6 באוקטובר 1973 | מלחמת יום הכיפורים (1)

בצהרי שבת השישי באוקטובר 1973, קצת אחרי השעה שתיים אחר הצהריים, פתחו צבאות מצרים וסוריה במתקפה דו-חזיתית על ישראל. יום ההתקפה נבחר ותוכנן במכוון ליום הכיפורים: יום בו המדינה נסגרת לחלוטין, יום בו מאות אלפי ישראלים, כולל חיילים, נמצאים בבית הכנסת בצום ומתפללים.

 

ההתקפה תפסה את הצבא הישראלי בהפתעה גמורה.  למרות שהיו סימנים רבים ומבוהקים לכך שמלחמה בלתי נמנעת בפתח, המודיעין הישראלי התעלם מהם לחלוטין. בשלושת הימים הראשונים התקדמו שני צבאות ערב במהירות, ותפסו את עמדת החרמון בצפון ושטחים נרחבים בסיני בדרום.[1]

 

כשהגיעו לקהל הישראלי החדשות הנוראיות על התקדמות צבאות ערב, היה חשש עמוק שמדינת ישראל עומדת בפני איום קיומי. על פי השמועה, שר הביטחון משה דיין התייחס למצב כ"חורבן בית המקדש השלישי".

 

התפילות ושירותי הדת באותו יום קדוש הופרעו כאשר אלפי חיילי המילואים נקראו לעלות על מדים ונשלחו היישר לשדות הקרב העקובים מדם. התחושה של רבים הייתה שזוהי מלחמה על הבית.

 

באותם ימים ראשונים של המלחמה חיילים רבים נהרגו, נפצעו או נלקחו בשבי. בשל אובדן כבד של חיילים ישראלים, הרבנות הראשית של צה"ל הקימה בתי קברות זמניים. הנופלים נקברו בקברים זמניים אלה, ורק לאחר המלחמה הוצאו הגופות ונקברו מחדש בבתי קברות צבאיים. בחלק מהמקרים, בני המשפחה התבשרו על מות קרובם מספר שבועות לאחר מותו. גופות רבות של חיילים לא נמצאו מעולם.

 

הבלבול והכאוס שלט בכל הגזרות. ובכל זאת, תוך מספר ימים, לאחר קרבות גבורה, הצליח צה"ל להחזיק את קו הגבול ולבלום את התקדמות האויב.

 

השינוי הדרמטי במהלך המלחמה התרחש בסוכות. בצפון, ביום הראשון של סוכות (חמישה ימים לאחר יום כיפור), עבר צה"ל ממצב של מגננה להתקפה. בימים הבאים צה"ל נלחם באומץ ברמת הגולן כנגד כוחות עירקיים וירדנים שהגיעו לעזרת הכוחות הסורים.

 

בדרום הדברים לקחו קצת יותר זמן. ב-15 באוקטובר, היום הרביעי של חול המועד סוכות, החל הצבא במתקפת נגד שהמשיך עד תום המלחמה עם ההתקדמות של צה"ל מעבר לתעלת סואץ והטלת מצור על הצבא המצרי. הפסקת האש, שנכפתה על ישראל בלחץ רוסי, עצרה את הטנקים הישראלים במרחק של 100 ק"מ מקהיר ו-35 ק"מ מדמשק.

 

כתוצאה מהמהפך הקיצוני בזמן כה קצר, מאימת האסון לניצחון מדהים של צבאות מרובים, רבים הכירו בקרבות המלחמה הזו כניסים.

 

לאחר המלחמה מונתה ועדה על ידי הממשלה שתחקור את אי-ההיערכות של צה"ל למלחמה ואת כישלונו בניתוח המידע המודיעיני. בדו"ח הוועדה ניתנה ביקורת על מה שכונתה ה"קונספציה" בחשיבה המודיעינית הצבאית. ה"קונספציה" התבססה על ההנחה שמצרים תתקוף רק אם תהיה לה היכולת הצבאית להשתלט על חיל האוויר הישראלי. המודיעין הצבאי גם חשב שסוריה תתקוף רק אם מצרים תעשה זאת. לפיכך, בשל היעדרה של יכולת אוירית מצרית משמעותית, הגיע המטה הכללי למסקנה כי אין איום של מלחמה מיידית.

השאלות הקשות, ההלם והמבוכה הורגשו גם בעולם הדתי. הרב הראשי של חיל האוויר, הרב רבינוביץ', מתאר את האווירה באותה תקופה:

 

"הרב, מדוע זה קרה ביום כיפור?" השאלה הושמעה על ידי צוערת צעירה באחת מהמפגשים שלי בבית הספר לקצונה. היא לא שאלה למה זה קרה; היא ידעה טוב מאוד. כל ישראלי גדל על התחושה שהוא כנראה יצטרך להילחם כדי לחיות. אחיה, אחיותיה, הוריה, דודיה ודודותיה עשו ועושים בדיוק את זה. מדוע שהיא תתייחס אחרת למציאות של עולם עוין? "אבל, הרב מה הייתה המשמעות שזה קרה ביום כיפור?" השאלה נשמעה אז ברחבי האולם והיא נשמעה לי באוזניי מאז ולעולם. בפעם הראשונה בחיי הייתי כמעט חסר מילים. החיילת הצעירה הזאת חשה את המשמעות העמוקה יותר שהמלחמה פרצה ביום כיפור. היא הרגישה את זה; ואני לא יכולתי להסביר. תגובתי הצולעת אינה דורשת איזכור נוסף. נכשלתי באופן פרוע. אולי יותר מאשר הכשלתי אותה, את עצמי הכשלתי. למה זה היה צריך להיות יום כיפור? איזה היגיון היסטורי יהודי נמצא מתחת לפני השטח? איפה בתוך המבוך המבולבל של ימי המשיח טמון המפתח? הנשמה והתודעה היהודית שלי הוטרדו בצורה בלתי ניתנת לתיאור, ואותה טירדה התייחסה למהות ההוויה היהודית. למה יום כיפור?[2]

 

הרב רבינוביץ' מבין את המלחמה כקריאת השכמה למדינת היהודית כולה. זוועות המלחמה מחייבות את עם ישראל לשאול את עצמן את השאלות ה"גדולות" הנוגעות לקשר שבין היותם ישראלים ליהודים. הוא מייחס משמעות רבה לעובדה שהמלחמה החלה ביום הקדוש ביותר שלנו בשנה:

 

זה היה צריך להיות ביום כיפור. זה יכול היה לקרות רק ביום כיפור. מכיוון שיום כיפור הוא אותו רגע בחיים שבו היהודי מתמודד מול עצמו. כשעם מתמודד פנים אל פנים עם ישותו, עם עברו ועם עתידו.

 

הרב נחום לאם, בהתייחס ללקחים שנלמדו ממלחמת ששת הימים, מהרהר במחשבותיו בעקבות מלחמת יום הכיפור. לדעתו האופוריה הגדולה שנוצרה בעקבות הצלחתה של מלחמת ששת הימים הביאה ליוהרה ושכחת א-לוהים:

 

שהרגשות הסותרים – זו של האופוריה המשיחית וזו של הביטחון העצמי בצבא – לא היו מציאותיים, הוכח על ידי מתקפת ההפתעה הערבית ביום כיפור 1973, שניקבה את בלון הבלתי-מנוצחות הדמיונית של ישראל. ישראל לא הייתה מוכנה, הכוחות לא התאמנו למלחמה, האספקות ברובם לא היו זמינות מתי והיכן שצריך, וכן הלאה. התקפת הנגד המוצלחת של הישראלים, לא משנה כמה מבריקה היא הייתה, לא פיצתה בתחושה הפתאומית שהכל "נלקח" מאיתנו [...] בתקופה זו מחשבותיי פנו באופן בלתי נמנע לפסוקים העוצמתיים בספר דברים (ח', יא-יח): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ [...] וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה: וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה". מה קרה שגרם להיפוך כה חזק? מה שקרה היה שביטחון עצמי התחלף ליוהרה, ויהירות לחוסר זהירות בלתי ניתנת למחילה. שכחנו את א-לוהי ישראל ולא למדנו דבר מניצחון מלחמת ששת הימים[3]

 

ישיבת הר עציון איבדה שמונה תלמידים במהלך המלחמה. הרב עמיטל, ראש הישיבה המייסד, נקרע בין ייסורים אישיים לבין הצורך לחזק ולתת תקווה לתלמידיו, כמו גם הרצון להבין מה שהיה נראה כהיפוך בתהליך הגאולה. הוא שאל שאלות נוקבות על משמעותה של המלחמה: האם היתה זו נסיגה מתוכנית הגאולה של האל? האם עדיין אפשר לומר שאנו מצויים בתקופה של אתחלתא דגאולה?[4]

 

אמנם קריאתו הגאולית של אירועי ההיסטוריה מעט חשכה, אך לא התערערה לחלוטין. בתגובתו התיאולוגית לאירועים הטראומטיים הוא כותב, "על פי כל מה שמתרחש בתקופתנו ברור שאנחנו נמצאים בשלבי הגאולה שבדרך היסורים"[5]. הוא טוען שיש שלוש סיבות משכנעות לראות את המלחמה הזו כחלק מתכנית משיחית גדולה יותר[6]:

 

ראשית, המלחמה פרצה על רקע תקומת מלכות ישראל. שנית, מדינות ערב רבות השתתפו במלחמה, שכמעט והביאה לעימות גרעיני אמריקני-סובייטי. שלישית, הניצחון הסופי היה גדול, פלאי ובעל ממדים תנ"כים.

 

ביחס לנקודה האחרונה, הרב עמיטל מזכיר כי עם כל הכאב והעצב שבאו במלחמה, עדיין מוטלת עלינו חובה להודות לאל על הנסים הגדולים שהתרחשו במהלך הקרבות.[7]

 

לאמיתו של דבר, בעקבות הוויכוח הגדול בין הפוסקים בדבר אמירת הלל ביום העצמאות, הצהיר הרב שלמה גורן לאחר מלחמת יום הכיפור כי כעת יותר מתמיד יש לומר הלל בברכה.[8] זאת, מתוך ההבנה כי ניצחונות המלחמה הזו, אולי היו המופלאים ביותר מכל המלחמות.[9]

 

הרב חיים דוד הלוי, הרב הראשי של תל אביב, התייחס למשמעות המלחמה במפגש השנתי של רבנים במוסד הרב קוק בירושלים.[10] מצד אחד, הוא הטיל ספק בדעתו של הרב מנחם כשר כי יש לראות במלחמה זו כמלחמת גוג ומגוג המסמלת את מלחמת אחרית הימים. מצד שני הוא הבטיח לקהל כי תהליך הגאולה שהחל עם הקמת מדינת ישראל עדיין שלם. בחיפושו אחר המשמעות של המכה הנוראה שקיבלה המדינה, הוא תהה שמא היעדר המחויבות לארץ ישראל ובעיקר לשטחים ששוחררו לאחרונה – יהודה, שומרון וחבל עזה – יכולה היתה להיות הסיבה.[11]

 

הרב עמיטל בעצמו מסביר בתחילת מאמרו מדוע החיפוש אחר משמעות הוא כה חשוב:

 

אדם מישראל, המאמין כי מאורעות הנוגעים לחיי עם ישראל מכוונים בידי ההשגחה העליונה, טבעי לו שישאל מה פשרם ומה משמעותם.

 

התורה והנביאים מצווים עלינו ללא הרף להתבונן. זו גם דרישה אינטלקטואלית טבעית של מי שעומד על בסים האמונה, חז"ל מגדירים אדם, שהמאורעות עוברים עליו ולידו מבלי שינסה לחדור לעומק משמעותם האמיתית, כאדם מת.[12]

 

עם זאת, אני מאמין שבמילים הבאות ניתן לחוש כי הרב עמיטל נחרץ כי יש מגבלות לניסיון של האדם להבין לחלוטין את משמעויות ההיסטוריה:

 

ברור שאין לנו הכלים לדעת כבשי דרחמנא ולקבוע, מה היו שיקולי ההשגחה הא־לוהית, מניעיה וכוונותיה. "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". אבל אין זה משחרר אותנו מחובתנו להעמיק להתבונן. תורה היא וללמוד אנו צריכים.[13]

 

בשבוע הבא נדון בשאלות ההלכתיות שעלו במהלך המלחמה.