1286 (ה'מ"ו) | ניסיון המהר"ם מרוטנבורג לעלות לארץ
תרגום: תני בדנרש; עריכה: אורי שטרן.
מבוא
רבי מאיר בן ברוך, המהר"ם מרוטנבורג, נולד בעיר וורמייזא שבגרמניה, בטווח שבין שנת 1215 ל־1220.[1] המהר"ם עבר לצרפת, שם למד אצל גדולי הרבנים בדורו, ובכללם רבי יחיאל מפריז. בפריז היה המהר"ם עֵד לשריפת התלמוד. לאחר מכן חזר לגרמניה והתיישב בעיר רוטנבורג. במקום מושבו החדש הפך המהר"ם במהירות לסמכות הלכתית בולטת שרבים ביקשו לשמוע את דעתה, כולל רבנים אחרים. ספרי השו"ת שלו נחשבים לנכסי צאן ברזל, והייתה להם השפעה משמעותית על מנהגי יהדות אשכנז. המהר"ם ובני דורו חוו גזירות ורדיפות נוראיות שפקדו את הקהילות היהודיות בגרמניה של ימי הביניים.
הניסיון לעלות לארץ ישראל
בשנת 1286 (ה'מ"ו) ניסו המהר"ם ומשפחתו לברוח מגרמניה יחד עם משפחות יהודיות נוספות. מלך גרמניה באותה עת, רודולף הראשון, הוציא בשנה זו צו הקובע שיהודי הממלכה ונכסיהם שייכים למלך. קבוצת המשפחות רצתה להגיע לארץ ישראל,[2] אולם כאשר הגיעה ללומברדיה שבאיטליה, יהודי מומר דיווח עליהם לשלטונות. המהר"ם נעצר, ונכלא בטירה בעיר אנזיסהיים. הוא נותר כלוא עד לפטירתו לאחר שבע שנים.
אומנם החיים של יהודים במערב אירופה היו קשים מאוד במהלך המאה השלוש עשרה, אולם התנאים בארץ ישראל לא היוו שיפור משמעותי. אם כן, מה הייתה המוטיבציה של קבוצה זו לעלות לארץ?
ניסיונות עלייה קודמים
המהר"ם לא היה הראשון שניסה לעלות לארץ ישראל. כמאה וחמישים שנה לפני כן, בשנת 1141 (ד'תתק"א), המשורר והפילוסוף ר' יהודה הלוי נסע מספרד לארץ ישראל. הרמב"ן עלה לארץ בשנת 1267 (ה'כ"ז), ביקר בירושלים והתיישב בעכו. מכתביהם עולה בבירור שאהבתם ותשוקתם לארץ ישראל היו הסיבה המרכזית לעלייה.[3]
בשנים 1209–1211 (ד'תתקס"ט–ד'תתקע"א) עלתה לארץ ישראל קבוצה של שלוש מאות רבנים ומנהיגים בולטים מצרפת ומאנגליה.[4] "עליית בעלי התוספות", כפי שנקראה, כללה בשורותיה דמויות חשובות כמו הר"ש משאנץ והר"י מלוניל, שניהם בעלי תוספות צרפתיים מרכזיים. גם מורו ורבו של המהר"ם, רבי יחיאל מפריז, עזב את אירופה בשנת 1260 ונסע לכיוון ארץ ישראל.[5] ישנה מסורת שרבי יחיאל שקל לייסד מחדש את עבודת הקורבנות.[6]
ספקולציות רבות עלו ביחס למניעים של רבנים אלו לעלות לארץ ישראל. פרופ' אפרים קנרפוגל, המתמחה בהיסטוריה יהודית, סוקר במאמרו[7] את ההצעות השונות. הוא מציע בסיכומן:
העלייה של 1211 יצאה לפועל בעיקרה לא כתוצאה מלחץ פוליטי, כלכלי או דתי, או כביטוי של להט משיחי, אלא כביטוי של חסידות.
פרופ' קנרפוגל טוען שההלכה, בדגש על קיום מצוות התלויות בארץ, הייתה הגורם המרכזי בהחלטת בעלי התוספות לעלות לארץ ישראל. עם זאת, נראה שעניין זה היה שנוי במחלוקת בין בעלי התוספות במאה השלוש עשרה.
האם העלייה לארץ היא מצווה בכל תקופה?
הגמרא פוסקת כי בני זוג רשאים לכפות זה על זה לעלות לארץ ישראל. במקרה שהבעל מסרב, עליו לגרש את אשתו ולשלם לה את מלוא סכום כתובתה.[8]
בעלי התוספות מעירים:
אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים.
בהמשך הם מזכירים את שיטת רבינו חיים:
דעכשיו אינו מצוה לדור בא"י, כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם.[9]
פרופ' ישראל תא־שמע הוציא לאור תשובה, שלדעתו נכתבה על ידי רב מחסידות אשכנז במאה השלוש עשרה. הרב נשאל מהי הדרך שבה אדם צריך לכפר על חטאו: האם לעלות לארץ או להישאר בגולה וללמוד תורה? המשיב עונה שמי שעולה לארץ למעשה מחריף את חטאו. הוא מבין שקשה מאוד, עד כדי בלתי אפשרי, לקיים חיים הלכתיים בארץ ישראל.[10] ייתכן מאוד שעליית שלוש מאות הרבנים הבולטים בשנת 1211, וכן עליית המהר"ם, היוו קריאת תיגר ישירה כנגד שיטות אלו.
המהרי"ט[11] טוען שהשיטה שהוזכרה בתוספות, שבימינו אין מצווה לגור בארץ בשל הקושי להקפיד במצוות התלויות בה, הועתקה על ידי תלמיד שוגה.[12] הוא מסביר שהטיעון של רבינו חיים מבוסס רק על בעיית הדרכים המסוכנות.[13]
שם וקדושת ארץ ישראל
ננסה לבחון את הזיקה שבין מצוות התלויות בארץ לבין מצוות העלייה לארץ, על ידי הבחנה בין שני עקרונות במעמד ההלכתי הייחודי של ארץ ישראל.[14] ישנם עניינים דתיים מסוימים הנוגעים רק לארץ ישראל. ריה"ל ואחרים גורסים כי ניתן לקבל נבואה רק בארץ ישראל.[15] סמיכה לרבנות וקידוש החודש הם דוגמאות נוספות. אולם הגמרא מלמדת אותנו שקדושת ארץ ישראל, שנוצרה בכניסת עם ישראל לארץ בימי יהושע, התבטלה עם חורבן הבית הראשון.[16] הקדושה הוחזרה (באופן חלקי בלבד, לפי חלק מהשיטות) עם בניית הבית השני. האם במהלך תקופת הביניים ארץ ישראל איבדה את ייחודיותה? במילים אחרות, האם ניתן היה באותן שנים לקבל נבואה, לסמוך רבנים ולקדש את החודש מחוץ לארץ ישראל?
התשובה לשאלה זו תתבסס על ההבנה שקיימים "שני דינים" (שני היבטים מובחנים) לגבי ייחודיות הארץ. ניתן לקרוא לאחד "שם ארץ ישראל" ולשני "קדושת ארץ ישראל".
ארץ ישראל מיוחדת. בארץ זו מורגשת נוכחות הקב"ה יותר מכל מקום אחר. התורה מתארת אותה כ"אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים יא, יב). פן זה נקרא "שם ארץ ישראל". מעמד ייחודי זה נוצר בשלב מוקדם; אולי כבר בבריאת העולם, ולכל המאוחר בתקופת האבות.[17] "שם ארץ ישראל" נשאר לנצח, ואינו יכול להיעקר. נבואה, סמיכה וקידוש החודש תלויים ב"שם ארץ ישראל".
לעומת זאת, קדושת הארץ תלויה בנוכחות וריבונות יהודית, המשתנה מתקופה לתקופה. שמיטה, תרומות ומעשרות, איסור חדש ושאר מצוות התלויות בארץ חלות רק בזמנים בהם יש מעמד הלכתי של קדושה.
המצווה לגור בארץ ישראל[18] תלויה אך ורק ב"שם ארץ ישראל". מהסברנו לעיל נובע שמצווה זו חלה בכל עת, בלי קשר למעמד של קדושת הארץ. לאור זאת, טענת רבינו חיים שאין מצווה לגור בארץ ישראל מכיוון שאיננו יכולים לקיים את המצוות התלויות בארץ – מוטלת בספק.
תשובות המהר"ם לגבי ארץ ישראל
המהר"ם נשאל מה היו הסיבות לכך שחלק מהרבנים הורו לבניהם לחזור חזרה מארץ ישראל. הוא השיב ששמע שבני הרבנים לא יכלו ללמוד תורה בשל קשיי פרנסה. הוא הזכיר גם את המחסור בהדרכה תורנית, המקשה על קיום המצוות התלויות בארץ.[19] אם כך, אין ספק שהמהר"ם היה מודע לקשיים הרוחניים בארץ ישראל בהם נתקלו בעלי התוספות. המהר"ם יצא למסעו לארץ ישראל תוך שהוא מכיר באתגרים הדתיים הניצבים בפניו; ואף על פי כן יצא.
תשובה נוספת בה משתקפת עמדת המהר"ם ביחס לעלייה לארץ היא פסיקתו שילד רשאי לעלות לארץ ישראל אף כאשר הוריו מתנגדים.[20] מצב זה מעמיד את מצוות כיבוד אב ואם אל מול המצווה לגור בארץ ישראל. הוא מצטט את הכלל המפורסם הקובע שאם הורה אומר לילדו לעבור על מצווה מן התורה (או אפילו מצווה מדרבנן), אסור לילד לשמוע להורה. לפיכך, המהר"ם פוסק שהמצווה לגור בארץ גוברת על מצוות כיבוד הורים.[21]
מסקנות
לאור תשובות אלו, ולאור העובדה שמורו עלה לארץ ישראל יחד עם רבנים נוספים, ניתן להסיק כי המהר"ם שייך לקבוצת הרבנים בני דורו שתמכו בחיים בארץ ישראל על אף הקשיים הדתיים והרוחניים הכרוכים בכך.
פרופסור אברהם גרוסמן מסכם במאמר שכתב על המהר"ם:
אין לראות ב(ניסיון) עלייתו של המהר"ם כאירוע חסר חשיבות בו אדם בודד חיפש הרפתקה בסוף חייו. האירוע הזה צריך להיתפס כתקדים בעל השפעה רבה. אחד מגדולי רבני אשכנז (בכל הדורות!) אסף קבוצה עצומה ומכובדת של יהודים, בכוונה לעלות לירושלים ולהקים בה קהילה יהודית.
[1] לביוגרפיה של המהר"ם, ראו א. א. אורבך, בעלי התוספות (תשכ"ח), עמ' 405–446.
[2] פרופ' אברהם גרוסמן מוכיח ממקורות שונים שהיעד היה ארץ ישראל. ראו מאמרו "זיקתו של מהר"ם מרוטנבורג אל ארץ־ישראל", קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה 84 (1997), עמ' 63–84.
[3] על אף שהרמב"ן הוכרח לברוח אחרי ויכוחו המפורסם, ברור מכתביו הרבים שהוא האמין שיש מצווה לגור בארץ ישראל בכל תקופה.
[4] המספר שלוש מאות מופיע ב"שבט יהודה", ספר היסטוריה מהמאה השש עשרה. פרופ' אפרים קנרפוגל טוען ש"לא יכול להיות שכל השלוש מאות היו בעלי תוספות צרפתים ואנגלים". ראו מאמרו: "The 'Aliyah' of ‘Three Hundred Rabbis’ in 1211: Tosafist Attitudes toward Settling in the Land of Israel", Jewish Quarterly Review 76 (1986), 3, p. 191-215.
[5] על אף שרבים סבורים שהוא הצליח לעלות לארץ וגם הקים ישיבה בעכו, יש הטוענים שהוא לא הצליח להגיע לארץ. ראו שמחה עמנואל, "ר' יחיאל מפריס: תולדותיו וזיקתו לארץ־ישראל", שלם ח (תשס"ט), עמ' 91.
[6] ראו רבי אשתורי הפרחי, "כפתור ופרח", עמ' 46.
[7] ראו הערה 4, עמ' 196.
[8] כתובות קי ע"א.
[9] שם, ד"ה "הוא".
[10] ישראל תא־שמע, "ענייני ארץ ישראל", שלם א, עמ' 86.
[11] רבי יוסף טראני (1538–1639, יוון).
[12] שו"ת מהרי"ט חלק ב, יורה דעה כח.
[13] יש החולקים עליו. מכתב שנחתם ע"י רבי יעקב בן יעקב משה לורברבוים מליסא (1760–1832) מתווכח בחריפות עם שיטה זו. אולם, ישנן טענות כי מכתב זה הוא זיוף.
[14] רעיון זה מוזכר על ידי הרבה פוסקים, אולם מצאתי שמשפחת סולובייצ'יק מסבירה אותו באופן מיטבי. ראו: הראי"ה קוק בהקדמתו ל"שבת הארץ"; הגרי"ד ב"מכתבי הגרי"ד" עמ' 264; הרב אהרן סולובייצ'יק, "שם וקדושת ארץ ישראל", בית יצחק יג, מובא ברשת – קישור.
[15] ספר הכוזרי, ב, יג–יד.
[16] תלמוד ירושלמי שביעית ו, א. ראו רמב"ם, הלכות בית הבחירה ו, טז.
[17] ראו כפתור ופרח, פרק י.
[18] לפי הרמב"ן ורבים הפוסקים כמוהו.
[19] שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס ברלין) צג (עט).
[20] שם.
[21] לא כל הפוסקים מסכימים לפסיקה זו. לניתוח ארוך של השאלה, ראו הרב עובדיה יוסף, יחוה דעת ג, סט.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)