קריאת שמע – קריאה וכוונה
חובת הכוונה בקריאת שמע
בשיעור הקודם עסקנו בתוקפה של מצוות קריאת שמע ובמהותה – האם היא דאורייתא או דרבנן והאם היא סניף של מצוות תלמוד תורה או מצווה עצמאית של קבלת עול מלכות שמיים. בשיעור זה נעמיק בכך דרך העיון ביחס בין דיני הקריאה לבין דין הכוונה הקיים בקריאת שמע.
מצוות קריאת שמע, כשמה, מתקיימת בקריאת פרשיות "שמע", "והיה אם שמוע" ו"ויאמר".[1]
הגדרה זו, שהמצווה ביסודה היא מצוות קריאה, עולה כבר מהמשנה בתחילת המסכת:
מאימתי קורין את שמע בערבית.
מאימתי קורין את שמע בשחרית.
וכן עולה מהמשנה המפרטת את דיני הקריאה:
הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו – יצא; רבי יוסי אומר: לא יצא. קרא ולא דקדק באותיותיה – רבי יוסי אומר: יצא; רבי יהודה אומר: לא יצא. הקורא למפרע – לא יצא, קרא וטעה – יחזור למקום שטעה.
רק במשנה בתחילת הפרק השני נזכר עניין הכוונה:
היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כוון לבו – יצא.
אומנם אין ללמוד מכך על גדר מצוות קריאת שמע, שכן מדברי הגמרא עולה שזהו דין כללי במצוות:
שמע מינה מצות צריכות כוונה? מאי אם כוון לבו – לקרות. לקרות? והא קא קרי! בקורא להגיה.
מדברי הגמרא עולה שייתכנו שני ביאורים לדין המשנה שקריאת שמע צריכה כוונה: הואיל ו'מצוות צריכות כוונה' או ככוונה למעשה קריאה. כך או כך, אין זה דין ייחודי לקריאת שמע.
עם זאת, הגמרא מביאה ברייתא שממנה משתמע שקיים דין כוונה המיוחד לקריאת שמע:
'הדברים... על לבבך' – יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה? תלמוד לומר 'האלה' – עד כאן צריכה כוונה, מכאן ואילך אין צריכה כוונה, דברי רבי אליעזר. אמר ליה רבי עקיבא: הרי הוא אומר 'אשר אנכי מצוך היום על לבבך' – מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה.
מדברי הברייתא עולה שקיימת כוונה הנדרשת רק בחלק מקריאת שמע – לרבי אליעזר עד "על לבבך" ולרבי עקיבא בפרק הראשון.[2]
מכך לומדים הראשונים שמלבד דין הכוונה הקיים בכל המצוות – כדי שלא יהיה 'מתעסק' או מדין 'מצוות צריכות כוונה' – בקריאת שמע קיים דין נוסף של כוונה. אלו דברי הריטב"א:
ויש אומרים דשלשה דיני כונות הן, אחד בקריאת שמע לחוד ושנים בכל המצות. האחת הוא דצריך כונה לדבר, שלא יהא כמתעסק בעלמא ואין דעתו לאותו דבר כלל, ודכותה לגבי תקיעת שופר שהוא מתעסק והקול יוצא מעצמו ואינו מתכוין לשם תקיעה כלל, וזו הכונה צריכה בכל המצות. והכונה השנית היא לצאת ידי חובת המצוה, וזו שייכא בכל המצות, ובהא הוא המחלוקת, וקיימא לן כמאן דאמר דאין צריך כונה לצאת ידי חובת מצוה. והשלישית שיכוין לבו בכל תיבה ותיבה ויעיין בענין ויבין אותו, וזו היא בקריאת שמע לחוד, ועל זו הכונה נחלקו לקמן עד היכן צריך כונה.
מה טיבה של חובה זו, כוונת המילים,[3] הקיימת רק במצוות קריאת שמע? נראה שעולה מכאן הגדרה עקרונית ביחס למצוות קריאת שמע – המצווה אינה מסתכמת במעשה הקריאה אלא בקבלת עול מלכות שמיים. בשל כך לא די בקריאת הפרשה, והקורא צריך לכוון את ליבו לתכנים שהוא קורא ולקבל על עצמו עול מלכות שמיים בשעת קריאת הפרשייה.
הגדרה זו מפורשת בדברי היראים:
את ה' אלהיך תירא ותעבוד ותקבל מלכותו ועולו שחרית וערבית, דכתיב בפרשת ואתחנן 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד'.
מבואר בדבריו שגדר המצווה הוא קבלת עול מלכות שמיים.
ביטוי נוסף לתפיסתו זו של היראים בגדר מצוות קריאת שמע, עולה משיטתו הייחודית שהשוכח לקרוא קריאת שמע עובר באיסור "השמר לך פן תשכח את ה' א-להיך":
השמר לך פן תשכח את ה'. כתוב בפ' ואתחנן 'השמר לך פן תשכח את ה'', פירוש שלא ישכח אדם מלקבל עול מלכות שמים עליו ויקרא קריאת שמע בכל יום.
גדריו של איסור זה אינם ברורים דיים – האם האיסור אמור ביחס לכל אדם השוכח קריאת שמע פעם אחת, הנמנע יום שלם מלקרוא קריאת שמע או דווקא השוכח בקביעות ואינו קורא קריאת שמע כלל. עם זאת, ברור שדבריו אלו מבוססים על הבנתו העקרונית שגדר המצווה הוא קבלת עול מלכות שמיים, ולכן המבטל מצווה זו עובר על איסור שכחת ה'.[4]
גדר מצוות קריאת שמע: קריאה או כוונה?
על אף ראיות אלו, אפשר לחלוק על הגדרה זו ביחס למצוות קריאת שמע ולטעון שהמצווה ביסודה היא מצוות קריאה, שכן אפשר לדחות ראיות אלו בשני אופנים:
א. הרמב"ן (מלחמות ה' ראש השנה ז.) חולק על ההסבר דלעיל, ולשיטתו אין הבחנה בין הכוונה לצאת ידי חובה הקיימת בכל המצוות לבין דין הכוונה שנאמר ביחס לקריאת שמע בפסוק ראשון. אם כן, לשיטתו אין דין כוונה ייחודי לקריאת שמע.[5]
ב. הפרי מגדים (משבצות זהב סג, ג) דן בשאלה אם חיוב הכוונה הוא דאורייתא או דרבנן, ולומד מדברי המגן אברהם (קא, א) שחיוב הכוונה הוא מדרבנן. עולה מכך שמדאורייתא החיוב הוא על קריאת הפרשה בלבד, וכל דין הכוונה הוא מדרבנן בלבד.[6]
תפיסה זו משתמעת גם מדברי הרמב"ם, שבשונה מהיראים דלעיל אינו כותב שהמצווה היא קבלת עול מלכות שמיים אלא מתמקד במעשה הקריאה:
והמצוה העשירית היא שצונו לקרוא קריאת שמע בכל יום ערבית ושחרית, והוא אמרו יתעלה 'ודברת בם בשבתך בביתך וגו' ובשכבך ובקומך'.
וכן נראה שנוקט הירושלמי, הסובר – כפי שנאמר בשיעור הקודם – שהמצווה ביסודה היא סניף של תלמוד תורה: קריאת פרשיות מן התורה בבוקר ובערב.
מצווה כפולה – קריאה וכוונה
בדברינו אלו הוצעו שתי דרכים בהבנת מהות המצווה – קריאה וכוונה. אומנם אפשר להציע שלמצוות קריאת שמע הגדרה מורכבת יותר, והיא כוללת שני רבדים אלו כאחת: יש בה גם מצוות קריאה – קריאת פרשה בתורה, וגם מצוות כוונה – קבלת עול מלכות שמיים. על פי הצעה זו, שתי ההבנות שהובאו בשיעור הקודם, שקריאת שמע היא מצוות תלמוד תורה או שהיא קבלת עול מלכות שמיים, משלימות זו את זו.
יש להעמיק הצעה זו ולבסס אותה על פרשיית "שמע ישראל" שבתורה. כפי שראינו בשיעור הקודם, פרשיית "שמע ישראל" פותחת בקבלת עול מלכות שמיים וייחוד ה' וממשיכה במצוות תלמוד תורה. אם כן, אפשר להבין שמצוות קריאת שמע שבאה לאחר כן מתייחסת לשני עניינים אלו – היא גם מצווה לקבל עול מלכות שמיים ולייחד את שמו באהבה בכל ערב ובכל בוקר וגם מצווה לעסוק בתורה תמיד, "בשכבך ובקומך".
הבנה זו, שקריאת שמע כוללת שני רבדים שונים, משתמעת מלשון הברייתא:
'על לבבך' – רב זוטרא אומר: עד כאן מצות כוונה, מכאן ואילך מצות קריאה; רבי יאשיה אומר: עד כאן מצות קריאה, מכאן ואילך מצות כוונה.
מדברי הברייתא משתמעת שקיימות שתי מצוות שונות – מצוות קריאה ומצוות כוונה. אפשר לבאר שמצוות הקריאה היא עצם קריאת הפרשה (ומצווה זו היא סניף של מצוות תלמוד תורה), ואילו מצוות הכוונה היא קבלת עול מלכות שמיים.
כדברים אלו כותב הצפנת פענח:
והנה במה דאמר כאן די"ג 'עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה', ר"ל כך, דיש ב' חיובים, אחד קריאת הפרשיות ואחד קבלת עול מלכות שמיים.
אם כן, אלו שני הרבדים המרכיבים את מצוות קריאת שמע.
בין פסוק ראשון לשאר הפסוקים
ייתכן שיש בדברים אלו כדי לבאר את סוגיית הגמרא לגבי קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא:
תנו רבנן: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד' – זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא. אמר ליה רב לרבי חייא: לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליה מלכות שמים. אמר ליה: בר פחתי! בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים.
הגמרא אומרת שרבי יהודה הנשיא לא היה קורא את שלוש הפרשיות, אלא היה אומר את הפסוק הראשון בלבד, הואיל והיה עסוק בדרשתו.
הראשונים נחלקו בביאור הנהגה זו. הרא"ה (שם ד"ה פי' ובגמרא)מבאר שמדאורייתא די בקריאת הפסוק הראשון, ורבי יהודה הנשיא, הואיל ותורתו אומנותו, לא היה מחויב אלא בכך.[7] לעומתו, הרא"ש מבאר שרבי יהודה הנשיא היה פטור מקריאת שמע הואיל והיה עסוק ב'תורה דרבים':
וא"ת כיון דבעינן שיקרא את כולה למה לא הפסיק לקרותה, דאפי' מי שתורתו אומנתו תנן בפ"ק דשבת דמפסיק לק"ש. וי"ל דהני מילי אדם שלומד לבדו, אבל מי שלומד תורה ברבים אין לו להפסיק.
מדוע, אם כן, רבי היה קורא את הפסוק הראשון? אפשר להציע שעיסוק ב'תורה דרבים' פוטר רק מ'מצות הקריאה', שהיא סניף של מצות תלמוד תורה, אך לא מ'מצות כוונה', מהחובה לקבל עול מלכות שמיים. בשל כך, רבי לא היה קורא את כל שלוש הפרשיות, אלא היה מקבל על עצמו עול מלכות שמיים באמירת הפסוק הראשון בלבד.
חובת נשים בקריאת פסוק ראשון
ייתכן שהבנה זו, שמצוות קריאת שמע כוללת בתוכה שני רבדים – תלמוד תורה וקבלת עול מלכות שמיים, עומדת גם ביסוד שיטת בעל ספר 'אוהל מועד'[8] לגבי פטור נשים מקריאת שמע.
במשנה (ברכות ג, ג) נאמר שנשים פטורות מקריאת שמע. אומנםבעל ה'אוהל מועד' מחדש שגם נשים חייבות ב'קבלת הייחוד':
נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחינוך פטורים מקריאת שמע ומתפילין, וחייבין בתפילה ומזוזה וברכת המזון. ונראה דעבד ואשה חייבין בקבלת היחוד, דהיינו פסוק ראשון, אבל משאר פסוקים פטורים.
לכאורה דברים אלו מחוסרי פשר: הואיל ונשים פטורות ממצוות קריאת שמע, מדוע עליהן לקרוא פסוק ראשון?![10] על פי האמור נראה להציע שלשיטתו נשים פטורות רק מ'מצוות הקריאה' – חובת קריאת שלוש הפרשיות, שהיא חלק ממצוות תלמוד תורה שנשים פטורות ממנה. לעומתה, 'מצות כוונה' – החובה לקבל עול מלכות שמיים – אמורה גם לגבי נשים, ולכן גם הן מחויבות לקרוא לכל הפחות את הפסוק הראשון בכוונה, וכך לקבל על עצמן עול מלכות שמיים.
אופייה של מצוות תפילין
לסיום נעיר שבשיעור הקודם טענו שמחלוקת הבבלי והירושלמי בהבנת גדר מצוות קריאת שמע – אם יסודה בחובת תלמוד תורה או בחובה לקבל עול מלכות שמיים – קיימת גם לגבי מצוות תפילין. ואכן נראה שגם לגבי תפילין אפשר להציע ששני רבדים אלו קיימים כאחת: תפילין הן חלק ממצוות תלמוד תורה, ונוסף על כך יש בהן קיום של קבלת עול מלכות שמיים – "עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי" (רש"י ברכות ל: ד"ה תפילין).
שיטה זו משתמעת מדברי רבנו יונה:
ואף על פי שמצות תפילין יש בהם מעשה, והיה נראה שאינה נדחית מפני הלימוד, אפילו הכי במכילתא אמרינן שמי שעוסק בתורה פטור מן התפילין, ואמרינן התם דטעמא דמלתא משום דבתפילין כתוב 'למען תהיה תורת ה' בפיך', וכיון שטעם התפילין מפני התורה והוא עוסק בתורה כל היום, זהו במקום תפילין. ומכל מקום לא בא לפטור שלא יניחם בשעת קריאת שמע ותפלה, שזה צריך הוא לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה כדאמרינן לעיל, אלא הרווחנו בזה שאע"פ שהחיוב כל היום פוטר למי שעוסק בתורה.
רבנו יונה מסביר שדברי המכילתא הפוטרת את העוסק בתורה מן התפילין מתייחסים לחובת הנחת התפילין כל היום, אך אין בכך כדי לפטור מחובת הנחת תפילין בשעת קריאת שמע ותפילה. נראה מכך שלשיטתו הנחת תפילין כל היום היא חלק ממצוות תלמוד תורה, וממנה פטור העוסק בתורה; ואילו הנחת תפילין בשעת קריאת שמע ותפילה היא משום קבלת עול מלכות שמיים, ובה חייב כל אדם.
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.
עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.
[1] בשיעור הבא נעסוק במחלוקת הראשונים בשאלת שיעור הקריאה מדאורייתא.
[2] הגמרא (ברכות יג:) מביאה דעה נוספת בשם רבי מאיר, ועל פיה נדרשת כוונה רק בפסוק הראשון. רבא פוסק כדעה זו.
[3] הגדרה זו מבוססת על דברי הריטב"א, אך רבי עקיבא איגר (ליקוט תשובות וחידושים סימן ב) טוען שאין חובה בכוונת המילים, ודי בכוונה כללית לקבל עול מלכות שמיים. [וע"ע ביאור הגר"א (אורח חיים סימן ה ד"ה ויכוין) שרק בפסוק ראשון של קריאת שמע יש לכוון בשם ה' גם את פירוש שם הוי"ה בכתיבתו.]
[4] הגרי"ד סולובייצ'יק (רשימות שיעורים ברכות ב. 'בענין שומע כעונה בקריאת שמע ובתפילה') מבאר על פי זה מדוע אין דין 'שומע כעונה' בקריאת שמע: דין 'שומע כעונה' נאמר ביחס למצוות שבדיבור, אך בקריאת שמע המצווה אינה בפה אלא גם בלב – קבלת עול מלכות שמיים, ודיבור הפה הוא רק הביטוי לקבלת עול מלכות שמיים שבלב. בשל כך צריכה הקריאה להיעשות על ידי כל אחד בפני עצמו [וכן כותב הצפנת פענח (קריאת שמע ב, א).]
[5] אומנם שיטתו צריכה ביאור – מדוע אם כן חובת הכוונה אינה קיימת בכל הפרשיות?
[6] כן מוכיח אבי מורי, הרב אליהו ליפשיץ, בספרו 'תורת אמך' (עמ' 6, עמ' 131).
[7] בשיעור הבא נרחיב בביאור שיטה זו.
[8] 'אהל מועד' הוא חיבורו ההלכתי המקיף של ר' שמואל ב"ר משולם ירונדי, בן דורו של רבי יעקב בן הרא"ש בעל הטורים, שחי בגירונה שבספרד. קטעים מחיבורו מוזכרים בבית יוסף.
[9] דבריו מובאים בבית יוסף (אורח חיים סימן ע ד"ה כתוב).
[10] ואכן השולחן ערוך (אורח חיים ע, א) אינו מביא זאת כחובה גמורה אלא כהנהגה ראויה: "ונכון ללמדם שיקבלו עליהן עול מלכות שמים".
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)