עריכה: אביעד ברסטל.

***

פתיחה

בשיעור שעבר סקרנו את מקורות ההלכה בעניין חזרה מהצלה ומפעילות מבצעית בשבת. הלכה למעשה, נחלקו בדבר האחרונים, ובדורנו נכתבו על כך עשרות רבות של תשובות כמעט מכל גדולי פוסקי הדור.

בשיעור זה נסקור בקצרה את הדעות השונות, ואת הסברות המרכזיות להיתר ולאיסור.

 

מחלוקת האחרונים

רבי יעקב עמדין קבע מסמרות להלכה, שעל פי מסקנת דברי חז"ל הן בראש השנה הן בעירובין, ניתן להתיר אפילו איסורי תורה במקום שבו קיים חשש שמא ייכשלו לעתיד לבוא:

"אפילו באיסור סקילה ניתנה שבת לדחות משום חשש מכשול. וכדקיימא לן נמי בכולן חוזרין בכלי זיינם אף על פי שאינם צריכים להם עכשיו אלא משום ספק העתיד לבוא. ואין לומר סכנת נפשות שאני, דתיקון המועדות נמי דבר גדול, והלא הוא דוחה שבת בכל אופן ואף מפני הספק ניתן לחללו בכל דבר. לפי שהדבר מסור לחכמים לעשות גדר וסייג לתורה, וכל מדות חכמים כן שהתירו כמה דברים סופן משום תחלתן. ולא תימא דרבנן בדרבנן היא אלא דאורייתא וניתנה שבת לדחות בשבילה ע"פ התורה אשר יורו וגזרו החכמים כפי מה שיראה בעיניהם שהוא חיזוק והעמדה לדברי תורה – כגון זה יפה כח ב"ד בכל מקום. ומתנין לעקור דבר מן התורה אף בקום עשה משום מגדר מילתא". (שו"ת שאילת יעבץ ח"א, סי' קל"ב)

כפי שהוזכר בשיעור שעבר, כך משמע גם מפשט דבריו של ה'חתם סופר' בתשובותיו (אורח חיים ח"א, סי' ר"ג), שהדגיש שהותרו איסורי תורה הן לצורך קידוש החודש הן לצורך פיקוח נפש, כדי למנוע חשש סכנה לעתיד לבוא. בדורנו, הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה אורח חיים ח"ד, סי' פ') אחז בנחרצות בעמדה זו, והתיר לכונני 'הצלה' שהוזנקו בשבת לשוב לביתם בנסיעה בקטנוע, כדי שלא יפרשו מן הארגון, ויוסיפו להתנדב בו ולהציל חיים.

בעקבות תשובת ה'חתם סופר', הכריע כך גם הר"ש ואזנר (שו"ת שבט הלוי ח"ו, סי' כ"ו; ח"ח, סי' פ"ז), אם כי הוא דרש לעשות כל מאמץ לאפשר לאנשי רפואה לשוב לביתם בעזרת נהג גוי. בספר ארחות רבנו (ח"א, עמ' קנה) הובאה עדותו של הרב יעקב ישראל קניבסקי, 'הסטייפלער', שה'חזון אי"ש' התיר לרופא לשוב ברכב לביתו, כדי לא להכשילו לעתיד לבוא. הרב אשר וייס (שו"ת מנחת אשר ח"ב, סי' מ') מוסר עדות זהה בשמו של הגרי"ז מבריסק, והדברים יובאו בהרחבה להלן. כך הייתה גם דעתו של הר"ש ישראלי (עמוד הימיני סי' י"ז) לעניין שוטרים שנקראו לאירוע חירום, שלדעתו רשאים לחזור לבסיסם בסיומו אף בנסיעה ברכב תוך מעבר על מלאכות שנאסרו מן התורה.

לעומת כל אלו, רבי שלמה קלוגר (שהיה צעיר קצת מן ה'חתם סופר') נקט כדבר פשוט כי "חס ושלום להתיר לשוב למקומו ולחלל שבת" (שו"ת ובחרת בחיים סי' צ"ט). בדורנו אחז בעמדה זו גם הרב צבי פסק פרנק (שו"ת הר צבי אורח חיים ח"ב, סי' י'), וכך היתה דעתו הנחרצת של הרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה ח"א, סי' ח'), שאף ערך תשובה ארוכה ובה השיג על היתרו של ה'אגרות משה'.[1] בדרכו של הרשז"א הלכו תלמידיו הרי"י נויבירט (שמירת שבת כהלכתה הלכות הרופא, סעיפים עט ו־פא) והרבנים זלמן נחמיה גולדברג ולהבח"ח הרב אביגדור נבנצל (כפי ששמעתי מפי שניהם פעמים רבות).

גם הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה – שבת, כרך ג', הל' חולה שיש בו סכנה, סעיף יט) כתב בנחרצות שאין כל היתר לחלל שבת באיסור תורה בחזרת רופא לביתו. יתרה מכך, אפילו בחזרה על ידי נכרי יש שהחמירו, אלא ששם אכן המקל יש לו על מי לסמוך. כדרכו בקודש, ציטט הרב עובדיה מקורות רבים מאוד המצדדים כולם בכך שהעיקרון "התירו סופן משום תחילתן" (ביצה יא:) מוגבל לאיסורי דרבנן בלבד, כפי שהסברנו בשיעור הקודם (שיעור מס' 50).

הרב שלמה גורן (שו"ת משיב מלחמה כרך א', סי' י"ד־ט"ו) סבור היה אף שהוא שאין להקל ולחזור מפעילות מבצעית בשבת באיסורי תורה, אלא רק באיסורי דרבנן. אמנם, הרב גורן הבהיר שכאשר החיילים נדרשים 'לחזור לכשירות', דהיינו לחזור למקום שבו הם מצויים בכוננות, או להתרענן לקראת פעילות מבצעית נוספת – מותר להם לשוב לבסיסם. כך גם הותר להם להגיע ברכב עד למקום שבו בוודאות לא נשקפת להם סכנה ביטחונית או בטיחותית. עם זאת, במצבים שבהם יש מקום יישוב נוח ובטוח הנמצא בסמוך, והחיילים אינם נדרשים לפעילות נוספת, הרב גורן קבע בנחרצות כי אין כל היתר לעבור על איסורי תורה, ולשוב לבסיסם ברכב.

מעניין לציין את עמדתו של הרא"י וולדנברג, אשר עיקר דעתו הייתה להתיר איסורי דרבנן בלבד (שו"ת ציץ אליעזר ח"ח, סי' ט"ו, פרק ז'), ואולם בשנותיו האחרונות כתב (שו"ת ציץ אליעזר חכ"א, סי' נ"ט; חכ"ב, סי' צ"ה) שהמקל וסומך לחזור באיסורי תורה כדעת הרב פיינשטיין – "אין מזיחין אותו, ויש לו עמוד גדול להישען עליו".

הרב אשר וייס חתם את דיונו בנושא בקובעו:

"ומסתבר שהדבר תלוי במציאות שבכל דור ודור, ובזמננו ברור שאם יצטרכו מתנדבי הצלה לשהות שעות רבות רחוק מביתם ללא תנאים ולהשאיר את משפחותיהם לנפשם בשבת ויו"ט בוודאי לא יתנדבו ואתה מכשילן לעתיד לבוא". (שו"ת מנחת אשר ח"ב, סי' מ')

לאחר סקירה זו של מקצת מתשובות פוסקי הזמן להיתר ולאיסור,[2] אבקש שנעמוד על הסברא העקרונית ביסוד המחלוקת, אשר נוגעת ליסודות ההלכה בדבר פיקוח נפש.

 

ספק פיקוח נפש בהווה ובעתיד

הרב צבי פסח פרנק, הנמנה כאמור על מחנה המחמירים, טוען בנחרצות כי "לא מצינו" שהיתר החזרה נאמר גם במקום שעוברים על איסורי תורה. כלומר, במקורות ההלכה העוסקים בעניין "התירו סופן משום תחילתן" ניתן לזהות קו עקבי של היתר איסורי דרבנן בלבד. מכאן, לדעתו, אין אפשרות להקל בחזרה מהצלה באיסורי תורה.

אך כנגד טענה זו, מציבים הפוסקים המתירים שיקול פשוט בתכלית: ספק פיקוח נפש. טענה זו מציאותית ביסודה, ולאו דווקא הלכתית. הווי אומר – אם אמנם קיים חשש, ואפילו רחוק, שאם נאסור על איש ביטחון או רפואה לשוב לביתו, תיפגע נכונותו להגיש סיוע ולהציל חיים בעתיד, הרי שאיסור זה מייצר סכנת נפשות, ומישהו עלול לשלם על כך בחייו. כך מסביר זאת הרב משה פיינשטיין:

"החשש דשמא יתרשלו לילך לפקוח נפש, אף שהוא חשש קטן, ראוי לחוש לו יותר דהרי מחללין שבת לפיקוח נפש אף על חשש קטן טובא, כדאיתא במתניתין דיומא דף פ"ג". (שו"ת אגרות משה, אורח חיים ח"ד, סי' פ')

הרב פיינשטיין מצטט את המשנה ביומא (ח', ז; פג.) שבה עסקנו בהרחבה בעבר (שיעור מס' 19), הקובעת שבמקום מפולת מחללים שבת אף על ספק רחוק.

עם זאת, קיים טיעון־נגד לראיה זו, שכן בנידון דידן החשש איננו רק בגדר ספק, אלא גם חשש ממאורע עתידי – שמא במקום אחר ובזמן אחר יתרשל אותו אדם מלצאת להציל, ונמצא שחבירו בא לידי סכנה; זאת, כאשר במשנה ביומא אמנם מדובר בספק, אך עכשווי וקונקרטי. הרב ואזנר בשבט הלוי מתייחס לכך, ומסביר:

"ובפיקוח נפש, דמתירים איסור תורה דרך ודאי בשביל ספק אפילו הרחוק של פקוח נפש אפילו נגד ספק ספיקא ורוב... והכא נמי כיון דעל ידי שלא נתיר לחזור או לטלטל אחרי פעולת פקוח נפש יארע שכשצריך לצאת להציל לא יצא אם כן, הרי ספק זה מחייב אותנו להתירו מהתורה גם בחזרה, דצריכים לחזור אחרי כל הצדדים ואפשריות להציל נפשות. ואין החזרה דומה לאין חולה לפנינו דלא מחללים כנ"ל, דהא אנו חוששים דיבא לידי בטול פקוח נפש כשהחולה לפנינו, ויבא למנוע מעיקר המצוה דלא תעמוד על דם רעך". (שו"ת שבט הלוי ח"ו, סי' כ"ו)

לפנינו טענה מורכבת ומחודשת: כעת אכן אין סכנה לפנינו, והחשש הוא מפני התרשלות בפיקוח נפש במקרה עתידי (שבוודאי יארע). אלא שסוף כל סוף כאשר נפגוש מקרה כזה, הרי שיהיה בו פיקוח נפש, שחובה לחשוש לו כבר בהווה.

 

הר"ש ישראלי – "מכשירי פיקוח נפש"

הרב שאול ישראלי צעד אף הוא בדרך זו של הסתמכות על שיקולי ספק פיקוח נפש וחשש עתידי, ואגב דיונו בנושא – בתגובה לתשובת הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג[3] על פעילות המשטרה בשבת – ייסד הגדרה חדשה בהלכות פיקוח נפש: "מכשירי פיקוח נפש". על אף אריכות דבריו, אני מוצא לנכון לצטט מהם קטע נרחב:

"והנראה לי, שההיתר הוא מגדר 'מכשירין', שגם הם הותרו בכלל פקוח נפש... ואין צורך לריבוי מיוחד, שהרי גם ר' עקיבא המחולק עם ר' אליעזר לענין מכשירי מילה ועבודה, לא נחלק אלא במכשירים שאפשר לעשותן מבעוד יום, וכאן הרי אי אפשר היה שהרי לא ידעו מה שיהיה אחר כך. וזהו הפירוש בשעה זו 'נמצאת מכשילן לעתיד לבוא', כי אם לא נתיר עכשיו את המעשה הזה שיש בו משום חלול שבת עכשיו, יביא הדבר מחר או לאחר זמן לאיבוד נפש, נמצא שפעולה זו של חילול שבת עכשיו היא הכרחית בכדי שתוכל לצאת לפועל לאחר זמן ההצלה הנצרכת. ואם לא תיעשה עכשיו הפעולה ברור שזה יגרום פעם לאיבוד נפש, על כן הרי זה בגדר מכשירי פקוח נפש שגם הוא הותר...
נמצאנו למדים כלל, שגם פקוח נפש שעדיין אינו עומד לפנינו לא לגבי רגע זה ולא לאחר כך, אבל ברור לנו שיגיע הדבר לזה בזמן מן הזמנים אנו רואים אותו כאילו הוא כבר לפנינו, כי חובה זו של 'וחי בהם' היא קיימת ועומדת לפנינו לא רק לגבי החיים של רגע זה אלא אנו מצווים ועומדים בזה גם לדאוג להצלת חיים שיצטרכו פעם להיות, אעפ"י שאין אנו יודעים מתי ואיך...                           
ומעתה נראה שאין גם מקום לחלק במדת השכיחות של הדבר לעתיד לבא. שאפילו אם אין זה עלול לקרות אלא אחד מאלף, דיה הצלה אחת של נפש אחת בזמן מן הזמנים בכדי להתיר ולחייב לעשות פעולות אלה של חלול שבת שהם בגדר מכשירים להצלה זה שאם לא נעשה אותן אף ההצלה לא תצא לפועל". (עמוד הימיני סי' י"ז)

מכוח תפישה מחודשת זו, עוסק הרב ישראלי גם בענייני פיקוח נפש ציבורי ושלום הציבור, ומבהיר שבעניינים אלה גם חשש רחוק לפיקוח נפש עתידי מוגדר כפיקוח נפש (עסקנו בדבריו בשיעור מס' 23, בעניין ביטחון הפנים בשבת). על כן הוא מסיים ומסביר:

"מעתה גם אם ה'אתה מכשילן לעתיד לבוא' היא מציאות רחוקה, מכל מקום כל עוד שהוא ברור שזה יבא בזמן מן הזמנים, הרי כל פעולות שאנו עושים הם בכלל מכשירים לפעולת ההצלה ההיא ומותר וגם מחויבים לעשות עכשיו". (שם)

לדעת הרב ישראלי, אם נחמיר על שוטרים שלא לחזור למקומם לאחר שיצאו להציל, בוודאי תיגרם תקלה, וכל הכרעה בנושא זה היא למעשה הכרעה הנוגעת לציבור. במקרים כאלה, גם חשש סכנה עתידי נידון כפיקוח נפש, ומתיר חזרה מן ההצלה גם באיסורי תורה.[4]

 

"הותרה" ו"דחויה"

במסגרת תשובתו, מציע הרב ישראלי לקשור את הדיון כולו לשאלה הידועה בדיני פיקוח נפש, האם שבת "הותרה" או "דחויה". לדברי הרב ישראלי, ההלכה היסודית (שנמצאת בתוספתא בשבת ט"ו, טו המובאת בסוגיא ביומא פד: ועסקנו בה בשיעור מס' 10) שלפיה אין מחללים שבת על ידי נכרים או על ידי קטנים, אלא על ידי "גדולי ישראל וחכמיהם" (בלשון הרמב"ם במשנה תורה הל' שבת ב', ג) קשורה גם היא לחשש מפני תקלה עתידית, שמא יהיה מצב שבו יתעכבו בפיקוח נפש משום שלא ימצאו נכרי זמין. לדברי הרב ישראלי, חשש זה עצמו – המפורש בדברי הראשונים – הוא למעשה החשש שמא תהא מכשילן לעתיד לבוא, ובשמו התירו אף איסורי דאורייתא.

הרב ישראלי מבסס את דבריו על הט"ז, שחלק על הרמ"א ופסק להלכה כדעת ה'שולחן ערוך' שבמקום פיקוח נפש מחללים שבת על ידי ישראל ולא על ידי נכרים:

"דכי היכי דיש איסור לעשות על ידי עכו"ם אם יש לחוש שיתעצל, הכי נמי יש חשש שמא אתה מכשילם לעתיד באם יראו עכשיו שאין עושין רק על ידי עכו"ם יסברו שיש איסור על ידי ישראל ולפעמים לא יהיה עכו"ם מצוי, ועל ידי זה יסתכן החולה במה שימתינו על עכו"ם. והרבה פעמים מצינו בגמרא נמצא אתה מכשילן לעתיד לבא". (ט"ז אורח חיים סי' שכ"ח, סק"ה)

אכן, מפורש בדברי הט"ז שחשש "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא" מתיר איסורי דאורייתא, ומכאן מסיק הרב ישראלי שגם ביחס לחזרה מהצלה, שיש בה חשש נמצאת מכשילן לעתיד לבוא, התירו איסורי תורה.

כפי שלמדנו בזמנו (בשיעור מס' 10), ניתן לקשור את מחלוקת הפוסקים בעניין מלאכה על ידי נכרי לשאלת "הותרה" ו"דחויה": אם פיקוח נפש הותר לחלוטין, אזי אין צורך לחזר אחרי דרכי היתר; ואילו אם פיקוח נפש הוא רק "דחויה", לכתחילה ראוי להסתייע בנכרי.

עצם הטענה שלפיה שאלת החזרה מהצלה תלויה בעניין "הותרה" ו"דחויה", מצויה כבר בדבריהם של פוסקים קדומים יותר. אלא שכפי שלמדנו בשיעורינו בעניין "הותרה" ו"דחויה", בדרך כלל המחלוקת בנושא הינה מחלוקת תפישתית־רעיונית, ולא בהכרח נוגעת להלכה למעשה. זאת, משום שגם אם פיקוח נפש רק בגדר "דחויה", הרי שבכל מקרה שבו יש אפילו חשש סכנה, רשאים לחלל את השבת.

ואכן, כבר היעב"ץ, שאת דבריו ציטטנו לעיל, עסק בשאלה האם פיקוח נפש בגדר "הותרה" או "דחויה"; אלא שהוא סבור שאף אם פיקוח נפש אינו אלא בגדר "דחויה", הרי שהחשש מפני סכנה עתידית הוא ממשי, ועל כן מותר לחזור מהצלה כדי שלא תהא מכשילן לעתיד לבוא. גם ה'חתם סופר' בתשובתו דלעיל נקט שפיקוח נפש בגדר "דחויה", ואף על פי כן התיר לחזור מהצלה.

לעומתם, רבי שלמה קלוגר בתשובה שגם אותה הזכרנו לעיל, פוסק שאין היתר לחזור מהצלה באיסורי תורה, ולדבריו, הנימוק המרכזי לכך הוא שהשבת אכן בגדר "דחויה" במקום פיקוח נפש. כדבריו כתב גם הרב הרצוג בתשובתו אודות פעילות המשטרה, (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סי' ל"ב), שעליה הגיב כאמור הרב ישראלי.

אם כן, יש מגדולי האחרונים שביקשו לתלות אך שאלת החזרה מהצלה בעניין "הותרה" ו"דחויה", אך כאמור רבים דחו זאת, וככלל גם במסגרת השקפת "דחויה" יש כר נרחב להתיר את החזרה מהצלה, שכן אם לא נתיר תיגרם סכנה עתידית בהתרשלות מהצלה.

 

"קלי דעת", ו"מבחן ביראת שמיים"

כאמור לעיל, טענתם של המתירים חזרה מהצלה באיסורי תורה נראית פשוטה בתכלית, והיא מבוססת על חשש מעשי לסכנת נפשות עתידית.

בביאור דעת האוסרים, כתב הרא"י ולדנברג בשמו של רבי שלמה קלוגר:

"וראשית כותב סברא לומר, דהיכא דהוי פיקוח נפש דהוי מצוה גדולה מאד, אין לחוש שימנע עבור כן לעתיד". (שו"ת ציץ אליעזר ח"ח, סי' ט"ו פרק ז', אות יב)

כלומר, אין כל חשש סכנה, משום שניתן לסמוך על כל איש ביטחון או רפואה שלא יימנע מלצאת לפעילות: אף אם נאסור עליו לשוב בסיום משימתו לביתו, הוא לבטח לא יתרשל בעתיד במצות פיקוח נפש שהיא מצוה גדולה וחשובה.

הרש"ז אויערבך, שכאמור לעיל נמנה על מחנה האוסרים, ניסח טענה זו באופן אחר. לדבריו, קשה לומר שהחשש מפני התרשלות עתידית איננו קיים כלל, משום שהמציאות מוכיחה שהחשש קיים. למרות זאת, הרשז"א סבור שאין להקל, והרי אדרבה, העובדה שייתכן איש ביטחון או רפואה שיימנע מלצאת להצלה עתידית אם לא נתיר לו חזרה לביתו בהווה, היא כשלעצמה עובדה חמורה ובעייתית:

"ואף שלצערנו יש הרבה רופאים קלי דעת אשר לגבי דידהו החשש הוא אמת שהם חשודים להמנע מלכת להציל את החולה אם לא יוכלו אח"כ לחזור ברכב לביתם, מ"מ אנו אין בכוחנו להתיר משום כך איסורי תורה". (שו"ת מנחת שלמה ח"א, סי' ח')

עפר אני תחת כפות רגליו של מרן הרש"ז אויערבך, שפסקיו בהלכות פיקוח נפש הם עטרה לראשינו בכל מקום. אף על פי כן, לעניות דעתי דבריו כאן קשים מאוד משתי סיבות. ראשית, היכן שמענו ומצאנו שהתנהגות שיש בה 'קלות דעת' שוללת היתרים משום פיקוח נפש?! נמנו וגמרו הפוסקים[5] שמותר לחלל את השבת לאבטחת אירועים הכרוכים בחילול שבת, כגון משחקי ספורט המתקיימים בשבת ונאסף אליהם קהל רב. אין ספק, שחילול שבת המוני כזה כרוך ב'קלות דעת', ואף יותר מזה, ובכל זאת מכיוון שמדובר ברבים שעלולים להסתכן, הרי שהותר לחלל את השבת לאבטחת האירוע. ובכן, אף אם לדעת הרשז"א מבחינה ערכית יש 'קלות דעת' בהשתמטות עתידית מקריאה להצלת חיים, הרי שמבחינה מציאותית אכן יש כאן חשש סכנה, כפי שהוא עצמו כותב. השאלה האם יש חשש סכנה היא המבחן הקובע האם קיימים היתרים משום פיקוח נפש או שלא, בלי קשר למקורו של החשש.

שנית, והיא העיקר, עצם הטענה בדבר 'קלות דעת' הופכת את הנושא כולו למעין 'מבחן ביראת שמיים'. הווי אומר – לדעת הרשז"א רופא בן תורה או מפקד ירא שמיים, שאינם "קלי דעת", לא יהססו לרגע כאשר יוזעקו לפיקוח נפש, אף אם לעולם לא יתירו להם לשוב לביתם. במשך השנים אכן פגשתי מפקדים שהעידו: 'התייצבתי מיידית בכל פעם שקראו לי אל היחידה בשבת, ומעולם לא חזרתי הביתה בסיום הפעילות', ואין ספק, שהתופעה אכן קיימת, ויש מפקדים או רופאים שיש בהם תעצומות נפש לנהוג כך. אך מכאן ועד הגדרת כל מי שאינו נוהג כך כ'קל דעת' – הדרך ארוכה עד מאוד.

הגע בעצמך: אף לדעת הרשז"א, איסורי דרבנן, והליכת אלפיים אמה לכל רוח הותרו לכולם, ובפשטות הרי זה מכוח החשש 'שלא תהא מכשילן לעתיד לבוא'. לא שמענו ולא ראינו בסוגיית הגמרא ובדברי הראשונים, שהיתר זה מוגבל רק ל"קלי דעת". על כרחנו, שחז"ל ירדו לעומק מחשבתו של העוסק בפיקוח נפש, וידעו היטב שהחשש מפני מכשול עתידי הוא חשש מצוי.

זאת ועוד, לא פעם מדובר בחשש שנמצא על גבול התת־מודע. כך מסר הרב אשר וייס בשמו של הגרי"ז מבריסק:

"ועובדא ידענא ששמעתי מפי ת"ח נאמן ששמע מבעל הדבר, שאישה אחת רופאה שומרת תורה ומצוות שהיתה נוסעת ברכבה בשבת לטפל בחולים שיש בהם סכנה וחוזרת לביתה ברגליה, ופקד עליה מרן הגרי"ז מבריסק בכל תוקף לחזור לביתה ברכבה ואסר עליה לחזור ברגל. ונימוקו עימו, דלא ימלט דהחלטתה אם יש צורך לנסוע לטפל בחולה תושפע בתת מודע מן הקושי והטורח לחזור ברגל ממקום רחוק, ומשום כך חובה עליה לחזור ברכבה משום פיקוח נפש, והדברים מופלאים". (שו"ת מנחת אשר ח"ב, סי' מ')

אני יכול להעיד, כי מפקדים ואנשי ביטחון יראים ושלמים, שלמיטב היכרותי ושיפוטי הם אינם "קלי דעת" כלל ועיקר, אכן הביעו את החשש שאם לא יוכלו לשוב לביתם בסיומה של פעילות, הם עלולים 'לחשוב פעמיים' האם לצאת לפעילות מלכתחילה. כמובן, פשוט וברור שבמקרה חירום מובהק – הם יגיעו לגזרתם. אך לעיתים ישנם מקרים גבוליים, שבהם מבחינה מבצעית גרידא תהיה תועלת רבה אם המפקד יגיע לגזרה, אך מצד שני הוא אינו מחויב בכך, והוא עלול לבקש מקצין זוטר ממנו למלא את מקומו, כדי שלא יישאר מנותק ממשפחתו למשך כל השבת.

לפני מספר שבועות נשאלתי על ידי מפקד בסיס אימונים חטיבתי את השאלה הבאה: לוחמים מיחידתו הוקפצו ביום שישי למשימת תגבור ביהודה ושומרון. מבחינה מבצעית, הם נתונים לפיקודה של החטיבה המרחבית שאותה תגברו, ולא לפיקודו הישיר. יחד עם זאת, כמפקד היחידה הוא זה שמכיר אותם אישית, ועל כן הוא מבקש לערוך ביניהם סיור, שיימשך גם בשבת, כדי לוודא את כשירותם ומוכנותם. הוא הסביר שבסיור כזה יכולה להיות תועלת מרובה להצלחת המשימה המבצעית, וזאת אף על פי שהוא מצידו אינו מחויב לעשות זאת. אלא שלדבריו, אם יוכל להשלים את הסיור ולאחר מכן לשוב לביתו – הוא יעשה זאת. אך אם לא יוכל לשוב לביתו בתום הסיור, הוא יוותר על כך.

לפי תפישת הרשז"א, בטענה זו יש משום 'קלות דעת': הרי אם הסיור בין הלוחמים נחוץ, כיצד יעלה על הדעת לוותר עליו רק משום שאי אפשר יהיה לחזור אחריו הביתה?! אולם במציאות חיינו, ואחר המחילה מרבינו הרשז"א, הטענה דווקא מובנת: המפקד בלאו הכי נעדר מביתו תקופות ארוכות, ועל כן במצב כזה אי אפשר לפקוד עליו לבצע סיור שהוא איננו מחויב בו. אך אם אותו סיור יתרום תרומה משמעותית לפיקוח נפש, הרי שהסיור נחוץ, וכדי שלא להכשילו בביטול הסיור – השבתי לו שמותר לו לבצע אותו ולשוב בסיומו לביתו.

ואמנם, כאשר הרב חיים דוד הלוי סיכם את המחלוקת בעניין חזרה מהצלה באיסורי תורה, הוא סיים וכתב:

"ולענ"ד אחר המחילה רבה להלכה ולא למעשה נראה שזה חשש מבוסס, שאם יצטרך רופא דתי שומר מצוות להתאכסן בבית החולה כל פעם שיקרא לטפל בחוליו בשבת, ובייחוד אם ייקרא בתחילת השבת בכניסתו... – ודאי שקיים חשש שהרופא יימנע וימצא לו היתרים... אבל חשש מבוסס שרופאים ישתמטו מלבוא בשבת קיים בהחלט ודוק היטב". (מקור חיים השלם כרך ג', פרק קע"ג הערה 62)

הלכה למעשה, הרב חיים דוד הלוי מתחבט עד מאוד, ונוטה להתיר חזרה הביתה רק על ידי נהג שאינו יהודי. אולם, ניכר כי סבור היה שהחשש המציאותי מפני פיקוח נפש עתידי – שריר וקיים, ועליו הוא מבסס את דיונו בנושא.

 

סיום

עסקנו לעיל בדבריו של הרב ישראלי אודות "מכשירי פיקוח נפש". הרב ישראלי הרגיש בחידוש שבדברים, ועל כן סיים וכתב:

"על כן לענ"ד יש מקום להשתמש בהיתר זה של אתה מכשילן לעתיד לבוא יותר ממה שהשתמשו בו חז"ל בדורם, לפי צורך ומצב דורם. אולם זה דורש כמובן אחריות גדולה של קבלת החלטה של בי"ד גדול שבדור, ואיני מזכיר דבר זה אלא כסניף ומ"מ לעיון". (עמוד הימיני סי' י"ז)

לצערנו, לא זכינו לבית דין הגדול שבדור שיתכנס וידון בשאלות אלה שהן כה קיומיות ויום־יומיות עבור העוסקים בהצלה ובביטחון. עם זאת, בעיניי, הרב ישראלי עצמו, שכתב דברים אלה בצעירותו, אך ברבות השנים שימש כדיין בבית הדין הגדול וכזקן חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל, הוא הוא "בית דין גדול שבדור", שעליו ניתן לסמוך במצבי דחק שונים. אכן, היו גם דעות שונות בקרב רבנים גדולים וחשובים לא פחות, ואף על פי כן על כגון זה אמרו חכמינו "כדאי הוא" – הרב ישראלי (ועימו החזון אי"ש, הרב פיינשטיין ואחרים) – "לסמוך עליו בשעת הדחק".

בשיעור הקודם, סיפרתי עד כמה הטרידה שאלת החזרה מפעילות מבצעית את הרב אביחי רונצקי, שהעלה אותה שוב ושוב בפני פוסקי הדור. ואכן, בספר תשובותיו "כחיצים ביד גיבור", הוא מבקש לטעון טענה מרחיקת לכת:

"על מנת לאפשר לבנינו, תלמידינו, לבחור בדרך חיים של שירות קבע, מוטל עלינו, מורי ההוראה העוסקים בבירור הלכות צבא, לנסות ולקבוע יסודות הלכתיים רחבים דיים שאפשר יהיה להלך על גביהם בבטחה... למשל, היסוד ההלכתי 'כל היוצאים להציל חוזרין למקומן' שכבר דשו בו רבים, לעניות דעתי יש ליישם יסוד הלכתי זה – שוב, ללא מורא, בחיי הצבא, גם תוך כדי התבססות על דעת המיקלים, וזאת מתוך הבנה שמצות המלחמה מחייבת היערכות הלכתית התואמת את אורח חייהם של המפקדים והלוחמים, ומאפשרת להם לחיות את חיי הצבא בטבעיות". (שו"ת כחיצים ביד גיבור כרך ב', אחרית דבר)

לעניות דעתי, דברים אלה מתכתבים עם טיעונו של הרשז"א, ומשיבים להם: לא 'קלות דעת' יש בין המפקדים הדתיים, אלא רצון לשמור על שלימות התא המשפחתי בצד עשייה צבאית שוחקת ומפרכת, וכל זאת מבלי לפגוע בעולמם הרוחני והתורני. הרב רונצקי סבור, שחובה ללמד עליהם זכות, ולהבהיר להם כי חלילה אין בהנהגתם משום 'קלות דעת', אלא אדרבה – יש להם קרקע יציבה להלך עליה, ואילנות גבוהים ופוסקים גדולי עולם, שעליהם יוכלו לסמוך.