתם על קצתם, אלא שנוציאם בסדר. וביאור ענין זה הוא שהחטה כשתודש ותנקה היא טבל, ופירוש טבל היא תבואה שלא הותרמה, והחיוב עלינו בה להוציא ממנה תחילה תרומה גדולה, ומן התורה אפילו חטה אחת פוטרת הכרי, אבל חכמים אמרו שהיא חלק אחד מחמשים, ואחר כך ממה שנשאר החיוב עלינו להוציא ממנה מעשר והוא נקרא מעשר ראשון, ואחר כך ממה שנשאר יש לנו להוציא מעשר אחר והוא מעשר שני, ותנתן תרומה לכהן, ומעשר ראשון ללוי, ומעשר שני יאכלוהו בעליו בירושלים. ועל זה הסדר אנו חייבים שנפריש מן התבואה חלקים אלה, ובאה לנו המניעה בזה שלא נקדים מזה מה שראוי לאחר ולא לאחר מה שראוי להקדים, שנאמר 'מלאתך ודמעך לא תאחר', והוא כאילו אמר לא תאחר ממלאתך ודמעך מה שראוי להקדימו... שדרשו במסכת תרומה ובמכילתא [כאן], 'מלאתך' – אלו הבכורים הניטלין מן המלאי, כלומר קודם שניטל מן הדבר כלום, זהו לשון מלאי כלומר שהוא כדבר שלם לגמרי; 'ודמעך' – זו תרומה, 'לא תאחר' – שלא תקדים תרומה לבכורים וכו'". (ספר החינוך)

יש אפוא איסור לאו דאורייתא לשנות את סדר הפרשת התרומות והמעשרות. אומנם, המנחת חינוך (ס"ק ב) סבר שלא בכל הפרשה תקפה של תרומות ומעשרות שאינה במקומה הנכון בסדר ההפרשות עוברים בלאו זה. כאשר הפירות טרם "נקבעו למעשרות", דהיינו טרם הגיעו לגמר מלאכה או הגיעו לגמר מלאכה אבל טרם עברו את שלב הקביעה למעשרות, כגון ראיית פני הבית, הם עדיין מותרים באכילת עראי קודם הפרשה (ואף איסור אכילת קבע אינו אלא מדרבנן), אך כבר ניתן להפריש מהם תרומות ומעשרות (ועל כן יכלו חכמים לאסור אכילת קבע קודם הפרשת תרומות ומעשרות). המנחת חינוך סבור שבשלב זה "כיון דלא חל עליו עדיין חיוב הפרשה, אינו עובר בלאו אם הקדים המאוחר למוקדם... כיון שלא חל עליו חיוב המוקדם כלל". המנחת חינוך מבין שעל אף שאפשר היה להפריש את המתנה שאמורה להיות מוקדמת, מכיוון שטרם חל חיוב להפרישה – אין איסור בכך שמקדימים לה מתנה אחרת. לקביעה זו הוא הגיע מסברה ומדיוק בלשון ספר החינוך, והוסיף והביא לה תימוכין מדברי רש"י (שבת קכז ע"ב ד"ה שהקדימו, בסתירה לכאורה לדבריו בביצה יג ע"א ד"ה שהקדימו, ואכמ"ל).

שאלה זו זוכה להתייחסות כבר בתלמוד הירושלמי (תרומות ג, ג), והסתפק בה רבי שמואל בר אבא: "מעשר ראשון שהקדימו בשיבלין – עובר או אינו עובר אלא על סדר". הגר"א שינה מעט את הגרסה, ולפיו כתוב "עובר או אינו עובר אלא על הגורן", והרידב"ז בפירושו מביא גרסה זו ומפרש את האפשרות שאינו עובר באופן דומה לסברת המנחת חינוך: "דוקא בעת הגורן, בזמן חיוב הפרשת המעשרות, אז עובר, אבל כשהקדימו בשבלים לא שייך הלא תעשה".

אומנם, המושג 'חיוב הפרשת המעשרות' ויישומו בנידון דנן טעון בירור וחידוד. ההבנה הפשוטה היא שגם לאחר הקביעה למעשרות אין חובה להפריש תרומות ומעשרות, אלא שיש איסור לאכול מן הטבל.[1] התורה הורתה את הסדר הנכון להפריש תרומות ומעשרות, ולכאורה נראה מסברה שסדר זה מחייב בכל עת שניתן להפרישם באופן תקף. נראה שהסברה לומר אחרת מבוססת על ההנחה שמשעה שחל דין טבל דאורייתא על הפירות חלה מצוות ההפרשה באופן מלא, ויש לאו דאורייתא בשינוי סדרה. עם זאת אין כל קושי להבין את הצד השני בספקו של רבי שמואל בר אבא, הדוחה את סברת המנחת חינוך ומבין שהאיסור חל בכל הפרשה תקפה.

עוד נראה לומר שרבי שמואל בר אבא לא הסתפק אלא אם לדחות את תחולת האיסור לשלב גמר המלאכה של הפרי (כגון מעשר ראשון שהקדימו בשיבולים, ועל פי גרסת הגר"א – שטרם הגיע לגורן), ואף רש"י בשבת, שהמנחת חינוך הסתמך עליו, העלה דרישה ל"משנתמרח בכרי". גם ספר החינוך, שהמנחת חינוך דייק מלשונו שהאיסור אינו חל עד גמר החיוב, לא אמר אלא "שהחטה כשתודש ותנקה", דהיינו גמר מלאכה. המנחת חינוך הציע שאין עוברים על הלאו אלא משעה שהפירות נקבעו למעשרות, דהיינו בראיית פני הבית. אולם מהמקורות הנזכרים עולה שהאיסור חל עוד קודם לכן. משעת גמר מלאכה הגיעו הפירות לגמר עיבודם, ומצד מעמד החפצא הם השלימו את התהליך. התורה קבעה שהם אינם נקבעים למעשרות עד שייכנסו לעולמו של האדם, כגון בראיית פני הבית, אולם מצד עצמם מלאכתם כבר נגמרה. לעניין איסור "מלאתך ודמעך לא תאחר" אין צורך בכך שאכילת הפירות תיאסר מדאורייתא, אלא שהפירות מצד עצמם יהיו מתאימים לשלב הגמר, ואז אפשר לומר שהם כבר נכנסו לשלב ההפרשה והאיסור חל עליהם.

מסתבר להציע שספקו של רבי שמואל בר אבא נעוץ בהבנת יסוד איסור "מלאתך ודמעך לא תאחר". ניתן להבין שבאיסור זה מתייחסת התורה לכל מתנה ומתנה מסדר ההפרשות המחויב – ביכורים, תרומה גדולה וכו' – ואוסרת לאחר אותה בכך שמקדימים לה מתנה אחרת שטרם הגיע זמנה. על פי הבנה זו יש מקום לומר שכאשר טרם הגיע זמנה של המתנה אין איסור להקדים לה אחרת, ולא נותר אלא לברר מתי הגיע זמנה – כבר בשלב הראשון שאפשר להפרישה או רק בשלב גמר המלאכה של הפרי, ושמא כדרכו של המנחת חינוך – בשלב שבו חל על הפרי איסור טבל דאורייתא. אולם ניתן גם להבין שהתורה מעוניינת בסדר מסוים של התרומות והמעשרות כמערכת, ושינוי הסדר הוא שנאסר בלאו ולא הפגיעה במתנה שמאחרים. כך ניתן לדייק מלשון המשנה (תרומות ג, ו–ז), שלמדה מן הפסוק "מלאתך ודמעך לא תאחר" את האיסור להקדים תרומה לביכורים ומעשר שני לראשון, ורק במשנה שלאחריה עוברת ללמוד מפסוקים אחרים מהו הסדר הנכון של ההפרשה. כלומר, מהפסוק שלנו לומדים את חשיבות ההקפדה על הסדר, ויש לפנות לפסוקים אחרים כדי ללמוד מהו הסדר הנכון. לפי הבנה זו מסתבר מאוד שמרגע שניתן להפריש תרומות ומעשרות חל גם האיסור לשנות את סדרם, משום שהנקודה איננה הפגיעה במתנה שמאחרים.

עד כה פירשנו את הצד האחד בספקו של רבי שמואל בר אבא, שאין עוברים באיסור "מלאתך ודמעך לא תאחר" אלא בגמר מלאכה, על פי דרכו של המנחת חינוך, שאין עוברים אלא משעה שחל חיוב להפריש את המתנה. אולם הר"ש סיריליאו (בפירושו לירושלמי) ביאר זאת באופן שונה לחלוטין, ולדעתו הספק בעניין "מעשר ראשון שהקדימו בשיבולים" מתייחס להלכה מיוחדת שנאמרה ביחס למצב זה: כאשר אדם מפריש מעשר ראשון משיבולים שטרם נגמרה מלאכתן הוא מפקיע את שיבולי המעשר מתרומה גדולה, שכן הלוי יחויב להפריש מהן תרומת מעשר כמו מכל מעשר שהוא מקבל ותו לא. זאת בשונה מאדם המקדים מעשר ראשון לתרומה בתבואה שכבר נגמרה מלאכתה והתחייבה בתרומה גדולה – במקרה זה חיוב התרומה אינו פוקע, והלוי חייב להפריש מן המעשר תרומה גדולה ותרומת מעשר (ראו רמב"ם תרומות ג, יג; ומנחת חינוך ס"ק ז). רבי שמואל בר אבא סבר שאיסור "מלאתך ודמעך לא תאחר" נבחן לאור המשך ההפרשות מן המתנה שהופרשה ולא משאר הכרי, ועל כן הסתפק אם במצב זה, שבו מן המעשר שהופרש כבר לא תופרש תרומה גדולה, נאמר שאין עוברים על האיסור, משום שאין כאן איחור של התרומה הגדולה, או שמא הפקעתה של התרומה הגדולה חמורה לא פחות מאיחורה ועל כן גם במקרה זה עוברים בלאו.

עצם ההנחה שאין להתחשב בתרומה הגדולה שתופרש בהמשך הדרך משאר הכרי אינה נהירה לי, אולם בהנחה שאכן מתמקדים בהמשך ההפרשות מן המתנה שהופרשה, נראה שיש מקום לפרש אף ספק זה על פי ההבנות השונות שראינו: אם מדובר בפגיעה במתנה שהייתה אמורה להיות מוקדמת, נראה ברור שפגיעה זו אינה חמורה פחות כאשר מדובר בהפקעתה הגמורה של התרומה, אולם אם הבעיה היא ביצירת סדר לא נכון של הפרשות, יש מקום לומר שאין עוברים על האיסור כאשר סדר ההפרשות אינו מתקיים במלואו אך אין הקדמה של המאוחר ואיחור של המוקדם.

הפרשה בבת אחת

המנחת חינוך (ס"ק א) מביא את דברי התוספות (תמורה ד ע"א ד"ה ואתמר; על בסיס הירושלמי דמאי ז, ו), שלפיהם לצד הלאו האוסר על איחור מתנה מוקדמת יש גם חיוב עשה להפריש את התרומות והמעשרות כסדרם. כאשר אדם קובע שפירות מסוימים יהיו מעשר ראשון ומעשר שני עבור כרי מסוים, ובכך הוא מפריש את שני המעשרות בבת אחת, הוא אינו עובר על הלאו, משום שלא הקדים מעשר שני לראשון, אבל הוא מבטל מצוות עשה להפריש את המתנות כסדרם. מן הראוי להוסיף שבירושלמי בתרומות (ג, ג) מופיעה מחלוקת אם העושה כך עובר על הלאו של "מלאתך ודמעך לא תאחר" (שם מדובר בהפרשה בו־זמנית של תרומה וביכורים, וצריך עיון אם ניתן לחלק בין נידון זה ובין זה שבירושלמי בדמאי, שעסק במעשר ראשון ושני).

מחלוקת זו עשויה להתקשר אף היא לשאלה שכבר הזכרתי ביסוד הלאו. אם עניינו של הלאו בשימור סדר ההפרשות שחייבה התורה – מסתבר שעוברים עליו גם כשמפרישים את המתנות בבת אחת ובכך עוקרים את הסדר שקבעה התורה. אולם אם הבעיה היא בפגיעה במתנה שמאחרים בכך שמקדימים לה אחרת – ניתן לומר שאין כאן איחור של המתנה הראשונה, שכן שתי המתנות מופרשות בו־זמנית. אם שתי הסוגיות בירושלמי חלוקות זו על זו, הסוגיה במסכת דמאי נוקטת שהלאו ממוקד בפגיעה במתנה שמאחרים, ואילו מצוות העשה היא להפריש את המתנות כסדרן.

והנה בתוספתא במסכת דמאי נאמר: "ראה אחד שהפריש תרומת ומעשר, ואמר 'הריני כמה שאמר זה' – דבריו קיימין". הרוגצ'ובר (הלכות גירושין ב, טז) דייק מלשון התוספתא שלכתחילה אין לעשות כן, אלא שאם עשה דבריו קיימים. האיסור לכתחילה הוא משום שבכך הוא מפריש בבת אחת ולא כסדר ההפרשה הנכון, ובכך הוא עובר על מצוות העשה שמובאת בירושלמי בדמאי. מדברי הרוגצ'ובר נראה שהוא תולה נקודה זו בהבנתו בדין שומע כעונה. להבנתו, דיבורו של אדם אחר אינו מתייחס אליי, אלא רק הפעולות שאני עושה. יש מצוות שבהן שמיעתי נחשבת פעולה משמעותית מספיק כמו ענייה, ובמקרה הנידון האדם אף ענה בפיו ואמר "הריני כמה שאמר זה". אילו היה דיבורו של הזולת מתייחס אליי, ניתן היה לומר שאף אני הפרשתי את התרומות והמעשרות כסדרם. אולם מכיוון שהדיבור שלי הוא הפעולה היחידה המיוחסת אליי, הדבר נחשב כהפרשה בבת אחת. להבנות השונות בגדר דין שומע כעונה יש נפקא מינות מרובות, ועל חלקן עמד הרוגצ'ובר שם, אך אין כאן מקומן.

ברם, יש לשים לב לכך שגם אילו היינו מבינים שדיבורו של הזולת יכול להתייחס אליי (כפי שהבין החזון איש אורח חיים כ"ט, שיש כאן "איחוד שומע ומשמיע"), לכאורה עדיין יש כאן הפרשה בבת אחת, שכן המפריש הראשון החיל בדיבורו שֵׁם תרומות ומעשרות על הכרי שלו, ואילו אני החלתי זאת על הכרי שלי רק בשעה שעניתי אחריו, ואז חל הכול בבת אחת. מדברי הרוגצ'ובר נראה שהוא הבין שדי בכך שמעשה האמירה היה בסדר הנכון, אף שחלות ההפרשות הייתה בו־זמנית, ולעניות דעתי מדובר בחידוש, ובפשטות מסתבר שלא די במעשי הפרשה הנעשים בסדר הנכון אם הם אינם מלווים בחלות הנדרשת.

מעניין לציין שהחזון איש (זרעים, דמאי טו, ו) חידש ש"מי שיש לו נוסח כתוב להפרשת תרומות ומעשרות על פי חכם", כגון אנו, שיש לנו סידורים שכתוב בהם סדר הפרשת תרומות ומעשרות, "והוא בדרך ואין בידו הנוסח ואינו בקי להפריש, יקח יותר מאחד ממאה ויאמר שיחול הכל כמו שכתוב בנוסחו כדת, וזה מועיל". ביקורות שונות נאמרו על הצעה זו, ואף החזון איש עצמו רואה בה פתרון בדיעבד, אך האם אין כאן בעיה של הפרשת תרומות ומעשרות בבת אחת?

הרב בן ציון אבא שאול (שו"ת אור לציון א, יורה דעה כ"ד) העלה שבהפרשה בבת אחת אין בעיה של "לא תאחר". אולם כפי שראינו, הדבר שנוי במחלוקת בירושלמי בתרומות, ואף אם לאו אין כאן, התוספות בתמורה על בסיס הירושלמי בדמאי נקטו שיש כאן ביטול עשה. ועוד הוסיף הרב אבא שאול וחידש "דהא קאמר שיחול כמו שכתוב בנוסח, והרי בנוסח כתוב הפרשות כל המעשרות כסדרן". הוא מבין שהדיבור הקצר שלי מגלם בתוכו את הנוסח הכתוב, ונחשב כהפרשה בסדר הנכון, כעין דברי הרוגצ'ובר ביחס לחוזר על דברי חברו אילו היינו מבינים שדבר זולתי מתייחסים אליי (אם כי ודאי שהרוגצ'ובר אינו מקבל את חידושו של הרב אבא שאול). אולם הדבר קשה, כאמור, שכן בפועל אני עושה הכול בהפרשה אחת, ועוד שמסתבר כאמור שהדבר תלוי בחלות ההפרשות, ולכאורה נראה שההפרשות חלות כולן בבת אחת.

אומנם, הגר"ח קנייבסקי ז"ל התייחס לדברי דודו הגדול, החזון איש, וביאר ש"אין זה בבת אחת, שאין כונתו אלא שיחולו בזה אחר זה כסדר הכתוב בנוסח, ועי' חזו"א דמאי סי' י"א סקי"ז" (דרך אמונה – ציון ההלכה, תרומות ג, תיא). על בסיס דברי החזון איש שהוא מפנה אליהם מבאר הגר"ח קנייבסקי שבאמת האדם מתכוון ששם תרומה גדולה יחול תחילה, מיד לאחר מכן – שם מעשר ראשון וכן הלאה. הסבר זה אף הוא אינו פשוט, אולם אפשר שאכן עליו התיר החזון איש להסתמך בשעת הדחק.