ה-7 באוקטובר 2023: המלחמה בעזה

ב-7 באוקטובר 2023, בבוקר שמחת תורה, ארגון הטרור המתועב חמאס הוביל טבח שגבה את חייהם של כאלף ומאתיים גברים, נשים וילדים. המתקפה החלה בירי רקטות על ערים ישראליות שמטרתו הייתה להסיט את תשומת הלב מהמטרה האמיתית שלה – פלישה המונית לישראל.

למרות שמרבית הנרצחים היו יהודים ישראלים, בין הקורבנות היו גם ערבים ישראלים וכן סטודנטים ופועלים מנפאל ומתאילנד. במתקפה מתוכננת, המחבלים פרצו את הגדרות והמכשולים המקיפים את רצועת עזה, ונכנסו לערים ולקיבוצים הישראליים הרבים הפזורים בסביבה. המחבלים ביצעו מעשי זוועה בלתי נתפסים נגד קורבנותיהם, הכוללים אונס והתעללות מינית. גופות של בני אדם בכל הגילאים נמצאו מרוטשות ושרופות.

המחבלים תקפו בסיסי צבא ישראליים, רצחו חיילים בדם קר, והמשיכו לפסטיבל מוזיקה שהתקיים בקרבת מקום. משתתפי הפסטיבל נטבחו תוך שימוש ברימונים וירי המוני. מאות נלקחו בשבי, ביניהם ניצולי שואה, ילדים ותינוקות צעירים, שנגררו לתוך עזה. צה"ל לא היה מוכן לאירוע כזה, ולא היה לו מודיעין מוקדם על תוכניותיו של חמאס. עם זאת, החיילים המעטים, יחד עם כיתות הכוננות האזרחיות של הערים שהותקפו, הגיבו בגבורה ולחמו בעוז נגד גלי המחבלים העצומים.

רבים השוו את האירוע הנורא הזה למלחמת יום הכיפורים שהתרחשה 50 שנה קודם לכן, הן בגלל ההפתעה של ההתקפה והן בגלל התגובה האמיצה של אזרחי ישראל. מרחץ הדמים של אותו יום נתפס בקרב רבים כפוגרום הנורא ביותר שעברו היהודים מאז השואה.

אירועים נוראים אלה התרחשו לאחר שנה דרמטית של פילוג וחוסר אחדות בעם ישראל, שנולדו בעקבות ניסיון הממשלה לשנות את מערכת המשפט הישראלית. יש הטוענים כי האויב ניצל זאת לטובתו בתקווה שישראלים יסרבו להתייצב לשירות המילואים ולהילחם. עם זאת, ההפך קרה: עם ישראל התאחד כאיש אחד בלב אחד, התלכד בכל החזיתות ועמד בגאווה ובאומץ מול אויביו.

מיד לאחר המתקפה, גויסו אלפי חיילי מילואים ישראלים עם היערכותה של ישראל למלחמה. ממשלת ישראל הצהירה על כוונתה להשמיד את שלטון חמאס ולשחרר את שבוייה.

קהילות וערים שלמות בצפון ישראל פונו, מאחר שהייתה דאגה כבדה ממתקפה של ארגון הטרור חיזבאללה בלבנון, שלוחה נוספת של איראן.

חיילים ישראלים הוצבו בגבולות המדינה וחיכו לפקודה לתקוף במשך שבועות.

לבסוף, צה"ל תקף את חמאס, שהשתלב ונטמע בבתי חולים, בבתי ספר ובליבה של האוכלוסייה האזרחית. חבורת הרוצחים הזו חפרה מאות קילומטרים של מנהרות מתחת לרצועת עזה, שאילצו את צה"ל לייצר שיטות לחימה חדשות המיועדות ללחימה מתחת לפני השטח. כתוצאה מסירובם של מנהיגי החמאס להחזיר את החטופים ומאיומם להמשיך בהתקפות הברבריות נגד העם הישראלי, אלפי פלסטינים המתגוררים ברצועה נהרגו.

מתקפות התגרות של חיזבאללה בגבולות ישראל הובילו למתקפות ישראליות חוזרות ולפגיעות בנפש בשני הצדדים.

גם שלוחת המורדים של איראן בתימן, החות'ים, הצטרפה למלחמה וירתה טילים על ישראל.

בחודשים הבאים נערכו שתי עסקאות שבויים ומעל למאה חטופים שבו הביתה. צה"ל איבד מאות חיילים ואלפי חיילים נפצעו.

בעקבות פגיעה מוצלחת באנשי צבא איראניים שהוצבו בסוריה, איראן, העומדת מאחורי המלחמה כולה, תקפה את מדינת ישראל באמצעות ירי של מאות טילים. במאמץ משותף ובעזרת בעלות בריתה של ישראל – צבאות ארה"ב ובריטניה, הצליח צה"ל להתגונן מפני המתקפה.

לרוע המזל, מלחמה, מוות ולקיחת בני ערובה אינם אירועים חדשים לעם היהודי ולמדינת ישראל. עם זאת, נסיבות האירועים ההיסטוריים הללו יצרו דילמות ואתגרים ייחודיים למלחמה הנוכחית.

זיהוי חללים

בימים שלאחר הטבח, משטרת ישראל קיבלה על עצמה את המשימה האיומה של זיהוי החללים. הגופות היו פזורות בכל האזור, ורבות מהן נשרפו ולא היה אפשר לזהותן.

נשאלה השאלה: האם מותר על פי ההלכה לבצע משימה זו בשבת? בשיעור 11 בחנו את ההיתר המיוחד שניתן לצה"ל לאסוף גופות בשבת וביום טוב. במקרה שראינו בשיעור 11, הרבנים התירו את המשימה מכיוון שחששו מהשלכת המראות של הגופות הפזורות על המורל של החיילים. עם זאת, השאלה כאן היא האם הטכנאים ומפעילי המעבדה צריכים להמשיך לעבוד בשבת כדי לזהות את הגופות שכבר נאספו.

הרב הראשי של משטרת ישראל, הרב רמי ברכיהו, כתב את הדברים הבאים לעובדי משטרת ישראל:

אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה נוראה שבה היינו עדים לרצח אזרחינו בידי מחבלי החמאס. לרוע המזל, גם עכשיו 20 יום אחרי תחילת המלחמה עדיין יש הרבה נעדרים ומשפחותיהם דורשות לדעת מה עלה בגורל יקיריהם ולהביאם לקבורה יהודית. העומס הנפשי על המשפחות כבד. יתרה מכך, המצב שבו עשרות גופות אינן מזוהות משפיע מאוד על יכולתה של המדינה להילחם באויב וכן על חוסנה הלאומי הפנימי של ישראל בעת חירום זו. הזמן פועל נגדנו כי ככל שעוברות השעות והימים, יש סיכוי שלא נוכל לזהות את הגופות. אם נגיע למצב שבו לא נוכל לזהות את כל הגופות זו תהיה טרגדיה גדולה למשפחות. התייעצתי עם גדולי תורה והחלטתי להמשיך את העבודה בשבת... במיוחד שרוב העבודה כרוכה בעבודה במחשב שלפי רוב הפוסקים היא איסור דרבנן.

פקודה זו, לעבוד בשבת, התבססה ברובה על העומס הרגשי של המשפחות ועל המורל הלאומי ככלל, שנפגע. עם זאת, מכתב זה נלווה למכתב אחר שנתן סיבות נוספות להיתר ההלכתי:

הרב הראשי לצה"ל החליט כי יש להמשיך בתהליך הזיהוי ללא דיחוי. הסיבות לכך הן:

1. כוחות הצבא הממתינים לתוצאות תהליך הזיהוי יכולים להיות מופנים למשימות חשובות אחרות.
2. דרישת הממשלה לקבוע במהירות את מספר החטופים מכיוון שהדבר יסייע במשא ומתן לשחרורם.

נישואין בזמן מלחמה

זוגות רבים שתכננו להתחתן בשבועות שלאחר שמחת תורה נאלצו לדחות את האירוע. המשנה במסכת סוטה (ח', ז) הטוענת כי בעת מלחמה "הכל יוצאים למלחמה, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" הפכה לתיאור סוריאליסטי של התקופה.

עם זאת, ככל שהימים חלפו, זוגות רבים החליטו להתחתן באופן ספונטני. חתונות החלו להתקיים בבסיסי צבא. תמונות של זוגות תחת חופה הלבושים מדי צבא מלאים הפכו לנפוצות יותר ויותר.

היו שתהו האם זה הדבר הנכון לעשות. הדילמה היא חלק מדילמה גדולה ורחבה אף יותר: האם החיים במהלך מלחמה ובזמנים של טרגדיה המשפיעה על האומה כולה צריכים להימשך כרגיל?

מצד אחד, על כל אחד מאיתנו מוטלת החובה להזדהות עם כאבו של העם; מצד שני, בניית משפחות יהודיות חדשות עשויה להיות המענה האולטימטיבי לאלה המבקשים להשמיד אותנו. למרות שזו אינה שאלה הלכתית קלאסית, ברצוני להעלות כמה מחשבות בנושא.

הכל יוצאין

כאמור, המשנה במסכת סוטה בחרה בביטוי עוצמתי כדי לתאר את האמצעים הקיצוניים שיש לנקוט כדי להגן על העם היהודי: "חתן מחדרו וכלה מחופתה". המילים הללו לקוחות מפסוק בספר יואל (ב', טז) המתאר את ההשפעה ההרסנית של המגפה שתבוא על העם. גם הרמב"ם אימץ ניסוח זה (הלכות מלכים ז', ד). נראה כי הביטוי המקראי הוא הצהרה ברורה נגד חתונות בעתות מלחמה וקטסטרופה לאומית.

גירושין לפני קרב

הרמב"ם פוסק (מלכים ז', טו) כי חייל אינו רשאי להראות סימני פחד בשעת קרב:

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד. (הלכות מלכים ז', טו)

רעיון זה מוזכר בתורה במפורש:

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (דברים כ', א–ג)

עם זאת, הרמב"ם מוסיף את הדברים הבאים:

ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה.

וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כונתו לקדש את השם בלבד. מבטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה. ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא. שנאמר: 'כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך' וגו', 'והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' א-להיך'.

מהו מקור פסיקה קיצונית זו? יש שהציעו שהרמב"ם ביסס אותה על הגמרא הבאה, הפוסקת על החיילים – מתוך דאגה שלא יישארו נשים עגונות – לגרש את נשותיהם לפני שייצאו לקרב:

כל היוצא למלחמת בית דוד כותב לאשתו גט כריתות. (כתובות ט' ע"ב)

אולי הרמב"ם הבין, בדומה לגמרא זו, שמלחמה היא הניגוד המובהק לבית ולמשפחה, והן אינן יכולות להתקיים זו לצד זו. הצעת הגמרא אינה רק עצה, אלא גם הצהרה – על החייל בקרב להפריד את עצמו מהקיום העצמי והאישי שלו, הכולל את חיי המשפחה.

יחסי אישות בזמנים קשים

הגמרא במסכת תענית פוסקת שזוגות אסורים ביחסי אישות בזמן רעב. זאת ניתן ללמוד מהדגש ששמה התורה על כך שיוסף ואשתו הולידו את שני ילדיהם לפני שהרעב הגיע למצרים. יתר על כן, הגמרא שם פוסקת כי בזמנים קשים שבהם העם סובל מכאב ואובדן, יש להימנע מתענוגות. בזמנים אלה יש להצטרף לקהילה בצערה ובכאבה. זאת ניתן ללמוד ממשה רבנו שבזמן מלחמה הזדהה עם העם:

בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי... אלא יצער אדם עם הצבור שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור שנאמר: וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה אלא כך אמר משה הואיל והצבור שרוי בצער אף אני אהיה עמהם בצער. (תענית י"א ע"א)

האם גמרא זו היא פסיקה הלכתית או עצה? לאילו סוגי צער מתייחסת הגמרא?

תוספות (ד"ה אסור) מקשה על גמרא זו מיוכבד (אמו של משה), שלפי המסורת נולדה בזמן הרעב הגדול במצרים. בתשובתו, הוא מסביר שגמרא זו אינה בהכרח פסיקה הלכתית שיש לציית לה אלא מידת חסידות.

הסוגיה המקבילה בתלמוד הירושלמי (תענית א', ו) מזכירה סוגים נוספים של טרגדיות ואסונות, ביניהם רעב. הדוגמה של הגמרא שם היא שנח ואשתו נמנעו מיחסים בזמן המבול.

רבי יוסף קארו (או"ח ר"מ, יב) פוסק שבזמני רעב, על זוגות שכבר הולידו ילדים להימנע מיחסי אישות. הרמ"א מציין שהדבר נכון גם בזמנים ואירועים טרגיים אחרים דומים.

עם זאת, הרב אליעזר וולדנברג, הציץ אליעזר, פוסק כי איסור זה אינו חל בזמן מלחמה ואינו נחשב אפילו למעשה חסידות.[1]

למרות שנראה שהמסקנה ההלכתית דוחה בבירור מקור זה כעילה לדחיית חתונות בזמן מלחמה, מעניין שהדוגמה שהגמרא בוחרת למעשה הזדהוּת עם סבלו של הציבור היא הימנעות מיחסי אישות.

מצד שני: אותה יוכבד שהוזכרה לעיל, עודדה את בעלה עמרם – כך על פי המדרש[2] – להביא ילדים לעולם בתקופת העבדות הנוראה במצרים. נראה כי היו כאלו שנמנעו בזמנים אלה, מתוך יאושם, מלהביא ילדים לעולם. דילמות דומות התרחשו בזמן השואה.

חכמינו משבחים את יוכבד ואת כל האימהות שהתנגדו באומץ למדכאיהם על ידי היריון וילודה:

דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים... ומוליכות [להם מאכל] אצל בעליהן בשדה ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים... וכיון שמתעברות באות לבתיהן וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה. (סוטה יא ע"א)

המדרש מרמז כי בעתות סכנה גדולה, התגובה הנכונה היא לבנות וליצור עוד משפחות יהודיות!

לבסוף, ברצוני להציע את המחשבה הבאה. כאשר רבנים מתמודדים עם אתגרים הלכתיים מורכבים שאין להם פסיקות ברורות במקורותינו, הם לפעמים מציעים שנלך אחר המנהג הרווח בעם. ישנן שתי סיבות להיגיון שמאחורי הצעה זו.

1. המנהג הרווח בעם הוא כנראה שיקוף אמיתי של הפסיקה שניתנה בעבר, ולכן זהו סימן לפסק הנכון.

2. עם ישראל הוא חלק חיוני בתהליך ההלכתי. תורה שבעל פה היא התורה הנהוגה על ידי עם ישראל. הדרך שבה העם נוהג למעשה יכולה לפעמים לשמש סימן לכך שזו הפסיקה המקובלת.

נראה לי, שלמרות שישנם מקורות שנראה שמרמזים כי יש לדחות חתונות בזמן מלחמה, התגובה הטבעית דה פקטו של החיילים והחיילות האמיצים שלנו לאירועים הטרגיים של השבעה באוקטובר יכולה לשמש לנו כיוון לתשובה הנכונה לדילמה שלנו.
 

[1] ציץ אליעזר חלק יג, כא. לסיכום דיון זה ראו הרב שמואל דוד, תחומין יב, 222-228

[2] ראו רש"י שמות ב, א