ט"ז בניסן תשס"ב: מבצע חומת מגן – אתגרים הלכתיים

 

האינתיפאדה השנייה, שהחלה בסוף ספטמבר 2000, הייתה תקופה קשה עבור הציבור הישראלי. במהלך החודשים הקטלניים הללו נרצחו למעלה מ-1,100 ישראלים ומעל 8,000 נפצעו. רבים מהפיגועים הללו בוצעו על ידי מחבלים מתאבדים שפוצצו את עצמם באוטובוסים, במסעדות ובאזורים ציבוריים.

בתקופה זו, משימות יומיומיות פשוטות כמו נסיעה בתחבורה ציבורית לעבודה, לוו בלחץ וחרדה. בין יתר הפיגועים, ראוי לציין את הלינץ' שבוצע בשני חיילים ישראלים ברמאללה; את פיגוע ההתאבדות בדולפינריום בתל אביב בו נרצחו 21 צעירים; ואת הפיגוע במסעדת סבארו בירושלים בו נהרגו 15 אנשים, ביניהם משפחה של חמש נפשות.

ב-27 במרץ 2002, בליל סדר פסח, נכנס מחבל פלסטיני למלון 'פארק' בנתניה ופוצץ את עצמו. בטבח נרצחו 30 בני אדם ונפצעו 160, מה שהפך את האירוע לפיגוע ההתאבדות הקשה ביותר בהיסטוריה של ישראל. כמו כן, העיתוי של הפיגוע, דווקא בלילה בו חוגגים יהודים את חג החירות, זעזע את ישראל ואת העולם היהודי כולו.

עוד באותו הלילה, החליטה ממשלת ישראל להשיב לידה בחזרה את השליטה על העיירות והכפרים הפלסטיניים שהועברו לרשות הפלסטינית במסגרת הסכמי אוסלו. ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, נשא נאום בכנסת בו הוא מתאר את יעדי המבצע:

לכן החליטה ממשלת ישראל להורות לצה"ל, ואיתו לשאר זרועות הביטחון, לצאת למבצע "חומת מגן", שמטרתו אחת: פירוק תשתיות הטרור שבנה ערפאת כדי להמשיך ולפגוע בנו.

לחיילי צה"ל ולמפקדיו ניתנו הוראות ברורות: להיכנס לערים ולכפרים שהפכו מקלט לטרוריסטים. לתפוש ולעצור מחבלים ובעיקר את שולחיהם ואת אלה המממנים אותם ונותנים להם חסות. לתפוש ולהחרים נשק ואמצעי לחימה שמיועדים לפגוע בישראל. לחשוף ולהשמיד מתקני טרור, מעבדות חבלה, מפעלי ייצור נשק ומתקני מסתור. הפקודות הן ברורות: לפגוע ולשתק את כל מי שיאחז בנשק וינסה להתנגד לפעולת הכוחות ולסכן אותם - ולהימנע מפגיעה באוכלוסייה האזרחית.[1]

ביום שישי בבוקר, 29 במרץ, גייסה ישראל 20,000 מילואימניקים, גיוס מילואים הגדול ביותר מאז מלחמת לבנון הראשונה. במהלך אותם ימים רגישים, הצליח צה"ל להשתלט על הכפרים בהם היו מאחזי המחבלים וההתארגנויות לפיגועים. יעדי המבצע הושגו, וכמות הפיגועים פחתה ב-50 אחוזים.

 

בערב שבת חול המועד פסח, כל גדוד הטנקים שלי גויס. מצאתי את עצמי יחד עם חבריי, מכין את הטנקים שלנו לקרב. באותו ערב שבת קידשתי בימ"ח (יחידת מחסני חירום) הטנקים על בקבוק יין שזכרתי להביא איתי מהבית.

בשיעור היום, נתמקד באירועים שהתרחשו במהלך המבצע, ונדון באתגרים הלכתיים שעלו בתקופה זו. רוב השאלות בהן נדון ייחודיות לצבא. שאלות מסוג זה לוקחות חלק בשפה ההלכתית החדשה, שהתפתחה לאורך השנים מאז הקמתו של צה"ל.

אותה שפה הלכתית, מתוארת היטב באוטוביוגרפיה של הרב גורן. הרב גורן מסביר את האתגרים ההלכתיים שעלו בעת הקמת צה"ל, עם מינויו לרב הראשי של צה"ל:

את זאת יש לדעת. כל הלכות התורה, כל המצוות כולן אשר נוהגות בזמן הזה, יש להן מסורת בלתי - מנותקת, רצופה, מאז הסנהדרין בתקופת הבית, מאז אנשי הכנסת הגדולה בתחילת הבית הראשון, מאז תקופת המשנה, התנאים והאמוראים והרבנן סבוראי והגאונים והפוסקים והמחדשים, עד היום הזה. יש לנו בסופו של דבר "שולחן ערוך," ובו מפורש כמעט כל דבר, קטן כגדול - איך לשמור את השבת והמועדים, איך להתפלל ואיך להניח תפילין, איך לעשות את התפילין ואיך לנהוג בכשרות וכדומה. לעומת זאת, אין לנו שום מסורת מקבילה בנושא החיים בצבא יהודי.

במשך אלפיים שנה לא היה לנו צבא. אנחנו לא יודעים מה מחייב אותנו מכל המצוות של "השולחן ערוך" בצבא. האם יש לצבא "שולחן ערוך" מיוחד? האם יש לו היתרים מיוחדים? ואם כן - מה הם ההיתרים? לא היתה שום מסורת בעניין ולא היה שום דבר כתוב על כך. לא היה "שולחן ערוך" לצבא. אלפיים שנה היינו מנותקים מן החיים האלה. אפילו בתקופת החשמונאים אנחנו לא יודעים מה היה בדיוק, חוץ מכמה רמזים שאנחנו מוצאים. למשל העובדה המצערת שנכלאו כולם, כאלף איש, במערה אחת, והתקיפו אותם בשבת, והם ולא רצו להרים אבן כדי לסתום את פי המערה ולהציל את חייהם. כאלף איש נהרגו שם, בתוך המערה - אנשים, נשים וטף. זה פסק ההלכה התמוה והקשה ביותר שיש לנו מתקופת החשמונאים, אשר קשור עם צבא ומלחמה. יש לנו למשל עוד פרט שידוע - כתוב שהחשמונאים הכריזו לאלה שבאו להתגייס לצבא ש"כל איש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו... מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו... ואיש שנטע כרם וילך וישוב לביתו... מי האיש אשר ארס אישה ולא לקחה ילך וישוב לביתו" - כל ההצהרות וההכרזות של כוהן משוח מלחמה שאנחנו מוצאים בתורה, כולן מופיעות בספר חשמונאים, אבל חוץ מזה אין לנו שום דבר.

ידעתי שכשאני נכנס כעת לכהן כרב הראשי של הצבא, אני צריך ליצור יש מאין - אני צריך לכתוב ולשכתב "שולחן ערוך צבאי," מבלי שיש לי מהיכן לקחת את הדברים, לכאורה. אני צריך לאסוף רמזים מפה ומשם, גרעין פה וגרעין שם, מהתנ"ך, מהתורה שבכתב ומהתורה שבעל פה, מכל מיני מקורות, ממדרשים. לאסוף גרעין לגרעין ולעשות מזה משהו מושלם, שנוכל ללמוד ממנו איך צריך לנהוג, איך צריך לשמור על תורת ישראל בצבא, ומהי תורת ישראל לצבא ישראל, בעת מלחמה ובעת שלום. היה צריך לפתור את כל הבעיות, משום שלא נשארה לנו רציפות של אורח חיים דתי במסגרת צבאית. בעיות הקשורות להלכות לשבת, לכשרות, ולעוד נושאים רבים ומגוונים שצריך לתת עליהם את הדעת. זה היה אתגר גדול מאוד מאוד.[2]

במהלך המבצע פנה אליי הקצין שלי וביקש ממני לפסוק בשני עניינים הלכתיים שעלו באותו זמן. הוא החליט למנות אותי לרב ה'לא-רשמי' של הפלוגה שלנו. לדבריו, כל החלטה שאקבל, תיהיה מקובלת על ידו והוא יבצע. לאחר מכן הוא הציג לי את השאלות הבאות.

השאלה הראשונה הייתה בנוגע לטפ"ש – פעולות הטיפול והתחזוקה השבועית של הטנק. בתקופה רגילה פעולות התחזוקה נעשות בימי חמישי, אך בשל המבצע, הטנקים היו בשימוש יומיומי. כך שלמעשה ניתן היה לתחזק את הטנקים אך ורק בשבת. התחזוקה כוללת: הידוק ברגי הגלגלים, שימון וניקוי התותח וכן חלקים נוספים הטנק. בנוסף נדרשת התאמת כוונת התותח. נשאלה השאלה: האם כל הפעולות הללו מותרות בשבת?[3]

כדי להשיב לשאלות מסוג זה, יש לבחון האם המקרים הללו נוגעים בפיקוח נפש ומממילא יש להתירם בשבת. אך כמובן שהמציאות מורכבת יותר – גם לוּ היה מדובר בפיקוח נפש, יש לבחון האם יש לבצע את אותן הפעולות בשינוי או לא.

ראשית, מדוע התורה התירה חילול שבת במצבי פיקוח נפש? בשיעורים הקודמים ראינו את דברי הגמרא המציעה מספר מקורות אפשריים, ומסיקה לבסוף שההיתר נגזר מהפסוק הבא:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'. (ויקרא יח, ה)

הגמרא דורשת מפסוק זה:

וחי בהם - ולא שימות בהם. (יומא פ"ה ע"א-ע"ב)

הראשונים חולקים בנוגע להיקפו של עיקרון זה. ככלל, במקרים בהם ההלכה מתירה לבצע מעשה שבדרך כלל אסור, מתעוררת החקירה הקלאסית: 'הותרה' או 'דחויה'. כלומר, האם האיסור ההלכתי הותר או שמא רק נדחה. אם נאמר שהאיסור רק הותר הרי שאין צורך לדאוג לאיסור בנסיבות הנתונות שבהן הוא הותר. ברם, אם אנו סוברים שהאיסור נדחה בלבד, אזי עלינו למזער את ההפרה כל עוד האיסור קיים.

על אף שישנם איסורים הנדחים לאור הסכנה, יש שהבינו שכאשר מדובר בחילול שבת, אנו מתירים את האיסורים לחלוטין. רבנו אשר מצטט את המהר"ם שטוען כי עבור אדם חולה כל טיפול רפואי המחלל שבת מותר, ואין סיבה לנסות להפחית את החילול.[4] נראה כי הדבר מעיד על כך שכל איסורי השבת הינם בגדר 'היתר' במקרים של פיקוח נפש.

הרמב"ם מפרט את הפעולות אשר מותר לעשותם בשבת לאישה יולדת:

היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין אותו, ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה מדליקין לה את הנר, ואפילו היתה סומה מפני שדעתה מתיישבת עליה בנר ואף על פי שאינה רואה. (רמב"ם הלכות שבת פ"ב, הי"א)

עם זאת, הרמב"ם מגביל את הפעולות הללו. לטענתו, במידת האפשר, כולם צריכים להתבצע בשינוי:

ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה, וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה ואם אי אפשר מביאה כדרכה. (שם)

נראה כי הפסיקה לעיל מצביעה על כך שהרמב"ם קובע כי שבת היא 'דחויה' במקרים של פיקוח נפש. את התפיסה הסוברת שיש לבצע את הפעולה האסורה בצורה לא רגילה או 'כלאחר יד', ניתן להבין רק אם בנסיבות העניין עדיין קיים האיסור לחלל שבת.[5] במילים אחרות: עשיית מלאכה בשבת בשינוי מפחיתה מחומרת העבירה מדאורייתא לדרבנן, אך לא מעלימה את האיסור.

גיבוי נוסף לסברה זו ברמב"ם, עולה מבחירת המילים שלו כאשר הוא מתיר לבצע מלאכות בשבת במקרים של פיקוח נפש:

דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות, לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין לו כל צרכיו בשבת על פי רופא אומן של אותו מקום, ספק שהוא צריך לחלל עליו את השבת ספק שאינו צריך, וכן אם אמר רופא לחלל עליו את השבת ורופא אחר אומר אינו צריך מחללין עליו את השבת שספק נפשות דוחה את השבת. (שם, ה"א)

הרמב"ם כאן משתמש במונח דחויה כדי לומר שלמרות שהצלת חיים זוכה לקדימות, איסורי השבת לא בוטלו לחלוטין. ואכן כך מבין הרב יוסף קארו את דברי הרמב"ם.[6] כמו כן, הרב משה איסרליש, פוסק להלכה כי במידת האפשר יש לבצע את המלאכה האסורה בשבת לאדם חולה בשינוי.

בניגוד לכך, המגיד משנה מסביר כי הרמב"ם מחלק בין יולדת לחולה שיש בו סכנה. הוא מציין כי הרמב"ם אינו מזכיר את עשיית המלאכות המחללות את השבת לאנשים חולים בשינוי. לפיכך הוא קובע כי פסק הרמב"ם הוא שהשבת 'הותרה' במצב של פיקוח נפש.[7]

 

בתגובה לרב מאיר ליכטנשטיין[8] בנוגע להתנעת מנועי טנקים בקור עז בלבנון, סגן הרב הראשי לצה"ל הרב אברהם אבידן טען כי המנהג הוא ללכת אחרי פסק הרמ"א. כלומר, במידת האפשר, על חילול השבת להתבצע בשינוי.[9]

חלק מהפעולות שצוינו לעיל מחייבות חילול השבת מדאורייתא. מעתה, בהתבסס על הדיון לעיל, יש לבצע את המלאכות בשינויים או בדרכים אחרות, שיובילו (במרבית המקרים) להפחתה בחומרת האיסור מדאורייתא לדרבנן.

הרב שלמה גורן דן במלאכות ניקוי נשק בשבת (שימון אקדח וניקוי תותח לאחר שנורה). לאחר התייצעות עם אנשי מקצוע, מסקנתו שניתן לשנות את השיטה הרגילה של תהליך הניקיון ובכך להפחית את רמת חומרת המלאכה לדרבנן. עצתו לשפוך את השמן ישירות ללוע התותח ואז לנקות את הקנה בעזרת מוט הניקוי. זאת במקום לשפוך את השמן ישירות על מוט הניקוי, שהיא מלאכת 'מלבן' האסורה מדאורייתא.[10]

דומני שהפסק של הרב גורן עוסק בתותח אשר שומש מספיק פעמים, עד כדי היווצרותה של שכבת פיח. אמנם, במקרה של הגדוד שלי, לא זו היתה המציאות. לפיכך, עקב המלאכה האסורה של 'סחיטה', חשבתי שנוכל לדלג על משימה זו הפעם. לעומת זאת, כשמדובר בפעולות אחרות כמו הידוק הברגים, חשבתי שהמלאכה חיונית ועל כן יש לבצעה באופן רגיל.

ציינתי בעבר כי הרב גורן סבור שההיתר של לחימה במלחמה בשבת אינו מבוסס על פיקוח נפש, אלא על הפסוק בדברים (כ', כ).[11] מקור זה מקביל לטענה שבמצבים של סכנת נפשות מלאכות שבת הן בבחינת 'הותרה'. אם ניישם פסק זה בענייננו, הרי שלא יהיה צורך כלל בשינוי. מנסיוני זו אחת השאלות הקשות יותר העומדות בפני החייל הישראלי: מהו המעמד ההלכתי של מצב שגרתי של פיקוח נפש בתוך הצבא?

הרב גורן דן בשיחות ברשת הקשר הצבאית בשבת.[12] לדבריו, למרות שהשימוש ברדיו למטרות צבאיות מותר בשבת, בהתבסס על ההיתר המיוחד של לחימה בשבת, הוא עדיין ממליץ לנסות לדבר בצורה שונה מהדרך הרגילה שמדברים בה במכשיר קשר ביום חול.[13] הרב גורן מנמק את דבריו בטענה שכל ההתנהגות ואופן הפעולה שלנו בשבת צריך להיות שונה מימות החול. בכלל זה, גם האופן שבו אנחנו מתלבשים, אוכלים ואף מדברים, צריך להיות שונה.

הרב יצחק קופמן, מחבר ספר על הלכה בצבא, דן בשאלות דומות ומוסיף הבחנה חשובה. לדבריו, לא לכל הטיפולים השגרתיים הנעשים לצורך אחזקת הטנק יש את אותה החשיבות. לצורך כך, הוא משתמש בטרמינולוגיה ההלכתית של 'הידור': פעולה אשר משפרת את התוצר, אך לא הכרחית לו. הוא מסביר כי פעולת תחזוקה מסוג זה אסורה בשבת.[14]

בהתבסס על כל האמור לעיל, עבודה על הטנק הכוללת תחזוקה חיונית מותרת בשבת. כמו כן, במידת האפשר יש לבצע את הפעולה בשינוי.

 

הסוגיה השנייה בה נשאלתי עסקה בהוצאת כל הציוד מהטנק בשבת, כולל התחמושת, הפגזים והנשקים. הקצין שלי הסביר לי שצריך להעביר את אחד הטנקים ביום ראשון בבוקר, בשעה המוקדמת ביותר. פריקת כל הציוד של הטנק יכולה להיעשות רק באור יום, בשל החפצים העדינים שהיה צריך לפרוק; ובכך לא יכולנו לבצע את הפריקה במוצאי שבת.

במקרה זה, התשובה הייתה הרבה יותר פשוטה. אילו היה צורך מבחינה מבצעית, היה ברור שמותר לפרוק את הטנק. עם זאת, לאחר בירור קצר, הסתבר שאין שום סיכוי שנהג טנקים מתכנן להגיע אלינו בזריחה. כך שכנעתי את הקצין שאפשר לבצע את המשימה ביום ראשון בבוקר. אני מזכיר זאת כדי להבהיר שכאשר מתמודדים עם שאלות הלכתיות כלשהן בצבא, יש חשיבות מכרעת להכרת המציאות בשטח וכל הפרטים לאשורם.