היסח דעת מן התפילין
בסוף השיעור הקודם ראינו את דברי השולחן ערוך, שנוהגים שלא להניח תפילין כל היום משום שבשעת הנחתן אסור להסיח את הדעת מהן. בשיעור הנוכחי נעסוק בגדרי דין זה.
נאמר בגמרא:
אמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה קל וחומר מציץ: ומה ציץ, שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה 'והיה על מצחו תמיד' – שלא תסיח דעתו ממנו; תפילין, שיש בהן אזכרות הרבה, על אחת כמה וכמה.
מדברי הגמרא עולה שאסור להסיח את הדעת מן התפילין, והדבר נלמד בקל וחומר מהציץ. נראה מכך שזהו דין בקדושת התפילין – הואיל ויש בתפילין אזכרות, אסור לאדם להסיח מהן את דעתו. לשם כך נדרש האדם למשמש בתפיליו בכל שעה, וכך תהיה דעתו עליהן.
גדר 'היסח הדעת' האסור בתפילין
רבנו יונה עוסק בענייננו בעקבות סוגיית הגמרא (סוכה כו.) המתירה לישון שנת עראי בתפילין:
ויש לשאול דאפילו שינת עראי היאך מותר, והלא אסור להסיח דעתו מהם, ובשעה שמתנמנם נמצא שמסיח דעתו מהם.
ואומר מורי הרב נר"ו דמתוך דברי ר"מ ז"ל למדנו תירוץ לדבר זה, דודאי היסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק, אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו, אף על פי שעוסק באומנותו ובצרכיו ואין דעתו עליהם ממש, לא נקרא זה היסח הדעת. דאי לא תימא הכי, היאך יוכל האדם להניח תפילין כל היום. והכא נמי כשמתנמנם ליכא היסח הדעת, דאדרבה באותה שעה עומד יותר דרך מורא ושוכח הבלי העולם, ולפיכך מותר לישן בהם שינת עראי.
לדבריו, אין חובה שתהיה דעתו של אדם על התפילין ממש, אלא די בכך שלא יעסוק בשחוק ובקלות ראש. לכן בשעת השינה, הואיל והאדם אינו נתון במצב של שחוק וקלות ראש, אין איסור משום היסח הדעת, אף שבשעה זו אין דעתו על התפילין שעליו.[1]
השאגת אריה (סימן לט) מקשה על רבנו יונה שאין סברה לחייב את האדם למשמש בתפילין כדי שלא יבוא לידי קלות ראש, ואף לא מסתבר שנצרכה אזהרה מיוחדת שלא לנהוג קלות ראש בציץ, שהרי הכוהן הגדול מניחו על מצחו רק בבית המקדש, שנצטווינו בו "ומקדשי תיראו".[2] השאגת אריה מוסיף שהטור (אורח חיים סימן מד) מביא את דברי רבנו יונה, אף שבהלכות אבלות (יורה דעה סימן שפח) הביא את פסיקת הרמב"ן שאבֵל לא יניח תפילין בשעת ההספד הואיל ודעתו אינה מיושבת עליו, ומשמע שצריך לחשוב על התפילין ולזוכרן תמיד. עוד הקשה השאגת אריה שהרמב"ם (תפילין ד, יג) כותב שמצטער ומי שדעתו אינה מיושבת עליו פטור מתפילין משום שאסור להסיח מהן את הדעת, ומשמע שחובה לזכור את התפילין, ולא רק שאין לנהוג בהן קלות ראש. על פי זה מקשה השאגת אריה על סתירה נוספת בדברי הטור: כאמור, הטור (סימן מד) מביא את דברי רבנו יונה, ואף על פי כן הוא מביא (סימן לח) את דברי הרמב"ם הללו.[3]
השאגת אריה עצמו פוסק שלא כדברי רבנו יונה, ולדעתו יש חובה לזכור את התפילין תמיד. השאגת אריה מיישב את תמיהת רבנו יונה מההיתר לישון שנת עראי בתפילין ומסביר שאין הכוונה שצריך לזכור את התפילין תמיד ללא הפסקה, אלא חובה לזוכרן בכל פרק זמן מסוים. בשל כך, מותר לישון בהן שנת עראי של כדי מהלך מאה אמה, הואיל ופרק זמן מצומצם כזה אינו מוגדר 'היסח דעת'.
יש להעיר על דברי השאגת אריה שלפי הרמב"ם (תפילין ד, יד) "חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו, שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד", ואם כן חוזרת תמיהת השאגת אריה למקומה: כיצד מותרת שנת עראי בתפילין אף שאסור להסיח את הדעת מהן אפילו רגע אחד?!
רבי אריה פומרנצ'יק, בספרו 'עמק ברכה', מיישב את תמיהות השאגת אריה על שיטת רבנו יונה והרא"ש:
ולענ"ד נראה דאין כוונת הרא"ש דדוקא שחוק וקלות ראש אסור, אלא עיקר הדין היסח הדעת הוא שצריך לעמוד במצב של יראה, ואם עומד בקלות ראש אין כאן מצב של יראה, וכן נמי אם אין דעתו מיושבת עליו והמצטער גם כן אינו עומד במצב של יראה, כי מחמת צערו וטרדתו לבבו פונה מיראת שמים. אבל כל שעומד במצב של יראה סגי בזה, ולא צריך שיהא דעתו עליהם ממש, ועל כן אם מתנמנם שפיר מיקרי עומד במצב של יראה, שאז שוכח הבלי העולם, ואין זה היסח הדעת.
לדבריו, לשיטת רבנו יונה והרא"ש דווקא עיסוק בדברים בטלים אסור בשעת הנחת התפילין, ואילו עיסוק בדברים רציניים ובעלי תכלית אינו נחשב היסח דעת, אף שבשעת התעסקותו של האדם בדברים אלו אין דעתו על התפילין. על פי זה מוסברת שיטת הטור, שהעתיק את דברי רבנו יונה והרמב"ם כאחת: אין כאן מחלוקת – המניח תפילין יכול לעסוק בדברים רציניים בלבד, ולא בדברים בטלים. כמו כן, על פי זה מיושבות קושיות השאגת אריה על רבנו יונה, משום שאומנם אין חובה לחשוב בכל עת על התפילין, אך יש איסור לעסוק בדברים בטלים ולחשוב מחשבות בטלות בשעת הנחתן. ולכן, כדי שהאדם לא יגיע לכך, עליו למשמש בתפיליו בכל שעה.
הגדרה זו עולה מדברי הריטב"א:
ותמיהא לי מילתא, היכי לא חיישינן להיסח הדעת ונאסור אפילו שינת עראי. ויש לומר דלהיסח הדעת לא קפדינן אלא כשהוא ער ולבו פונה לדברים בטלים, דבעינן שתהא כל מחשבתו בהם, אבל כל שאינו מפנה דעתו לדברים של חול, אף על פי שאין דעתו על התפילין מותר, ומן הטעם הזה הוא קורא בתורה ומתפלל ותפילין בראשו אף על פי שאין דעתו עליהם בודאי, כנ"ל.
היסח הדעת כביטול מצוות תפילין
לנצי"ב שיטה שונה בעניין זה. הנצי"ב מוכיח גם הוא שלפי הרמב"ם האיסור אינו רק בשחוק וקלות ראש אלא בכל היסח הדעת מן התפילין:
אבל דעת הרמב"ם אינו כן, שהרי כתב בהלכות תפילין 'חייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהם עליו, שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד', ועל שחוק וקלות ראש לא שייך בזמן רגע אחד. והכי יש להוכיח דעת רש"י, שפירש בסוכה דרבנן דבי רב אשי הוו מברכי כל אימת דהוי ממשמשי, פירש רש"י: 'דקיימא לן חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה', עד כאן לשונו, והרי לא היו רבנן דבי רב אשי בשחוק וקלות ראש ח"ו, אלא על כרחך ההיסח דעת כמשמעו, ואם כן קשה קושית הרא"ש.
בעקבות זאת מחדש הנצי"ב שלפי הרמב"ם היסח הדעת אינו איסור אלא גדר בקיום מצוות תפילין:
ונראה דהיסח הדעת בתפילין אינו אסור משום בזיון כמו שחוק וקלות ראש וכדומה, אלא שאינו מקיים באותה שעה מצות תפילין, והרי הם כמונחים על הראש שלא לשם מצוה. ומש"ה כתב הרמב"ם שם בהל' י"ג מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהם, ולא כתב שהמצטער וכדומה אסור להניח תפילין, אלא פטור משום שאינו מקיים המצוה, אבל איסור אין בזה, אלא שמבטל המצוה בשעה שיכול לקיימה, וזהו דוקא בשעה שאינו מצטער ודעתו מיושבת עליו אסור להסיח דעתו ולבטל המצוה, אבל מצטער פטור, שאין עליו החיוב במצות תפילין, כיון דאף אם יניחם לא יקיים המצוה משום היסח הדעת (ויהיה בכלל ברכה לבטלה), אבל אם מנח להו ליכא איסורא.
לדבריו, בהסחת דעת מן התפילין אין איסור אלא ביטול של מצוות תפילין, המתקיימת רק כאשר האדם מודע לקיומן של התפילין ואינו מסיח את דעתו מהן.
הגדרה זו ביחס להיסח הדעת, שזהו תנאי לקיום מצוות תפילין, מפורשת בדברי ספר החינוך:
משרשי המצוה, לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו והערב כסוס כפרד אין הבין, אם לא שהנפש שחננו האל תמנענו לפי כחה מן החטא. ומאשר תשכון בגבולו שהיא הארץ, ורחוקה מאד מגבולה שהיא השמים, לא תוכל לו ויגבר כחו עליה תמיד, לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשומרה משכנה הרע פן יקום עליה ויהרגנה אחר היותה בגבולו ותחת ידו. ורצה המקום לזכותנו אנחנו עם הקודש, וציוונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק דברי תורה מפינו יומם ולילה, ושניתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו ומזוזה בפתחינו והתפילין בידינו ובראשינו, והכל להזכירנו למען נחדל מעושק ידינו ולא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו... ובהיות מיסוד התפילין מה שזכרנו נצטוינו עליהם לבל נסיח מהן דעתנו.
יסוד המחלוקת
נעמיק בדברים אלו. בשיעורים הקודמים עמדנו על שתי גישות מרכזיות בהבנת מהות מצוות תפילין, הנובעות מהבנה שונה של פרשיית "שמע ישראל". לפי הגישה האחת, מצוות תפילין היא סעיף של מצוות תלמוד תורה – שימת דברי התורה על היד ועל הראש באופן תדיר כתחליף ללימוד תורה או כביטוי נוסף, מעשי, לדבקות בתורה (כפי שביארנו בשיעור הקודם). לפי הגישה השנייה, מצוות תפילין היא מצווה בפני עצמה, שעניינה קבלת עול מלכות שמיים. בשיעור הקודם טענו שבין הראשונים הנוקטים גישה זו יש מחלוקת בהגדרה המדויקת של עניינן של התפילין: לדעת הריטב"א (שבת מט. ד"ה כיון) – וכן עולה מדברי רש"י (ברכות ל: ד"ה תפילין; עירובין צו. ד"ה מי שצריכין) – התפילין הן 'אות' וסימן שהאדם נותן על גופו ומביע שהוא עבד ה'. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם (תפילין ד, כה) והחינוך (שם) הנחת התפילין אינה 'אות' וסימן בעלמא, אלא מטרתה להפנות את דעתו של האדם מדברי ההבל אל דרכי האמת והצדק ולהחדיר לתודעתו את התכנים הכתובים בתפילין.
על פי דרכם של רש"י והריטב"א, מצוות התפילין מתקיימת בעצם הנחת התפילין על גופו של האדם, גם כאשר האדם אינו נותן אל ליבו את התכנים הכתובים בתפילין וגם כאשר התפילין אינן גורמות לשינוי באורחותיו ובמחשבותיו. לעומת זאת, על פי דרכם של הרמב"ם והחינוך, ייתכן שהמודעות לתפילין ולתכניהן היא חלק מגוף המצווה, ולכן המסיח דעתו מן התפילין אינו מקיים מצווה בהנחתן (וכעולה מדברי החינוך דלעיל).[4]
שיטת הרמב"ם – "שמצוותן כך היא"
על אף דברים אלו, פרשנותו של הנצי"ב בשיטת הרמב"ם אינה פשוטה כלל. לדבריו, אין כל איסור בהיסח הדעת אלא ביטול מצוות תפילין בלבד. ואולם שפתי הרמב"ם ברור מיללו שיש איסור להסיח את הדעת מן התפילין:
מצטער ומי שאין דעתו מיושבת ונכונה עליו פטור מן התפילין, שהמניח תפילין אסור לו להסיח דעתו מהן.
יחד עם זאת, מהמשך דברי הרמב"ם עולה כעין דברי הנצי"ב, שאיסור היסח הדעת הוא חלק ממצוות תפילין. בהלכות הבאות עוסק הרמב"ם בדינים הנוגעים לקדושת התפילין, ולאחר מכן הוא מרחיב בתיאור התועלת הרוחנית הנובעת מהנחת התפילין – הפניית דעתו של האדם מדברי ההבל אל דברי האמת והצדק:
קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא.
לכאורה יש בדברים אלו כדי להתמיה: הרי ביסוד הכול עומדת חובת הנחת התפילין, ובעקבותיה נאסר על האדם שעל גופו מונחות התפילין הקדושות להסיח דעת מהן, אך הרמב"ם פותח באיסור היסח הדעת, ולאחר מכן הוא כותב שבעטיו יש להניח תפילין כל היום.
נראה שהמפתח להבנת דברי הרמב"ם נמצא במילותיו האחרונות: "שמצוותן כך היא". אליבא דהרמב"ם – כפי שכבר ביארנו בשיעור הקודם – תכלית מצוות תפילין היא שמירה על האדם מלעסוק בדברי ההבל והפניית ליבו לדברי האמת והצדק. לשם כך ציוותה התורה שעל האדם להניח על גופו את התפילין הקדושות, וכך, הואיל ואסור להסיח דעת מן התפילין מחמת קדושתן, נמצא האדם עסוק בענייני האמת והצדק כל יומו. מטעם זה הרמב"ם קורא להניח את התפילין בכל שעות היום, שכן רק באופן זה התפילין מממשות את תכליתן – הפניית ליבו של האדם לדברי האמת והצדק.
העוסק במצווה פטור מן המצווה
מדברי רבנו שמחה עולה שיטה נוספת בעניין זה. השיטה מקובצת מביא את קושיית רבנו שמחה כיצד אפשר להקפיד על איסור היסח הדעת מן התפילין בשעת קריאת שמע ותפילה:
והקשה הר"ר שמחה, כיון דתפילין בעו כוונה, איך יכול להתפלל או לקרוא קריאת שמע בהם, דהא אינהו נמי בעי כוונה.
רבנו שמחה מתרץ שבשעת קריאת שמע ותפילה המניח פטור מחובה זו הואיל ו"העוסק במצווה פטור מן המצווה":
ותירץ דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, כיון דאי אפשר לו לקיים שניהם ביחד.
דברי רבנו שמחה טעונים ביאור. הכלל "העוסק במצווה פטור מן המצווה" מלמד על פטור מקיום מצוות, אך כמובן אינו מתיר איסורים. ואם כן, אם קיים איסור להסיח את הדעת מן התפילין ויש בכך פגיעה בכבודן ובקדושתן, כיצד הותר לעבור על איסור זה לצורך קיום מצוות קריאת שמע ותפילה?! גם אם דין זה אינו מלמד על איסור, אלא הוא חלק מקיום מצוות תפילין, כדברי הנצי"ב, דברי רבנו שמחה אינם ברורים: אם מצוות תפילין אינה מתקיימת בשעה שהמניח מסיח דעתו מהן, מדוע יש להניח תפילין בשעת קריאת שמע ותפילה? נוסף על כך, מדוע הכלל "העוסק במצווה פטור מן המצווה" אינו פוטר את המניח תפילין מלקרוא את שמע ומלהתפלל? הרי מצוות התפילין היא המצווה שהאדם עסוקבה, וממילא אם המצוות אינן יכולות להתקיים יחדיו – מצוות התפילין אמורה לדחות את מצוות קריאת שמע ותפילה! מדוע, אם כן, קובע רבנו שמחה שההיתר להסיח דעת מן התפילין בשעת קריאת שמע ותפילה הוא מדין "העוסק במצווה פטור מן המצווה"?!
מכאן שלרבנו שמחה הבנה שונה ביסוד דין היסח הדעת מן התפילין. לדבריו, היסח הדעת אינו איסור ואף לא תנאי בקיום מצוות תפילין אלא דין בפני עצמו: בשעת הנחת התפילין קיימת חובת גברא לנהוג בהן בקדושה ולא להסיח את הדעת מהן. ממילא, הואיל ודין בפני עצמו הוא, שייך לומר שדין זה מוטל רק על העוסק בצרכיו בשעת הנחת התפילין, אך העוסק בקריאת שמע ובתפילה פטור מחובה זו מדין "העוסק במצווה פטור מן המצווה".[5]
בעזרת ה' בשיעור הבא נעמיק בהגדרה זו, שלפיה מלבד מצוות הנחת התפילין קיימת מצווה נוספת – חובת השמירה על קדושת התפילין.
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.
עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.
[1] כדברים אלו כתב גם הרא"ש (ברכות ג, כח; הלכות תפילין סימן כא), וע"ע בתוספות ישנים (יומא ח. ד"ה תפילין): "ואם תאמר, למה לי טעמא דלא ישן בהן שמא יפיח בהן... תיפוק ליה משום היסח הדעת דהכא. ויש לומר, דהיינו נמי טעמא דהיסח הדעת דהכא, אי נמי אומר הר"ר אלחנן דטעמא דהיסח הדעת לא שייך אלא כשהוא ניעור".
[2] עי' בדברי השאגת אריה לקושיות נוספות.
[3] השאגת אריה מוסיף להקשות שרבנו יונה לומד את שיטתו מהרמב"ם, אך מדברי הרמב"ם, כאמור, עולה דווקא שלא כדבריו.
[4] תפיסה זו עולה גם מדברי הב"ח בשלושה מקומות:
בסימן לח (ד"ה גרסינן) כתב הב"ח: "ובמקצת ספרי רבינו כתוב נוסחא אחרת: 'ולזכרון בין עיניך' – מכאן אמרו שכל המניח תפילין לא יסיח דעתו מהן... פירוש מדכתיב 'ולזכרון' אלמא שצריך לזכור אותן בכל שעה, שלא יסיח דעתו מהן". לפי גרסה זו, החובה שלא להסיח דעת מן התפילין נלמדת מהכתוב "ולזכרון בין עיניך", ונראה שזהו גדר במצוות תפילין – המצווה מתקיימת רק מתוך מודעות לתפילין ולעניינן.
בהמשך דבריו (שם ד"ה ומ"ש בעל העיטור) דן הב"ח בשיטת בעל העיטור (שעסקנו בה בשיעור הקודם) וכותב שדווקא הקורא בתורה פטור מתפילין: "נראה דטעמו דסבירא ליה דהא דכתיב 'למען תהיה תורת ה' בפיך', שמלמדנו דהמניח תפילין כאילו קורא בתורה, רצונו לומר כאילו קורא בתורה אלו הארבע פרשיות שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים, כדי שנזכור יציאת מצרים על ידי ניסים ונפלאות שעשה עמנו וכו' כדלעיל בסימן כ"ה. ואם כן לפי זה נמי הקורא בתורה דקאמר רוצה לומר הקורא בתורה אלו הארבע פרשיות פטור מן התפילין, אבל שאר פרשיות שבתורה, וכל שכן תלמוד או מדרש, פשיטא דאינו כמניח תפילין, דאין ענין שאר דברי תורה לארבע פרשיות שבתפילין".
בסימן ח (ד"ה ויכוין) ובסימן תרכה (ד"ה בסכת תשבו) מחדש הב"ח שהמניח תפילין ללא כוונה לטעם המצווה אינו מקיים את המצווה כתקנה (וגדר זה קיים גם במצוות ציצית וסוכה, שטעמן מפורש בתורה).
[5] כן מבאר הרב חיים צימרמן בספרו 'בנין הלכה' (עמ' לא).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)