19 בנובמבר 1977 | 'לא עוד מלחמה' | ביקורו של סאדאת בירושלים והסכם השלום בין מצרים לישראל | 1

בתשיעי בנובמבר 1977 אנואר סַּאדַאת, נשיא מצרים, הדהים את העולם בהכרזה על כוונתו לנסוע לירושלים ולשאת דברים בפני הכנסת. כעבור עשרה ימים סאדאת אכן הגיע לירושלים והתקבל באופן רשמי על ידי ממשלת ישראל.

בנאומו ההיסטורי הוא מסביר מה הביא אותו לידי ההחלטה הדרמטית הזו:

אחרי הירהורים ארוכים שוכנעתי שהנאמנות והדבקות באחריות בפני האלוהים ובפני העם מטילות עלי את החובה ללכת אל המקום הנידח ביותר בעולם, ואפילו לבוא אל ירושלים ולדבר אל חברי הכנסת, נציגי עם ישראל, על כל האמיתות והעובדות העולות בתוכי כדי להשאירכם אחר-כך שתחליטו בעצמכם לעצמכם. אחר-כך יעשה לנו אלוהים את אשר יעשה.

כל נפש המוצאת את סופה במלחמות היא נפש של אדם ואין זה משנה אם ערבי הוא או ישראלי. האשה המתאלמנת היא אדם אשר זכותו לחיות בחיקה של משפחה מאושרת, אם ערבית היא ואם ישראלית. הילדים החפים מפשע המפסידים את טיפוח הוריהם ואהבתם הם ילדינו כולנו, בין אם אלה יושבים על אדמות ערב או בישראל. אנו חבים כלפיהם אחריות גדולה כדי להבטיח להן הווה נעים ועתיד טוב.

למען כל זה, בכדי להגן על חיי בנינו ועל חיי אחינו ואחיותינו כולם, כדי שחברתנו תתפנה ליצירה מתוך בטחון ושלווה, למען התפתחות האדם והאושר, כדי להעניק לו זכות של חיים בכבוד, למען אחריותנו בפני הדורות הבאים ולמען חיוכו של כל תינוק הנולד על אדמתנו - למען כל אלה החלטתי לבוא אליכם למרות כל הסיכונים ולשאת לפניכם את דברי בצורה ישירה.[1]

ראש הממשלה מנחם בגין הגיב בצורה דומה, והזכיר לכל כי עם ישראל הושיט תמיד את ידו לשלום, ואילו דווקא מדינות ערב היו אלה שדחו את הבקשה. בגין הסכים כי מטרתו העיקרית של הביקור היה סיום מצב המלחמה בין שתי המדינות. בנאומו הוא הדגיש שאכן כוונותיו היו כנות:

הבה ננהל משא-ומתן, אדוני הנשיא, כאנשים בני-חורין על חוזה שלום, ובעזרת השם, כך אנו מאמינים באמונה שלמה, יבוא היום ונחתום עליו בכבוד הדדי ואז נדע שתמה תקופת המלחמות, הושטנו יד איש לרעהו, לחצנו יד איש של רעהו והעתיד יהיה מזהיר לכל עמי האזור. ראשית חכמה בחוזה שלום - ביטול מצב המלחמה.[2]

עם זאת, בניגוד לבגין, סאדאת הבהיר שאנשיו דורשים מחיר גבוה עבור כל סוג של הסדר בין המדינות. בנאומו הוא טען לנסיגה מוחלטת ממה שכינה "שטחים ערבים כבושים". תנאיו נאמרו בנחרצות:

הנסיגה השלמה מן האדמה הערבית הכבושה אחרי 1967 היא דבר מובן מאליו. לא נקבל בעניין זה כל ויכוח ולא נתחנן בעניינו לפני מישהו או בפני מישהו, שכן אין כל משמעות לכל שיח על שלום יציב וצודק ואין כל משמעות לשום צעד הבא להבטיח את חיינו יחדיו באזור זה של העולם בשלווה ובבטחון, כאשר אתם כובשים אדמה ערבית בכוח מזויין. אין שלום שיהיה יציב או שייבנה על כיבוש אדמת הזולת. כן, זה מובן מאליו.

לאחר הביקור, שתי המדינות נכנסו למשא ומתן לשלום, מתווך בידי ממשלת ארצות הברית. לאחר סיומם של הדיונים, נחתם בבית הלבן הסכם השלום בין מצרים לישראל ב-26 למרץ 1979. ההסכם הוצג בפני הכנסת, ועבר ברוב גדול (95 הצביעו בעד מול 18 שהתנגדו). פרטי העסקה כללו נסיגה ישראלית מלאה מחצי האי סיני. יש לציין שנכון למועד החתימה, בסיני היו למעלה מחמישה עשר יישובים, כולל העיר ימית.

למרות שישראלים רבים תמכו בהחלטת הממשלה, היו אחרים שהרגישו שהמחיר גבוה מידי וכי על ידי כניעה לדרישות סאדאת, ישראל מייצרת תקדים מסוכן.

ככל שהתקרב מועד הפינוי, התנועה נגד הנסיגה נעשתה דרמטית יותר. ב-19 באפריל 1982, כאשר צה"ל החל לפנות את העיר ימית, נאבקו חלק מהתושבים יחד עם פעילים שהגיעו לעיר. הפינוי הסתיים בכך שהתושבים והמפגינים עזבו את העיר תוך קריעה של בגדיהם והצהרה על נאמנותם המוחלטת לעיר. תוצאות האירועים הותירו טראומה וקרע עמוק בין התנועות הפוליטיות השונות בחברה הישראלית.

דילמות ושאלות דומות הועלו בעולם הדתי. בעוד הרב יוסף דב סולובייצ'יק[3] והרב הראשי הספרדי עובדיה יוסף היו בעד ההסכם, והעניקו לממשלה לגיטימציה מלאה לתת "שטחים תמורת שלום", התנגדו הרב הראשי האשכנזי שלמה גורן והרב שאול ישראלי.

הרב צבי יהודה קוק היה אחת מהדמויות הרבניות הראשיות במחנה המתנגדים לפינוי. בהזדמנויות רבות הוא דיבר בחריפות נגד כל רעיון של "שטחים תמורת שלום", הן מבחינה הלכתית והן מבחינה מוסרית. כך הוא כותב באחד ממכתביו:

לזכור ולהיודע ולהודיע כי יהודה ושומרון ואדמות סיני הם חלקים שלמים חיוניים מוחלטים של ארץ-חיינו-קדשנו כולה. כי אנחנו, במספר המיליונים האחדים של היהודים הנמצאים כאן בארץ, הננו לא כל עם-ישראל כולו, אלא חלק של כולו, והננו שליחים ונציגים של כולו, לקנייה וליישוב של כולה, של כל הארץ, השייכת לכל עם-ישראל לכל תפוצותיו וחלקיו. וחלילה לנו לבגוד ולמעול במשהו בשליחותנו זאת של כלל-ישראל. וכמובן אם חלילה ייעשה על-ידי מי-שהוא מאתנו, יחידים שלנו או ממשלה שלנו, מה-שהוא של בגידה ומעילה בשליחותנו זאת, כלפי דורותינו כולם של כל-ישראל, הלא כל דבר שכזה הוא בהחלט לא-חוקי ולא-ממשי, והוא בטל-ומבוטל למפרע ומכאן-ולהבא, כעפרא-דארעא ופחות מזה. וקשר נצח ישראל וארץ-חיינו-קדשנו זאת לכל חלקיה וגלילותיה כולם, הלא קבוע-וקיים לעד-לעולם בדבר השם כימי השמים על הארץ.[4]

בתנ"ך אנו מוצאים כמה תקדימים היסטוריים למסירת שטחי ישראל לטובת האינטרסים של העם היהודי. נתבונן תחילה בתיאור המקראי של עסקת הסחר שביצע המלך שלמה לטובת בניית המקדש ובית המלך:

חִירָם מֶלֶךְ צֹר נִשָּׂא אֶת שְׁלֹמה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבַזָּהָב לְכָל חֶפְצוֹ אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל:

                                                 (מל"א ט, יא).

יש הטוענים שאם שלמה היה רשאי למסור עיירות בגליל כאות הידידות לשירותים שניתנו, גם אנו רשאים למסור חלקים מארץ ישראל למען השלום.

הרב גורן נאלץ להתמודד עם מקורות נוספים המצביעים הלגיטימיות לנהל משא ומתן על אדמות למען אינטרסים לאומיים.[5] הוא מצטט את המדרש[6] על הסכמתו של אברהם עם היבוסים בנוגע לרכישת מערת המכפלה. בהסכם זה, המדרש מבין שאברהם "ויתר" על הזכות לכבוש את ירושלים.

כמו כן, הגמרא מספרת שבזמן חורבן בית המקדש רבן יוחנן בן זכאי נמלט מהעיר הנצורה ירושלים.[7] רבן יוחנן בן זכאי ניהל משא ומתן עם הרומאים על כניעה מוחלטת בתמורה להצלת העיר יבנה עם החכמים שלה, ובכך הבטיח את עתידם של עם ישראל. הרב יהודה דוד בלייך טוען כי סיפור זה משמש מקור עוצמתי המוכיח כי בנסיבות מסוימות ניתן לקבל החלטות קשות וכואבות לשמירת חיי העם על חשבון שמירה על האדמה:

לא ניתן להעלות על הדעת שרבי יוחנן בן זכאי פעל בניגוד להלכה. ברור שהמדיניות שדגל בה הוטבעה בערכים ובמסורת היהודית. רק ניתוח השיקולים שעליהם התבססה המדיניות נותר לבירורנו.

מה שהוביל את רבי יוחנן בן זכאי היה ללא ספק הרצון לשמור על חיי העם היהודי. התנגדות ומלחמה מתמשכת היו בוודאי גורמים לאמצעי דיכוי ואובדן חיי אדם נוספים. לפיכך, הוא בהכרח ראה את שמירת המולדת היהודית כשיקול זניח, לעומת הסכנה. ניתן להסביר זאת על סמך שיקולים אפשריים רבים, אך כולם מבוססים על עיקרון זהה.[8]

אמנם, טוען כנגדו הרב צבי שכטר שאין למקור זה רלוונטיות בזמננו:

עם זאת, בחינת שטח פנימית של שני המצבים מגלה כי אין להם כל בסיס להשוואה. בעוד שמרד היהודים ברומאים נידון ללא ספק לכישלון, מלחמת צבא ישראל היום נגד ההתקוממות הערבית מתנהלת בהצלחה מסוימת. הסנהדרין בפיקודו של רבי יוחנן בן זכאי פעלו נכון בכניעה, שכן אין מצווה להמשיך בקרב שמוביל להפסד. המקרה שונה מהותית אפוא מהמצב הנוכחי בישראל. ניתן לטעון כי קיימת חובה להמשיך להילחם עד לניצחון, למרות הפסדים טרגיים אפשריים שעלולים להתרחש.[9]

 

המתנגדים ל"שטחים תמורת שלום" טוענים כי גדר האיסור הוא מדאורייתא, ומבוסס על הפסוק: "...וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב) . זאת, על פי פרשנות הציווי לא תחנם כ"אל תתן להם דריסת רגל בארץ". למעשה, הציווי אוסר עלינו לתת קרקעות בארץ ישראל לגויים.[10] דין זה גם כן מובא במשנה (עבודה זרה א, ח) כסיבה לאיסור למכור בתים בארץ ישראל לגויים. יש לציין כי למרות שרוב הפוסקים סוברים שמדובר על איסור מדאורייתא, יש הסוברים שגדרו של האיסור הוא רק מדרבנן.[11]

קיימת מחלוקת בין הפוסקים האם איסור זה מוגבל ל"שבעת העממין" (הכנעניים) או שהוא חל על כל הגויים. למרות שנראה כי הקשרו המקורי של האיסור מתייחס דווקא לאותם עמים, התוספות מסבירים שלא כך הדבר ושהאיסור חל על כל עובדי עבודה זרה.[12] אמנם, רוב הפוסקים מבינים כי האיסור אינו מוגבל לעובדי עבודה זרה וחל על כל הגויים.

הראי"ה קוק הותקף על תמיכתו בהיתר מכירה ("מכירת" ארץ ישראל כדי להימנע מהלכות שמיטה). הוא הואשם בהעברה על האיסור של מכירת אדמות לגויים. בתשובתו[13] הוא מזכיר כי הב"ח (הרב יואל סירקיש) מגביל את האיסור לעובדי עבודה זרה. לפיכך, מאחר שהאסלאם אינו נחשב לפי ההלכה בסוג של עבודה זרה, מותר למכור את האדמה לערבים מוסלמים.[14]

לענייננו, הרב אהרון ליכטנשטיין במכתבו מביא את ההיתר של "מכירת" אדמות לערבים בשמיטה כסיבה להתיר איסור זה בהקשר ל"שטחים תמורת שלום". בתגובה לרב הראשי אברהם שפירא, שמתנגד למסירת השטחים, כותב הרב ליכטנשטיין:

כת"ר [כבוד תורתו] פותח בקביעה כי הפינוי אסור מדין תורה מפאת "לא תחנם". ברם, מקובל בציבור כי כת"ר מתיר למכור קרקעות בארץ ישראל כדי להתמודד עם בעיות השמיטה, ואף מעודד לסמוך על היתר מכירה. גם לגבי מכירה זו מתעוררת בעיית לא תחנם, וכידוע, דנו בה גדולי הפוסקים מימות הרב קוק זצ"ל ואילך. בין הטיעונים שהוצעו להיתירא, הועלו הצעות כי אין האיסור חל אלא לגבי ז' עממין או, לפחות, שהוא מוגבל לעובדי עבודה זרה, שאין המוסלמים כלולים בהם.[15]

 

המקור ההלכתי העיקרי השני קשור להבנת מצוות יישוב ארץ ישראל. הרמב"ן מבין שיש מצווה חיובית לחיות בארץ ישראל ומצווה זו חלה בכל עת, גם לאחר חורבן המקדש. בפירושו לספר המצוות של הרמב"ם מעיר הרמב"ן כי כלולה במצווה זו החובה להילחם במלחמה לכיבוש הארץ:

וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה פ"ח מ"ו) מלחמת מצוה. וכך אמרו בגמר סוטה (מד ב) אמר רב יהודה מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות. ולשון ספרי (שופטי' יז יד) וירשתה וישבת בה בזכות שתירש תשב [...] וממאמרם מלחמת יהושע לכבש תבין כי המצוה הזו היא בכבוש.[16]

הרמב"ם אינו מציין מצווה זו ברשימתו, מה שמוביל כמה פוסקים לסבור שלדבריו אין כיום מצווה חיובית לדור בארץ ישראל. עם זאת, רבים טוענים כי הרמב"ם גורס שמדובר במצווה לגור בישראל, אך מסיבות "טכניות" הוא אינו מציין זאת בספר המצוות.[17]

נחזור אל דברי הרמב"ן. כמה רחוק צריך ללכת כדי לקיים מצווה זו? כשאדם מתמודד עם מצב של פיקוח נפש, האם ניתן לסכן חיים כדי לקיים מצווה זו?

ספר החינוך[18] מסביר כי אם יש למישהו הזדמנות להרוג אחד משבעת העממין מבלי לסכן את עצמו ואין הוא עושה זאת – הרי שהוא מבטל את מצוות השמדת שבעת העממין. במנחת חינוך, חולק הרב יוסף באב"ד. הוא מציין כי היות שבדרך הטבע אנשים נהרגים בקרב, אנו רואים שהתורה מצווה עלינו להילחם בשבעת העממין, גם אם בכך אנו מסכנים את חיינו. טיעון זה הופך להיות העיקרון הבסיסי של הטענה כי הלכות המלחמה גוברים על פיקוח נפש.

כך מסכם הרב חיים ג'קטר מטינק:

הטענה לאסור חילופי אדמות למען שלום מבוססת על שילוב דברי הרמב"ן והמנחת חינוך. כיוון שמצוות התורה מחייבת אותנו לכבוש את ארץ ישראל, הרי שהיא, מעצם טבעה, מחייבת אותנו לסכן את חיינו על מנת לקיים אותה. אם כן, איננו יכולים למסור חלקים מארץ ישראל גם אם אנו בטוחים שהליך כזה יציל חיים.[19]

כאמור לעיל, דעתו של הרב עובדיה יוסף היא שאם הסכם יבטיח שלום אמיתי בין העולם הערבי לבין עם ישראל, ואם הסכם זה יקבל תמיכה ממומחים צבאיים, יהיה מותר למסור חלקים מישראל. כלומר, העיקרון היסודי הוא שפיקוח נפש גובר על ערך של החזקת ארץ ישראל. כדי להדגיש נקודה זו הוא משתמש בסיפור מפורסם:

והנני להזכיר כאן מה שכתב הרה"ג דב כ"ץ בספר הגות ודעות ( עמ' קע) בשם הגאון האדיר רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק זצ"ל, שבימי המלחמה העולמית, אשר רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, ונהרגו גם כן הרבה מאחינו בית ישראל, אמרו לו להגר"ח בתוך כדי שיחה, שאילו לפחות המלחמה הזאת היתה מביאה את הגאולה, אולי כדאי היה הדבר. גער בהם הגר"ח ואמר: מוטב שידחו כמה גאולות מישראל, ואל תאבד נפש אחת מישראל. ואילו היתה באה שאלה לפנינו, שאם על ידי קרבן של אדם אחד מישראל יבוא המשיח, בודאי שהיינו פוסקים, שמוטב שלא יבוא המשיח, ולא ימות אדם אחד מישראל. כי הלא פיקוח נפש דוחה כל המצוות שבתורה, ובכלל זה אף המשיח והגאולה.[20]

המתנגדים ל"שטחים למען שלום" על בסיס טיעונים הלכתיים אלה מבינים כי השאלה כאן דומה לשאלות הלכתיות קלאסיות המוזכרות בשולחן ערוך. לפיכך הם מתייחסים לבעיה כפי שהיו נוהגים בכל מקרה בו הלכה ספציפית עומדת בניגוד לפעולה ספציפית. על סמך היגיון זה ניתן להבין את הפסק של הרב הראשי הרב אברהם שפירא:

לפי דין תורה חל איסור גמור למסור קרקע של ישראל לנכרי, משום לאו ד"לא תחנם" ומשום ביטול מצוות ישוב ארץ ישראל המחייבת כל יחיד ויחיד מישראל. איסור זה חל על כל יהודי אזרח וחייל כאחד. פקודה להשתתף בפינוי יהודים מביתם ע"מ למסור את הקרקע לנכרים הינה פקודה הנוגדת את דת תורתנו הקדושה ואסור לקיימה. כל פקודה הנוגדת את ההלכה והכופה לעבור על דברי תורה, אין לה כל תוקף, אסור להשמע לה ואין לאף אדם סמכות להורותה. על כגון זה כתב הרמב"ם – "אין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה אין שומעין לו" (פ"ג מהלכות מלכים ה"ט). כל שיעבור על איסור זה לא ינקה, לא בעוה"ז ולא בעוה"ב.[21]

עם זאת, ישנן דעות אחרות הסוברות כי המקרה שלנו איננו מקרה הלכתי אופייני. הרב הראשי לתל אביב, הרב חיים דוד הלוי, טוען כי לא ניתן למדוד את הנושא שלנו בפרמטרים הלכתיים קלאסיים ונחשב לאחת מאותן שאלות מטא-הלכתיות שיש להכריע על סמך פרמטרים חלופיים על ידי המנהיגים והממשלה באותה תקופה.

הוא אשר אמרנו לעיל, זה כוחה של ההלכה, שלא התערבה בהלכות המדינה לפרטיהם, וכל השנוי בה הוא כללי יסוד בלבד:

ומה שנראה לענ"ד כפשוט ביותר הוא, שהכלל המנחה בכל זה הוא הבטחת ביטחונה של האומה בכל מסגרת של משא ומתן על יסוד תפיסה רחבה מאוד של מצוות התורה "וחי בהם", ולכן הדיון בהחזרת שטחים או בהחזקתם צריך להתבסס על יסוד פשוט וברור – מה טוב להבטחת הגנתה של המדינה, שהוא קיומה של האומה. זו הלכה שאינה כחובה, ובוודאי שאינה נובעת מדין פיקוח נפש, אלא מכח ההיגיון הפשוט, שאין שום צורך לצוות עליו.[22]

נותרה בידינו הנחה פשוטה וברורה אחת: השיקול המכריע במקרה זה הוא קיומה וביטחונה של האומה. ולכן ממשלה בישראל, שתגיע למסקנה שוויתור על שטחים ימנע מלחמות ושפיכות דמים ויביא בעקבותיו שלום אמת, רשאית – ואף חייבת – לעשות זאת. ולעומת זה נסיגה, שעלולה לגרום לסיכון ביטחוני כל שהוא, אסורה היא לחלוטין.[23]

לבסוף, נסיים את הדיון עם טענתו של הרב עמיטל. לדבריו, זכותה של הממשלה לערוך הסכמים כואבים עם מדינות ערב עקב המדרג הקיים בסולם הערכים הדתי:

יש סולם ערכים ביהדות, ומי שאינו מבדיל בין קודש לקודש, סופו שלא יבדיל בין קודש לחול, והסדר בסולם שלושת הערכים שעליהם אנו מדברים הוא: ישראל, תורה וארץ ישראל. האינטרס של עם ישראל קודם לאינטרס של ארץ-ישראל.[24]

לטענתו, האינטרס של שמירה על עם ישראל קודם לשמירה על אדמת ארץ ישראל וממילא קיימת זכות לממשלה לבצע מסירת שטחים תמורת שלום.

בשבוע הבא, נמשיך עם שאלות נוספות שהועלו בעת הסכם השלום.

 

 

 

 

 

 

 

---