14 במאי 1948 | להעז להכריז

 

ביום שישי, 14 במאי 1948, הכריז דוד בן גוריון על עצמאותה של מדינת ישראל. התאריך העברי היה ה' באייר תש"ח. ההכרזה נקבעה בתל אביב, כשמונה שעות לפני תום המנדט הבריטי שתוכנן לשבת. מנהיגי הקהילה היהודית בארץ ישראל של אותה תקופה היו מודעים לכך שהתוצאה המיידית של מהלך כזה תהיה פלישה מיידית של מדינות ערב הסובבות.

 

ההחלטה לא הייתה קלה ולוותה בהתנגדות עזה מתוך העם ומחוצה לו. מבחינת יחסי הפנים, רבים מיועציו של בן גוריון דחקו בו לדחות את ההכרזה. למעשה, חלק מההיסטוריונים טוענים שההתנגדות היתה כה עזה עד כדי שההצבעה הסופית התקבלה ברוב של קול אחד בלבד (!).

 

מבחינת יחסי החוץ, אף על פי שהבית הלבן תמך במהלך, מחלקת המדינה (משרד החוץ האמריקאי) התנגדה נחרצות. התיאור הבא של אירועים על ידי קלארק קליפורד, יועצו הצמוד של הנשיא טרומן, מעניק נקודת מבט על האופוזיציה שעמדה כנגד:

 

הנשיא ראה במזכיר המדינה שלו, גנרל הצבא ג'ורג' ק' מרשל,  "האמריקאי החי הדגול ביותר". עם זאת, היחסים בין השניים היו על סף פיצוץ. סוגיית המדיניות במזרח התיכון איימה לפצל ולהרוס את הממשל, כמו גם את היחסים ביניהם. השליטה הבריטית בפלסטין עמדה להסתיים בעוד יומיים, ובסיומה, התכוונה הסוכנות היהודית להכריז על הקמת מדינה חדשה (עדיין ללא שם) בחלקה של פלסטין.

 

מרשל התנגד נחרצות להכרה האמריקאית במדינה היהודית החדשה... לאופוזיציה של מרשל היו שותפים כמעט כל חבריי הקבוצה המבריקה שכוננו את מדיניות החוץ לאחר המלחמה, מדיניות שתימשך יותר מארבעים שנה (לימים, תהפוך הקבוצה הזו ל'אגדית' ותכונה בפני האנשים "קבוצת החכמים" [The Wise Man]).

 

כמה חודשים קודם לכן, במהלך אחת מארוחות הבוקר השבועיות שלנו בביתו האלגנטי בג'ורג'טאון, פורסטל דיבר איתי נרגש ובכנות על התנגדותו "לסייע לציונים", כפי שכונו אז תומכי הקמת מדינה יהודית. "אתם שם בבית הלבן פשוט לא מתמודדים עם המציאות במזרח התיכון. מצד אחד יש שלושים מיליון ערבים ובצד השני כשש מאות אלף יהודים. ברור שבכל קרב הערבים הולכים להכריע את היהודים. מדוע אינך מתמודד עם המציאות? פשוט תסתכל על המספרים!"[1]

 

כאמור, בתוך הקבינט של בן גוריון עצמו הייתה התנגדות עזה להכרזה. ביום בו נדרש הקבינט להצביע על ההצעה, הגיעו חדשות מאיימות הן ממלך ירדן, שהשיב בשלילה לבקשת ישראל להפוגה; והן ממשה שרת, אשר הודיע לבן גוריון כי ארה"ב לא תכיר במדינה היהודית החדשה ולא תסייע לישראל במלחמה הבלתי נמנעת שתבוא בעקבות ההכרזה.

 

חתן פרס נובל ש"י עגנון מתאר את האומץ שנדרש לבן-גוריון לקבל את ההחלטה:

 

כולנו רצינו מדינה יהודית. בוודאי שרצינו. אבל פחדנו מלומר זאת בקול רם. וכשהגיע המבחן, חשבנו שאולי לא כדאי לנו להסתכן בזה, אולי צריך לדחות את הדבר לעוד דור, אבל לבן גוריון היה את האומץ להצהיר על סיום העדר העצמאות היהודית בתקופתנו.[2]

 

הרב צבי יהודה בוחן את הקדושה הייחודית של יום העצמאות בדרשה נלהבת (לנתיבות ישראל).[3] הוא מבהיר כי הנס הגדול של הקמת מדינת ישראל לא נעוץ בניצחון הצבאי של מדינת ישראל הצעירה מול אויביה, אלא דווקא באומץ המופלא לקבל את אותה החלטה גורלית ולהכריז על הקמת מדינה עצמאית.

 

כפיתוח לרעיון זה מביא הרב צבי יהודה את הגמרא בבבא מציעא (קו ע"א) הקובעת שהצלת רועה צאן את עדרו מאריה או מדוב עשויה להיחשב לנס. מדוע אפוא שהצלה כזו תוגדר כנס? התוספות (שם ד"ה מתיב) מפרשים כי ניתן למצוא את הנס ב"רוח וגבורה ודעת להלחם" של הרועה. רוח החיל הזו היא נס מלמעלה, גדוּלה פנימית מעוררת השראה המניעה את עצמה לצרכי השעה.

 

באופן דומה, הרב הראשי הספרדי בן-ציון עוזיאל כותב על השלכותיה של ההכרזה עצמה:

 

"הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָֽ לְעָם לַה' אֱ-לֹהיךָ" (דברים כז:ט), כי ביום הזה שוחררנו מהשעבוד על ידי ממלכה זרה בארץ ישראל שרצתה לחנוק אותנו למוות.

 

הכרזה נועזת זו הפכה את העם היהודי לאומה עצמאית. זה נתן אומץ לחיילי ישראל וזה פתח את שערי ארץ ישראל לכל היהודים הפזורים ברחבי העולם. הכרזה זו אפשרה לעם היהודי לתפוס את מקומו כאומה בקרב אומות העולם. "זֶה־הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהילים קיח:כד).[4]

 

שני הרבנים מדגישים, כל אחד בדרכו, את משמעותה של ההכרזה עצמה ככלי משחק בתוך האירועים המופלאים של תש"ח. האם יש לדעות הללו השלכות הלכתיות?

החל משנת 1949 חוגג העולם הדתי את יום העצמאות כיום דתי וכחג לאומי. השאלות ההלכתיות סובבות לרוב סביב אמירת הלל, ברכת שהחיינו וברכת שעשה ניסים. מאמרים וספרים רבים עוסקים בשאלות אלה.

 

באחד הדיונים הרבים על אמירת שהחיינו, הרב יהושע מנחם אהרנברג מתנגד לאמירת הברכה.[5] לדבריו, יש שוני מהותי בין יום עצמאות למועדים כמו חנוכה, בהם אומרים שהחיינו. בעוד שהניסים של חנוכה התרחשו למעשה החל מכ"ה בכסלו, הניסים אשר אנו חוגגים ביום העצמאות התרחשו באחד משני תאריכים אפשרים: ביומה האחרון של מלחמת העצמאות כאשר נחתם הפסקת האש, או בכ"ט בנובמבר 1947 ביום בו האו"ם הצביע בעד תוכנית החלוקה. לפיכך, שום נס לא אירע בפועל בחמישי באייר. על כן הוא סבור שאין לברך את הברכה. אמנם ברור כי על סמך סברתם של הרב צבי יהודה והרב עוזיאל המעניקים משמעות דווקא לעיתוי ההכרזה בה' באייר, ניתן לטעון את ההפך.

 

ה' באייר הוגדר על ידי ממשלת ישראל כיום הרשמי לחגיגת עצמאותה של ישראל, ואף נקבע כחוק. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נקבע יום קודם לכן, ב-ד' באייר. עם זאת, חששות מחילול שבת מחייבים לעיתים לשנות תאריכים. כך, אם החמישי באייר נופל ביום שישי או בשבת – יום העצמאות מועבר בחזרה ליום חמישי ויום הזיכרון ליום רביעי. אם הרביעי באייר נופל ביום ראשון, יום הזיכרון נדחה עד יום שני ויום העצמאות ליום שלישי (נחקק בכנסת בשנת 1950 כתיקון לחוק יום העצמאות).

 

התוצאה היא שברוב המקרים יום העצמאות לא נחגג בתאריך המקורי. הפוסקים דנים בתגובה ההלכתית הראויה למצב זה.

 

הרב הראשי שלמה גורן טען כי גם אם היום הלאומי השתנה למועד אחר, יש לומר את ההלל בתאריך המקורי, בה' באייר.[6] לטענתו, המקורות המחייבים אותנו לומר הלל בימים מופלאים מצביעים על כך שניתן לומר את התפילה רק ביום בו אירע האירוע המופלא. הוא מצטט את המאירי (פסחים קיז ע"א), הטוען שכל מי שניצל בנס מסכנה יכול לחגוג בתאריך ההוא בכל שנה יום טוב עם אמירת הלל. דין זה מתבסס על ההנחה שהיום עצמו "גורם" לאמירת הלל וממילא לא ניתן להחליף ימים. כמו כן, הוא מצטט את פסק החת"ם סופר (יו"ד רלג) שיש חיוב דאורייתא להודות על הנס דווקא ביום עשיית הנס.

 

הרב גורן מניח שכל הישועות והניצחונות במלחמת תש"ח קשורים לחמישי באייר, היום בו הכרזנו על עצמאותנו, וממילא שני המקורות מכריחים להגביל את החגיגות לתאריך עצמו בלבד. סיבה נוספת לפסיקתו קשורה להחלטה המקורית לערוך את יום העצמאות מדי שנה דווקא בה' באייר. הרב גורן סבור כי ההחלטה המקורית לא לקחה בחשבון את האפשרויות לשינוי התאריך, ולכן אין אנו יכולים לבצע שינויים כאלה היום.

 

המנהג הרווח כיום הוא לחגוג את יום העצמאות עם הלל ביום בו מחליטה המדינה. במאמר על נושא זה מסביר הרב יעקב אריאל שיש תקדים הלכתי לכך.[7] כאשר פורים נופל בשבת (בלוח השנה שלנו, זה יהיה כאשר שושן פורים נערך בשבת בירושלים וכרכין המוקפין חומה), קריאת המגילה נדחקת חזרה ליום שישי ואילו מצוות היום האחרות נחגגות ביום ראשון או בשבת. בנוסף, לפי רב נחמן (מגילה יד ע"א) קריאת המגילה מקבילה לקריאת הלל, וממילא מוכח שניתן לומר הלל בתאריך חלופי.

 

יש שיטענו שיש לחלק את מצוות היום בצורה אחרת ­– בתאריך החלופי, עלינו לחגוג את הצד הלאומי של יום העצמאות יחד כמדינה שלמה. זאת, כאמור בהתאם לשיטתו של הרב גורן שעלינו לשמור על  הצד הדתי של יום העצמאות בזמנו.[8] הרב אריאל מתעמת עם טענתו ומשיב שלא יתכן ליצור הפרדה כה חזיתית בין דת למדינה, שהרי כך יתקבל המסר שהצד הלאומי של יום העצמאות נפרד מההיבט הדתי.

 

הרב יעקב מדן עוסק בשאלה זו ומסכים עם הרב אריאל.[9] הוא מביא את תשומת ליבנו לכך שבן גוריון עצמו הכריז על עצמאות ביום שישי ה-14 במאי בעוד שהתאריך הרשמי לפקיעת המנדט היה, כאמור, ב-15 במאי. משמע שאף המחשבה המקורית בקביעת תאריכו של יום העצמאות לקחה בחשבון את השיקול של שמירת השבת.