מצוות התפילה – דאורייתא או דרבנן

המשנה בפרקים הרביעי והחמישי של מסכת ברכות עוסקת בדיני תפילה – בזמני התפילות, בנוסחן ובצורת העמידה בתפילה. מהו מקור חובת התפילה? האם זו חובה מן התורה או מדברי חכמים בלבד?

תשובה לכך עולה מדברי המשנה:

בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה... היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי – לא יפסיק, אלא יקצר.  (משנה ברכות ג, ד–ה)

מבואר במשנה שבעל קרי קורא קריאת שמע אך אינו מתפלל.

הגמרא מבארת את טעם החילוק:

קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא, ותפלה דרבנן.  (ברכות כא.)

שיטת הרמב"ן – מעבודת המקדש לעבודה שבלב

לאור דברים אלו, יחד עם ראיות נוספות, כותב הרמב"ן:

אלא ודאי כל ענין התפלה אינו חובה כלל, אבל הוא ממידות חסד הבורא ית' עלינו, ששומע ועונה בכל קראינו אליו.  (השגות הרמב"ן לספר המצוות עשה ה')

הרמב"ן מוסיף וכותב:

ועיקר הכתוב 'ולעבדו בכל לבבכם' מצות עשה שתהיה כל עבודתינו לאל ית' בכל לבבנו, כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצות בלא כונה או על הספק אולי יש בהם תועלת... ומה שדרשו בספרי 'ולעבדו' זה התלמוד, דבר אחר זו תפלה, אסמכתא היא; או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורה ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו לבדו, כעיני עבדים אל יד אדוניהם... וכן זו ששנויה שם 'ואותו תעבודו' – עבדוהו בתורתו עבדוהו במקדשו, פירושו לומר שיעבדו אותו במקדשו בעבודת הקרבנות והשיר וההשתחואה שם מוסיף על עבודת המצות.  (שם)

מדבריו עולה שמן התורה עבודת ה' נעשית בקיום המצוות ובעבודת המקדש, וחכמים הם אלו שהגדירו עבודה נוספת מלבד עבודת המצוות ועבודת המקדש – 'עבודה שבלב'.[1]

נראה להוסיף ולטעון שהגדרה זו, "עבודה שבלב – זו תפילה",[2] היא חידושם של חכמים לאחר החורבן. מן התורה העבודה נעשית במקדש, והקשר בין הקב"ה לישראל מתקיים על ידי העבודות התמידיות הנעשות במקדש – קורבן התמיד, המנורה, הקטורת ושאר העבודות. עבודות אלו מבטאות את עבדות ה' עלינו, והן הממשיכות את השראת השכינה בישראל.[3] חכמים למדו שעל אף החורבן השראת השכינה לא בטלה, והקשר בין הקב"ה לישראל לא פסק. המקדש חרב, אך השכינה מוסיפה לשרות בישראל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. "ואהי להם למקדש מעט – אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל" (מגילה כט.). "כל בי עשרה שכינתא שריא" (סנהדרין לט.), ובעשרה אומרים 'דבר שבקדושה' (מגילה כג:).[4] אומנם איננו זוכים להקריב את קורבן התמיד, ואש התמיד – המבטאת את השראת השכינה – אינה יוקדת, אך הקשר עם הקב"ה ממשיך. "תפילות כנגד תמידים תקנום", ובאמצעותן מתקיים הקשר עם הקב"ה גם בזמן החורבן, ועבודת ה' ממשיכה גם בהיעדר המקדש: תפילת השחר כנגד תמיד של שחר, תפילת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים, ותפילת ערבית כנגד הקטר איברים ופדרים המוקטרים על המזבח כל הלילה.

נעמיק בדברים אלו. כאמור, הרמב"ן טוען בתוקף שחיוב התפילה הוא מדרבנן, אך כפי שכותב רבנו חיים הלוי מבריסק (הל' תפילה ד, א), אין כוונת הדברים שכל מושג התפילה הוא חידושם של חכמים. המציאות של התפילה קיימת גם מדאורייתא – העמידה לפני ה' ושאילת הצרכים ממנו כעבד לפני רבו – אלא שחכמים הם שקבעו את התפילות כחובה.

על פי האמור יש לומר שקיימות שתי הגדרות ביחס לתפילה – "רחמי" ו"תפילה במקום קורבן".[5] הגדרת התפילה כ"רחמי" היא הגדרתה הבסיסית של התפילה, והגדרה זו קיימת גם מדאורייתא – לא כחובה אלא כחסד וזכות. על גבי הגדרה זו יצקו חכמים לתפילה הגדרה נוספת – "תפילה במקום קורבן", והגדרה זו היא שעשתה את התפילה לחובה, 'עבודה שבלב' כתחליף לעבודת הקורבנות.[6]

מבנה התפילה

דברים אלו שופכים אור על מבנה התפילה.

הרמב"ם כותב בתחילת הלכות תפילה כי מבנה התפילה הוא שבח, בקשה והודיה:

אלא חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כחו.  (הל' תפילה א, ב)[7]

הרמב"ם מוסיף שגם נוסח התפילה, שנתקן על ידי אנשי כנסת הגדולה, בנוי במבנה זה:

כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים, ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה... וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר, שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן.  (שם, ד)

דברים אלו טעונים ביאור: כיצד אפשר להגדיר את שלוש הברכות האחרונות כ'הודיה'? לכאורה ברכת 'מודים' לבדה עוסקת בהודיה, ואילו שתי הברכות האחרות הן ברכות בקשה![8]

נראה שההסבר לכך טמון בהבנה מעמיקה יותר של חתימת התפילה. נראה שחתימת התפילה הבסיסית, לאחר סיום שאילת הצרכים (=לאחר ברכת 'שומע תפילה'), היא ברכת 'מודים'. ברכות 'רצה' ו'שים שלום' אינן חלק אינטגרלי מגוף התפילה אלא תוספות שצורפו לחתימת התפילה.

ואכן ברכות אלו במקורן הן הברכות הנאמרות לאחר הקרבת התמיד, כנאמר במשנה במסכת תמיד:

אמר להם הממונה 'ברכו ברכה אחת', והן ברכו. קראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. ברכו את העם שלש ברכות: אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים.  (משנה תמיד ה, א)

הראשונים נחלקו בשאלה מהי 'ברכת כהנים' האמורה במשנה זו. רש"י (ברכות יא: ד"ה וברכת) מפרש שכוונת המשנה לפסוקי ברכת כוהנים ללא נשיאת כפיים. לעומתו, הרמב"ם (פירוש המשנה שם; הל' תמידין ומוספין ו, ד) מפרש שכוונת המשנה לברכת 'שים שלום'.

מדברי הרמב"ם עולה שבשעת הקרבת התמיד היו נאמרות ברכת 'רצה' וברכת 'שים שלום'. ונראה שלשיטתו ברכות אלו במקורן הן ברכות שנתקנו בשעת הקרבת התמיד – תפילה על קבלת הקורבן ברצון ובקשה להארת פני ה' וברכת שלומו – וחכמים קבעו ברכות אלו בתפילה, הואיל ו"תפילות כנגד תמידים תקנום".[9]

נמצא, אם כן, כי מבנה התפילה, ברובד הבסיסי שלה, הוא כ'רחמי' – שבח, בקשה והודיה, ועל פי מבנה זה סיומה של התפילה הוא בברכת 'מודים'. התוספת של שתי הברכות 'רצה' ו'שים שלום' היא מצד ההגדרה הנוספת שניתנה לתפילה – "תפילה במקום קורבן".

דברים אלו מבארים מדוע הכריעות וההשתחוויות נקבעו בברכת אבות ובברכת 'מודים', כדברי הברייתא:

אלו ברכות שאדם שוחה בהן: באבות תחלה וסוף, בהודאה תחלה וסוף, ואם בא לשוח בסוף כל ברכה וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה – מלמדין אותו שלא ישחה.  (ברכות לד.)

נראה שהכריעות וההשתחוויות נקבעו בתחילת התפילה ובסופה, ומכאן שסוף התפילה הוא בברכת 'מודים', וברכת 'שים שלום' היא מעין תוספת לגוף התפילה.

ונראה להוסיף שברכת 'רצה' וברכת 'שים שלום' קשורות לברכת כוהנים, כנאמר בגמרא בסוטה:

ואמר ר' יהושע בן לוי: כל כהן שאינו עולה בעבודה – שוב אינו עולה, שנאמר 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים' – מה להלן בעבודה, אף כאן בעבודה.   (סוטה לח:)

ואמר רבי זירא אמר רב חסדא: אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל שליח צבור בשים שלום, ואינן רשאין לעקור רגליהם ולילך עד שיגמור שליח צבור שים שלום.  (סוטה לט:)

הגמרא אומרת שעל הכוהנים לעקור רגליהם בברכת 'רצה' ולהישאר על הדוכן עד לאחר ברכת 'שים שלום'. על פי האמור טעם הדבר ברור. ברכת כוהנים במהותה שייכת לעבודת הקורבן – כדברי הכתוב (ויקרא ט, כב): "וישא אהרן את ידו ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים". לכן התפילה, שהיא 'במקום קורבן', חותמת גם היא בברכת כוהנים, ומטעם זה 'שיבצו' חכמים בתפילה את הברכות המלוות את הקרבת הקורבן, והן המבטאות את היות התפילה 'במקום קורבן'. ממילא ברכות אלו קשורות במהותן לברכת כוהנים, והכוהן צריך לבטא זאת – לעקור רגליו לפני ברכת 'רצה' ולהישאר במקומו עד סיום ברכת 'שים שלום'.[10]

שיטת הרמב"ם – תפילה כמצווה

דברים אלו אמורים לפי שיטת הרמב"ן. אומנם הרמב"ם מונה את מצוות התפילה במניין המצוות:

המצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה, וכבר נכפל צווי זה פעמים: אמר 'ועבדתם את ה' אלהיכם', ואמר 'ואותו תעבודו', ואמר 'ואותו תעבוד', ואמר 'ולעבדו'. ואעפ"י שזה הצווי הוא גם כן מן הציוויים הכוללים, כמו שביארנו בשרש הרביעי, הנה יש בו יחוד, שהוא צוה בתפילה. ולשון ספרי: 'ולעבדו' – זו תפילה.  (ספר המצוות לרמב"ם עשה ה')

וכן כותב הרמב"ם בהלכות תפילה:

מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר 'ועבדתם את ה' אלהיכם', מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה, שנאמר 'ולעבדו בכל לבבכם'. אמרו חכמים: אי זו היא עבודה שבלב – זו תפלה. ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.   (הל' תפילה א, א)

הרמב"ם (שם, ד–ז) מוסיף שחכמים קבעו את נוסח התפילה, את מניין התפילות ואת זמנן – "כמניין הקרבנות".[11]

עולה מכך כי בניגוד לשיטת הרמב"ן, הרואה בתפילה חסד וזכות, הרמב"ם רואה את התפילה כמצווה. להבנתו, מהות המצווה היא לעבוד את ה', כהגדרתו בפתיחה להלכות תפילה – "לעבוד את ה' בכל יום בתפילה";[12] וכשם שיש עבודת במעשה – בקיום המצוות ובעבודת המקדש, כך יש 'עבודה שבלב' – בתפילה.

תפיסתו של הרמב"ם מפורשת עוד יותר בדבריו במורה הנבוכים. הרמב"ם כולל את מצוות התפילה בין המצוות שמטרתן אהבת ה' וזכירתו:

המצות אשר כלל אותם הכלל התשיעי הם המצות אשר ספרנום בספר אהבה, וסבת כולם מבוארת, רצוני לומר שכוונת העבודות ההם זכרון השם תמיד ויראתו ואהבתו ושמירות המצות כולן, ושיאמין בשם ית', מה שהוא הכרחי לכל בעל דת שיאמינהו, והם התפלה וקריאת שמע וברכת המזון ומה שנדבק בהן.  (מורה הנבוכים ג, מד)[13]

והדברים נובעים מתפיסתו העקרונית של הרמב"ם, המעמידה את תכלית האדם בדעה המביאה לידי אהבה – הדבקות הנפשית בה' יתברך.[14]

הנהגות התנאים והאמוראים ביחס לתפילה

לסיום נציין שלמחלוקת העקרונית בין הרמב"ם לרמב"ן, האם התפילה ביסודה היא זכות וחסד או חובה ועבודה, שורשים כבר בדברי הירושלמי.

הירושלמי מביא את מנהגם של רבי שמעון בר יוחי וחבריו, שלא היו פוסקים מתלמודם כדי להתפלל, ואומר שבכך הולך רשב"י לשיטתו בהבנת היחס בין תורה לתפילה. הירושלמי מביא בשם רבי יוחנן שיטה שונה:

רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי: כגון אנו, שעוסקים בתלמוד תורה, אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין. רבי יוחנן אמרה על גרמיה: כגון אנו, שאין אנו עסוקים בתלמוד תורה, אפילו לתפלה אנו מפסיקין. דין כדעתיה ודין כדעתיה. רבי יוחנן כדעתיה, דאמר רבי יוחנן: ולואי שיתפלל אדם כל היום, למה – שאין תפילה מפסדת. רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה, דרשב"י אמר: אלו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל, הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין – חד דהוי לעי באוריתא וחד דעבד ליה כל צורכיה. חזר ומר: ומה אין חד הוא – לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה, אילו הוו תרין – על אחת כמה וכמה.  (ירושלמי ברכות א, ב)

הירושלמי מבאר שרשב"י מבחין באופן ברור בין תורה לתפילה, והוא רואה את התפילה כצורך האדם, שראוי היה שהיא ולימוד התורה ייעשו בשני פיות שונים. לעומתו, רבי יוחנן, האומר "ולואי יתפלל אדם כל היום כולו", רואה את התפילה כזמן של דבקות שאין למעלה ממנה.[15]

יש להעיר שאמירות דומות של האמוראים באשר ליחס בין תורה לתפילה מופיעות גם בדברי הבבלי (שבת י.). עם זאת, הבבלי (שבת יא.) מביא את הנהגתו של רשב"י וחבריו, שלא היו מפסיקים לתפילה, לעומת הנהגתו של רבי יוחנן, אך אינו תולה את חילוקי ההנהגות בתפיסות עקרוניות שונות ביחס למהותה של התפילה. הבבלי (ברכות כא.) מביא את דברי רבי יוחנן, "ולואי יתפלל אדם כל היום כולו", בהקשר שונה – בדין אדם שספק אם התפלל. בסוגיה זו נעסוק בשיעור הבא.
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

[1] הרמב"ן מציע שתפילה בשעת צרה היא מצווה דאורייתא, ועי' ספר החינוך (מצוה תלג) הסובר שכך נוקט הרמב"ן למסקנה. (ועי' מגן אברהם (קו,  ב) שכתב שלפי הרמב"ן תפילה דרבנן, ורק לפי הסמ"ק תפילה בשעת צרה היא דאורייתא.)

[2] מקור הגדרה זו בדרשת הספרי (פרשת עקב פסקה מ"א).

[3] בפרט אמורה הגדרה זו ביחס לקורבן התמיד, כנאמר בשמות פרק ל'; ויש לעיין בהתאמת הגדרה זו לכל עבודה ועבודה, ואכמ"ל.

[4] על פי דברינו יש לעיין במחלוקת הראשונים ביחס למעמד בתי כנסת וקדושתם ובשאלה אם הם מוגדרים מדאורייתא כ"מקדש", ואכמ"ל.

[5] הגדרות אלו מפורשות בדברי הגמרא (ברכות כו.) לגבי תפילת תשלומין: "איבעיא להו: טעה ולא התפלל מנחה, מהו שיתפלל ערבית שתים... תפלה במקום קרבן היא, וכיון דעבר יומו בטל קרבנו; או דילמא כיון דצלותא רחמי היא – כל אימת דבעי מצלי ואזיל".

[6] בעזרת ה' בשיעורים הבאים נעסוק בהגדרות אלו ביחס לתפילות השונות.

[7] מקורו של הרמב"ם בספרי (פרשת וזאת הברכה פסקה שמ"ג).

[8] ואכן הגמרא (ברכות לד.) אינה אומרת ששלוש הברכות האחרונות הן ברכות הודיה, אלא שבשלוש ברכות אלו המתפלל "דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו" (ועי' דברי הרדב"ז שם, שעמד על כך והציע שתי תשובות לשאלה זו).

[9] דברים אלו מבארים את ההבדל בין ברכת 'שומע תפילה' לברכת 'רצה'. בשתי ברכות אלו מבקשים על קבלת התפילה, אך הבדל גדול ביניהן: ברכת 'שומע תפילה' נאמרת כחלק משאילת הצרכים, ובה עומד האדם מתחנן ומבקש רחמים; ואילו ברכת 'רצה' אינה חלק משאילת הצרכים אלא שייכת לרובד של "תפילה במקום קורבן" – תפילה על קבלת 'קורבן התפילה' לרצון לפני ה'. (עי' 'שיעורים לזכר אבא מרי' (נשיאת כפים, אות א) להרחבה בעניין זה.)

[10] דברים אלו מבארים את המנהג שלא לומר "שים שלום" בתפילות שאין בהן נשיאת כפיים אלא "שלום רב", וכן את המנהג המובא בטור (אורח חיים סימן ק"כ) שבמנחה אין אומרים "רצה" אלא מתחילים ב"וְאִשֵּׁי ישראל".

[11] נראה שבדברים אלו מיישב הרמב"ם את ראיותיו של הרמב"ן שתפילה דרבנן: אליבא דהרמב"ם, דברים אלו אינם אמורים ביחס לעצם חובת התפילה אלא ביחס לחובת התפילה שלוש פעמים ביום בנוסח מסוים.

[12] וכן כותב הרמב"ם בספר המצוות (עשה ה'): "המצוה החמישית היא שצונו לעבדו יתעלה... ולשון ספרי: 'ולעבדו' – זו תפילה".

[13] וכן עולה ממיקום מצוות התפילה בספר המצוות ומשיבוצה במשנה תורה בספר אהבה.

[14] עי' בדברי הרמב"ם בסיום מורה הנבוכים (ג, נא): "ודע שמעשה העבודות האלו כלם, כקריאת התורה, והתפלה, ועשות שאר המצות, אין תכלית כונתם רק להתלמד ולהתעסק במצות הש"י ולהפנות מעסקי העולם, וכאלו אתה התעסקת בו יתעלה ובטלת מכל דבר זולתו".

[15] עי' בספר הכוזרי (ג, ה) הרואה את זמן התפילה כ"גרעין הזמן ופריו".