מצווה עג | ובשר בשדה טרפה לא תאכלו

איסורי נבלה וטרפה – שייכותם בבעלי חיים טמאים ומהותם

באיסור "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" נכללים מקרים שונים, כגון בשר מן החי ובשר שיצא חוץ למחיצתו – עובר שהוציא איבר מחוץ לרחם ובשר קודשים שיצא מחוץ למחיצה הרלוונטית לו. אולם יישומו המרכזי של הלאו עוסק בבהמה שנשחטה כדין ונמצא בה אחד מסימני הטרפה שמסרו לנו חכמים כפגיעות המביאות למותה של הבהמה.

המנחת חינוך (ס"ק א) כותב: "ולאו זה הוא בבהמה חיה ועוף הטהורים, ולא בטמאים, עיין שם ברמב"ם פרק ד ממאכלות אסורות הלכה ב ובמגיד משנה ולחם משנה". ההלכה שהמנחת חינוך מפנה אליה עוסקת הן באיסור נבלה הן באיסור טרפה וקובעת:

"אין אסור משום נבילה אלא מינים טהורים בלבד, מפני שהן ראויין לשחיטה ואם נשחטו שחיטה כשרה יהיו מותרין באכילה. אבל מינין טמאין, שאין שחיטה מועלת בהן, בין שנשחטה כראוי בין שמתה כדרכה בין שחתך בשר מן החי ממנה ואכלו אינו לוקה משום נבלה וטרפה אלא משום אוכל בשר טמאה".

נפתח בניתוח הדין ביחס לאיסור נבלה, ומתוך כך נבוא לנתחו גם ביחס לאיסור טרפה. המנחת חינוך מפנה אותנו לדברי המגיד משנה על אתר, שלפיהם הסיבה לכך שאין לוקים על בשר בהמה טמאה משום נבלה היא שאין איסור חל על איסור, כלומר מצד מהותו שייך איסור נבלה גם בבהמה טמאה, אלא שהוא אינו חל על גבי האיסור בהמה טמאה שכבר קיים בה מעצם היווצרותה.

כחיזוק לעמדה זו ניתן לציין שאין עוררין על כך שטומאת נבלה שייכת במינים הטמאים, ומקרא מלא הוא: "מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם" (ויקרא יא, ח). כפי שמבאר הרמב"ם (שאר אבות הטומאות א, ב–ג), טומאת נבלה זהה בבעלי חיים טהורים וטמאים ונבלותיהם מצטרפות זו לזו לשיעור כזית, וההבדל היחיד ביניהם הוא שבבעלי חיים טהורים יש אפשרות להימנע מטומאת נבלה במיתתם באמצעות שחיטה כשרה. עקב כך ניתן לטעון שגם איסור נבלה שייך עקרונית בבעלי חיים טמאים, אלא שבפועל הוא אינו בא לידי ביטוי משום שאין איסור חל על איסור.

אולם המנחת חינוך הביא את הדברים באופן שונה: "ולאו זה הוא בבהמה, חיה ועוף הטהורים, ולא בטמאים" – מצוות לא תעשה זו אינה מתייחסת כלל לבעלי חיים טמאים. וכך מורה גם לשונו של הרמב"ם: "אין אסור משום נבילה אלא מינים טהורים בלבד, מפני שהן ראויין לשחיטה ואם נשחטו שחיטה כשרה יהיו מותרין באכילה". הווה אומר, יש חיץ בין טומאת נבלה לאיסור נבלה – הטומאה קשורה בכך שמדובר בבעל חיים שמת, ואילו האיסור חל רק על מינים הראויים לשחיטה – שאם מתו בהעדר שחיטה הם נחשבים נבלה.

לכאורה ניתן לבאר שאיסור נבלה אינו אלא תוצאה של אי־עמידה בכללי השחיטה שקבעה התורה, אך לעניות דעתי ניסוח זה אינו מדויק. המושג 'נבלה' אינו תוצאה של הציווי על השחיטה. ביסודו הוא מתייחס לבהמה שמתה מאליה, והוא היה קיים עוד בטרם נצטווינו על שחיטת חולין ערב כניסתנו לארץ ישראל,[1] אלא שמשעה שנצטווינו על השחיטה כל המתה שאינה בדרך של שחיטה כשרה נחשבת כאילו הבהמה מתה מאליה, כפי שכותב הרמב"ם: "האוכל כזית מבשר בהמה שמתה או חיה שמתה או עוף שמת לוקה, שנאמר 'לא תאכלו כל נבלה', וכל שלא נשחטה כראוי הרי זו מתה", ואכמ"ל.

על כן נראה יותר שלשיטת הרמב"ם איסור נבלה אינו תוצאה של הציווי על השחיטה, אלא שניהם חלים על אותה קבוצת בעלי חיים שהתורה מחשיבה את דרך המתתם, אוסרת אותם במקרה שמתו מאליהם וקובעת את הדרך הנכונה להמיתם. הגדרה זו מוציאה מגדר האיסור את בעלי החיים הטמאים, כמו גם מינים טהורים מסוימים: "דגים וחגבים אינן צריכים שחיטה... לפיכך אם מתו מאיליהן בתוך המים מותרין" (רמב"ם הלכות שחיטה א, ג).[2]

מכל מקום, לשיטת הרמב"ם איסור נבלה אינו שייך אלא במקום שנצטווינו על השחיטה, ובמקרה מוות שאינו בדרך של שחיטה כשרה הבהמה הופכת לנבלה. וכאן עלינו לבחון את הדין ביחס לאיסור טרפה, שאף עליו אומר הרמב"ם שאינו שייך אלא בבעלי חיים שנצטווינו על שחיטתם. לכאורה כאן הדבר קשה יותר להבנה. כאמור, לאיסור נבלה יש זיקה משמעותית להליך השחיטה – פגם בשחיטה מגדיר את הבהמה כנבלה, ואף אם נאמר כדברינו, שהעדר שחיטה כשרה אינו שורש איסור הנבלה, ניתן להבין מדוע רק ביחס לבעלי חיים שציוותה על הליך המתתם הטילה התורה איסור על אכילתם בלא הליך המתה אנושי. אולם איסור טרפה כלל אינו נוגע להליך ההמתה של הבהמה: הבהמה הומתה בדרך שחיטה כשרה למהדרין, שטיהרתה מידי נבלה, ובכל זאת היא אסורה באיסור לאו אם נמצא בה אחד מסימני הטרפה. זאת ועוד, אם היא טרפה היא אסורה באיסור זה עוד בחייה, ועל כן חלב של בהמה טרפה וביצים של תרנגולת טרפה אסורים!

והנה, בהמשך דבריו מביא המנחת חינוך מדברי הרמב"ם (מאכלות אסורות ד, טז–יז) חידוש גדול נוסף, היוצר זיקה הדוקה בין איסור נבלה לאיסור טרפה. ככלל, אי אפשר לצרף שיעור כזית לחיוב מלקות משני איסורים שונים. כך למשל חצי זית נבלה וחצי זית בשר בהמה טמאה אינם מצטרפים זה לזה, "לפי שהן שני שמות, שהרי כל אחד מהן בלאו בפני עצמו". אולם חריג לכך נמצא באיסורי נבלה וטרפה, המצטרפים לחייב מלקות בשיעור כזית, "הואיל והטריפה תחלת נבלה היא". המנחת חינוך מציין שמדובר בחידוש גדול שאינו מופיע בש"ס, אם כי האור שמח על אתר מציין למקור הדברים בספרי בפרשת ראה (פיסקא ק"ד) ובירושלמי בנזיר (ו, א), יעוין בדבריו. אולם למיטב ידיעתי הביטוי "הטריפה תחילת נבלה" הוא חידוש של הרמב"ם, החוזר עליו גם במורה הנבוכים (ג, מח). ביאור הדברים הוא שהטרפה נחשבת כבהמה שכבר מתה באופן חלקי: בהמה גוססת או מסוכנת היא בהמה חיה שיש סיכוי רב שתמות בקרוב עקב מצבה, אולם בהמה טרפה היא בהמה שפגיעה ממשית באיברי חיות מרכזיים שלה מגדירה אותה כבר בהווה כמתה באופן חלקי. אם היא תמות, היא תהפוך לנבלה גמורה. אם היא תישחט שחיטה כשרה, המעבר שלה ממצב של חיים למצב של מוות נעשה רק בחלקו באופן הכשר של שחיטה, ובחלקו האחר באופן הפסול של סימן הטרפה. התורה הגדירה מצב חלקי זה של נבלה כטרפה, ואסרה אותו בלאו. זהו לאו עצמאי, אולם הוא קרוב דיו ללאו של נבלה כדי להגדירו כ"תחילת נבלה" ולאפשר את צירופו לנבלה להשלמת שיעור כזית. גם כאשר הבהמה עודה בחיים, היא כבר מוגדרת כמתה באותו אופן חלקי, ועל כן היא אסורה באיסור טרפה, ומכאן איסור החלב והביצים.

ביטוי נוסף ליסוד זה בשיטת הרמב"ם עולה מדבריו ביחס לשחיטת גוי (שאר אבות הטומאה ב, י).[3] הרמב"ם נקט שבהמה ששחטה גוי אסורה באכילה מדאורייתא כנבלה, אך אינה מטמאת כנבלה, וכדי להוכיח שפיצול כזה אפשרי ו"לא כל האסור באכילה מטמא" הביא דוגמה מרתקת – "שהרי הטרפה אסורה וטהורה". לכאורה הדברים תמוהים וסתומים: טרפה היא איסור שאינו כרוך בטומאה, ואילו נבלה אסורה ומטמאת, ובמקרה זה מדובר בפגם בשחיטה המגדיר את הבהמה כנבלה. מדברי הרמב"ם ברור שבעיניו טרפה היא דוגמה למצב של כעין נבלה לעניין איסור אכילה אך לא לעניין טומאה. כפי שכבר ראינו, טומאת נבלה קשורה בכך שבעל חיים מת, והשחיטה שתיקנה התורה היא דרך להמית בעל חיים מבלי להביאו לידי טומאת נבלה. ברמת המוות החלקית שיש בטרפה אין די כדי לטמא, שהרי הטרפה החיה אינה מטמאת, ולכן שחיטתה מצליחה להוציאה מידי טומאת נבלה. אולם איסור נבלה חל בהעדר שחיטה כשרה, ומכיוון ששחיטת טרפה היא חלקית בלבד חל כאן איסור הנקרא בשם עצמאי אך במהותו הוא איסור נבלה.

השתא דאתינא להכי, מובן היטב מדוע גם איסור טרפה, בדומה לאיסור נבלה, אינו חל אלא במינים שנצטווינו על שחיטתם, שכן אף הוא כרוך בהמתת הבהמה שלא בדרך של שחיטה כשרה.

האחרונים[4] האריכו בנושא זה של זיקת איסור טרפה לאיסור נבלה ולליקוי בהליך השחיטה והביאו ראיות רבות לכאן ולכאן מן הסוגיות והראשונים, ולא נמצה זאת כאן. נציין רק שהתוספות בחולין (לב ע"א ד"ה ורמינהי) דנו באפשרות שבהמה תהיה אסורה בשני לאווין, משום טרפה ומשום נבלה, ואילו לפי שיטת הרמב"ם מסתבר בפשטות לומר ששני איסורים אלו קרובים מדי במהותם זה לזה, וכשם ששניהם מצטרפים יחדיו לשיעור כזית לחיוב מלקות, כך יש קושי לחייב מלקות פעמיים על אותה חתיכת בשר משום שניהם. אומנם, אפשר שיש לחלק בין גדרי ריבוי מלקויות לגדרי צירוף לשיעור, והדבר טעון עיון נוסף.

צירוף בשר שיצא חוץ למחיצתו ונבלה

ראינו את חידושו הגדול של הרמב"ם, שטרפה תחילת נבלה היא ועל כן ניתן לצרף חצי זית טרפה עם חצי זית נבלה. המנחת חינוך (ס"ק ה) סבור שחידוש זה נכון ביחס ליישום הרווח של איסור טרפה, דהיינו בהמה שיש בה אחד מסימני הטרפה המגדירים אותה כמתה חלקית. אולם אין זה נכון ביחס לבשר שיצא חוץ למחיצתו, כגון בשר קודשים שיצא מחוץ למחיצה המתאימה לו או עובר שהוציא איבר מחוץ לרחם. בשר זה אסור באיסור מחודש מגזרת הכתוב, שאומנם נלמד מדרשות שהחילו עליו את איסור "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" אך אינו בגדר "טרפה תחילת נבלה", ועל כן אינו מצטרף להשלים לשיעור עם חצי זית נבלה, משום שמדובר בשני איסורים נפרדים ועצמאיים הן בשמותם הפורמליים הן במהותם. לעומת זאת, סבור המנחת חינוך, אין כל מניעה לצרף חצי זית טרפה מהסוג הראשון עם חצי זית מהסוג השני, אף שמדובר בשני איסורים שונים במהותם, משום שאלו שני חצאי זית האסורים משם אחד.

יצוין עוד שהמנחת חינוך לא אמר כן על בשר מן החי, משום שהבין שבשר מן החי אף הוא בגדר נבלה חלקית, משום שהבשר מת בהתנתקותו מן הגוף, ועל כן ניתן לצרפו לכזית נבלה בעזרת סברת "טרפה תחילת נבלה היא". האור שמח (מאכלות אסורות ד, יז) נקט אף הוא שלשיטת הרמב"ם ניתן לצרף בשר מן החי לנבלה לצירוף שיעור, אולם מלשונו משמע שהדבר נכון ביחס לכל הדברים האסורים מן התורה במסגרת הלאו של טרפה:

"דעת רבינו דהוי שם אחד, אף על פי דהם שני לאוין, וכן בשר מן החי עם נבילה מצטרפין, משום דבשר מן החי נפקא לן מקרא ד'ובשר בשדה טריפה', וכמו דטריפה מצטרפת עם נבילה, דתחלת נבילה הוי, כן בשר מן החי".

בעוד המנחת חינוך הבין שלשיטת הרמב"ם יש שני ערוצים נפרדים המאפשרים צירוף לשיעור – שֵׁם איסור אחד ומהות איסור אחת, האור שמח הבין שהדברים שלובים זה בזה: הבנת מהותו של איסור טרפה כתחילת נבלה הגדירה את כל ה"שם" של איסור זה, דהיינו את כל הלאו ומה שנכלל במסגרתו, כשם איסור שהוא אחד עם זה של איסור נבלה, ועל כן כל המקרים האסורים משום "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" יכולים להצטרף לשיעור עם איסורי נבלה לחיוב מלקות.