האישה והמצוות -
שיעור 5
חיוב נשים בתפילת מוסף
קובץ טקסט
שיעור 5 / חיוב נשים בתפילת מוסף
המשנה במסכת ברכות (כ ע"א) קובעת שנשים חייבות בתפילה. הגמרא מסבירה שזאת משום שהתפילה "רחמֵי נינהו" - "רחמים היא" (שם כ ע"ב). אפשר לפרש שנשים חייבות בתפילה משום שאינה מצוות עשה שהזמן גרמא, ואפשר לפרש שהן חייבות בתפילה משום שהיא "רחמי", אף שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמא. על כך דנו בהרחבה בשיעור הקודם.
הפוסקים העלו שאלה, האם כך המצב גם בנוגע לתפילת מוסף. מדוע שיהיה הבדל בין תפילת מוסף לבין תפילות אחרות? כדי להסביר זאת, נעיין באופי המיוחד של תפילת מוסף. נפתח בשאלה כללית בנוגע לאופי התפילה.
הגמרא בברכות מעלה ספק בנוגע למקור תפילת שמונה עשרה:
"רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום; רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום"
(ברכות כו ע"ב).
(ברכות כו ע"ב).
מדברי הגמרא אפשר לקבל את הרושם ששורש המחלוקת הוא היסטורי: האם התפילות נתקנו על ידי האבות, או על ידי חז"ל, בתקופה מאוחרת הרבה יותר. אך נראה שהמשמעות האמיתית של המחלוקת אינה נוגעת לשאלה ההיסטורית - הרי חז"ל לא היו היסטוריונים - אלא לשאלה מהותית. כך עולה גם מן הירושלמי, אשר מנסח את הספק אחרת: "תפילות מאבות למדום" או "תפילות מתמידין גמרו [= למדו]" (ירושלמי ברכות פ"ד ה"א). כאן הניסוח אינו היסטורי, ואין כאן טענה שהאבות הם שתיקנו את התפילות, אלא שלמדו את התפילות ממעשי האבות.
מה פשר השאלה המהותית שעומדת כאן לדיון? כנראה מדובר כאן במתח בין התפילה כהתרחשות רוחנית לבין התפילה כמוסד הלכתי. אם "תפילות - אבות תקנום", מודגש הצד הקיומי-רוחני שבתפילה; אך אם "תפילות - כנגד תמידין תקנום", מתייחסים לתפילה בעיקר כמוסד הלכתי, חלק מסדר היום היהודי, שבא להחליף את סדרי הקרבנות הקבועים בבית המקדש. הגמרא מציינת שגם רבי יוסי ברבי חנינא מודה בכך שחכמים הסמיכו את התפילות לקרבנות. כלומר, אף שאופייה היסודי של התפילה הוא רגש קיומי, חכמים קשרו אותה לזמנים מסוימים ביום, כנגד הקרבנות. הקרבנות קבעו את מסגרת הזמן של התפילות, אך במהותן אין התפילות ביטוי של הקרבנות, אלא ביטוי של לב נרגש.
ייתכן שלשאלה זו יש השלכה המפורשת בגמרא. יש בהלכה מוסד של "תפילת תשלומין". אם אדם החמיץ תפילה אחת, הוא יכול בדיעבד להשלים אותה בצמוד לתפילה הבאה. הגמרא (ברכות כו ע"א) מעלה שאלה האם מי שהחמיץ תפילת מנחה יכול להשלים אותה מיד לאחר תפילת ערבית. הספק נובע מכך שלפי ההלכה מדובר כבר ביום אחר.
הגמרא תולה את הספק בשאלה האם "תפילה במקום קרבן היא", או שתפילה "רחמי היא". אם רואים את התפילה כתחליף לקרבן - הרי שקרבן צריך להקריב דווקא ביום שלו, ואי אפשר להשלימו ביום אחר. אך אם תפילה היא "רחמים", התפרצות של רגש דתי - לרגש אין גבולות כה נוקשים של זמן ומקום. אם מתייחסים לתפילה כקרבן, חלק מסדר היום ההלכתי, אי אפשר להשלים קרבן מיום ליום; אך אם התפילה היא התרחשות רוחנית, יש מקום ליותר גמישות. להלכה, לעניין תפילת תשלומין פוסקים שאפשר להשלים את תפילת מנחה בסמוך לתפילת ערבית, ואין אומרים "עבר יומו בטל קרבנו" (רמב"ם, הלכות תפילה ג', ט). לענייננו נאמר שהשאלה האם תפילה רחמים היא או שתפילה במקום קרבן היא, מזכירה מאוד את הניסוח שלנו למחלוקתם של רבי יוסי ברבי חנינא ("תפילות - אבות תקנום") ורבי יהושע בן לוי ("תפילות - כנגד תמידין תקנום").
התוספות טענו שתפילת מוסף שונה בהקשר זה מתפילות אחרות. לדבריהם, גם אם אפשר להשלים בדיעבד את תפילת מנחה בלילה, בזמן תפילת ערבית, ברור שאי אפשר להשלים את תפילת מוסף בזמן זה. מדוע? "לא תיקנו שבע ברכות של מוסף אלא משום 'ונשלמה פרים שפתינו'" (תוספות ברכות כו ע"א ד"ה איבעיא). שלוש התפילות הקבועות - "רחמי נינהו"; הקרבנות קובעים רק את המסגרת הכללית ואת העיתוי שלהן, אך לא את אופיין היסודי. תפילת מוסף, לעומת זאת, נתקנה כנגד הקרבן. למעשה, התוספות נוקטים אף בביטוי קיצוני יותר - "ונשלמה פרים שפתינו". תפילת מוסף לא רק נתקנה כנגד קרבן מוסף, אלא כל מטרתה לבוא במקום הקרבן ולהחליפו. לכן אין מקום להתפלל תפילת מוסף לאחר שעבר זמן קרבן מוסף.
תלמידי רבנו יונה הביאו הוכחה נוספת לעיקרון הזה: הרי עיקרה של תפילת מוסף הוא פסוקי הקרבן. בשאר התפילות, לעומת זאת, לא נזכרים כלל הפסוקים של תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים (תלמידי רבנו יונה ברכות יח ע"א באלפס ד"ה טעה). מכאן משתמע שקרבן התמיד קובע אולי את המסגרת של תפילות היום, אך במהותן התפילות הן "רחמי" ולא "ונשלמה פרים שפתינו". בזה שונה מהן תפילת מוסף, שכל מהותה הוא אזכרת קרבן מוסף.
לאור זה, העלה ר' יחזקאל לנדא ספק לגבי חיוב נשים בתפילת מוסף (צל"ח ברכות כו ע"א). לגבי חיוב נשים בתפילה בכלל, ראינו שאפשר לומר שתפילה היא מצוות עשה שהזמן גרמא ובכל זאת נשים חייבות, "דרחמי נינהו"; לחילופין, אפשר לומר שמשום שתפילות "רחמי נינהו", הן מופקעות מגדר מצוות עשה שהזמן גרמא. תפילת מוסף אינה "רחמים" כלל - אין בה שום בקשה, וכולה רק כנגד הקרבן - "ונשלמה פרים שפתינו". אם כך, לפי שני הניסוחים שהזכרנו, אין שום סיבה לחייב נשים להתפלל תפילת מוסף.[1]
הצל"ח הוסיף וכתב שאמנם נשים פטורות מתפילת מוסף, אך לכל הדעות מותר להן להתפלל את תפילת מוסף, אם הן חפצות בכך. אמנם השולחן ערוך פסק שאסור לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן, אך גם הוא יודה במקרה שאמירת הברכה היא היא המצווה, כמו במקרה של תפילה; שהרי שם כלל אינן אומרות "וציוונו".[2] נעיר שיש פוסקים שכתבו להיפך: שכאשר אין ברכה לחוד ומצווה לחוד, אלא הברכה היא עצמה המצווה, גם הרמ"א יודה שאסור לנשים לברך.[3] למעשה, נשים אשכנזיות נוהגות להתפלל מוסף. הרב עובדיה יוסף פסק בשו"ת יביע אומר ח"ב (סימן ו) שנשים ספרדיות לא יתפללו מוסף כלל. אך לאחר מכן חזר בו ופסק בספר חזון עובדיה על הלכות שבת (ח"ב עמ' רד) שמותר גם להן להתפלל מוסף.
האם דברי הצל"ח (בחידושו הראשון והעיקרי) הם הכרחיים? אפשר לחלוק עליו מכמה כיוונים. ראשית, יש מקום לטעון שגם תפילת מוסף היא "רחמי". אמנם אין בה בקשות ותחינות, אך כך גם בשלוש תפילות שבת. הצל"ח הסביר שאמנם מעיקר הדין בתפילות שבת אין ממד של "רחמי", אך בכל זאת נוהגים בהן כדין תפילה רגילה (נשים חייבות להתפלל אותן, וכן אם אדם החמיץ תפילת שבת - יכול להשלים בזמן התפילה הבאה), משום שכך קבעו לגבי תפילות חול, ולא רצו לחלק בין חול לשבת.
יש מקום להציע אחרת: אולי הביטוי "רחמי" אינו מתייחס דווקא לבקשות מהקב"ה, אלא למסגרת הכללית של פנייה לקב"ה וריצויו. זה מתקיים גם בתפילות שבת, ואולי גם בתפילת מוסף. אולי גם תפילת מוסף אינה רק בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו". אם לא נקבל את ההנחה הזו, עדיין אנו עומדים בפני הצורך להסביר את דין תפילות שבת. הצל"ח כתב, כאמור, שלא רצו לחלק בין שבת לחול. אולי נאמר שלפי אותו היגיון לא רצו לחלק גם בין תפילת מוסף לבין שאר התפילות. לפי זה נאמר שאכן הצל"ח צודק לחלוטין לגבי מעמדה העקרוני של תפילת מוסף, ובכל זאת לא רצו לחלק בינה לבין תפילות אחרות, וקבעו שנשים חייבות גם בה.
היו שהביאו ראיה מן הגמרא, שתפילת מוסף אינה רק בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו":
"אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה - תמיד של שחר, משם - לתפלה, משם - לקרבן מוסף, משם - לתפלת המוספין, משם - לבית המדרש, משם - לאכילה ושתיה, משם - לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך - לשמחת בית השואבה" (סוכה נג ע"א).
מדבריו של רבי יהושע בן חנניה עולה שגם בזמן בית המקדש היו מתפללים תפילת מוסף - מיד לאחר קרבן מוסף. אם כך, לכל היותר אפשר לומר שתפילת מוסף נתקנה כנגד הקרבן, אך לאו דווקא במקומו (הרב בצלאל ז'ולטי, משנת יעבץ, הלכות ראש חודש סימן ד). עדיין יש מקום לומר שתפילה זו אינה "רחמי", אבל הוכחה זו לכל הפחות מצמצמת את הפער בין תפילת מוסף לבין תפילות אחרות.
רבי עקיבא איגר טען שיש לפטור נשים מתפילת מוסף מטעם אחר (שו"ת רבי עקיבא איגר מהדו"ק סימן ט). קרבנות הציבור היו נקנים מהמס השנתי של מחצית השקל. נשים לא היו נותנות את מחצית השקל. רבי עקיבא איגר טען שמשום כך לא היה להן חלק בקרבנות הציבור, וממילא אינן חייבות בתפילת מוסף. גם הוא מניח (באופן מובלע) שבניגוד לתפילות האחרות, מהותה של תפילת מוסף היא רק "ונשלמה פרים שפתינו", ומי שלא היה חייב בהקרבת הפרים עצמם - לא חייב גם להחליף אותם על ידי תפילה.
ר' יצחק אלחנן ספקטור דחה את דבריו של רבי עקיבא איגר, וטען שנשים חייבות בתפילת מוסף (שו"ת באר יצחק או"ח סימן כ). ר' יצחק אלחנן טען שהחיוב בתפילת מוסף אינו תלוי בחובה לתת מחצית השקל. הוא מוכיח זאת באופן אלגנטי: מקובל לומר שכוהנים, לוויים וצעירים מתחת לגיל עשרים פטורים ממחצית השקל. האם יעלה על הדעת שכוהנים, לוויים וצעירים פטורים מתפילת מוסף?! התורה תמימה (שמות ל', כב) אכן כתב שלפי שיטה זו צעיר פחות מבן עשרים לא יהיה שליח ציבור בתפילת מוסף. האם היה אומר כך גם לגבי כוהנים ולויים?!
איך אפשר לנתק בין החובה לתת מחצית השקל לבין החובה להתפלל מוסף? האחרונים הציעו שתי אלטרנטיבות לדברי רבי עקיבא איגר. הקהילות יעקב (זבחים סימן ד) טען שחיוב הקרבנות מוטל על הציבור כולו, כגוף אורגני. אמנם, התורה פטרה אוכלוסיות מסוימות (כמו כוהנים ולויים) מהשתתפות במיסוי הקבוע של מחצית השקל, אך עדיין מבחינה מהותית גם הם חלק מהציבור החייב בקרבן. הקהילות יעקב מחלק בין כוהנים ולויים - שהם חלק מהציבור החייב לדאוג להבאת הקרבנות - לבין נשים, שלדעתו הן מחוץ לציבור זה. אמנם, לפי ההיגיון שלו דווקא מתבקש להרחיב את המעגל ולכלול גם נשים. התורה חייבה את עם ישראל כולו בקרבנות התמיד והמוספין, ונשים בכלל זה.
אחרונים אחרים הציעו אבחנה אחרת. בשו"ת עמודי אור (סימן ז) נטען שהיקף החיוב בתפילת מוסף אינו תלוי בשאלה מי חייב לדאוג להבאת הקרבן, אלא בשאלה מי מתכפר בו. קרבן מוסף מכפר על כל ישראל, ובכלל זה גם על הנשים. לכן גם הנשים חייבות בתפילת מוסף.
ישנו שיקול נוסף בנוגע לחיוב נשים בתפילת מוסף. העלה אותו הרב יוסף שאול נתנזון (שו"ת שואל ומשיב מהדו"ת ח"ב סימן נה). הוא העלה הצעה נוספת בנוגע לאופיה של תפילת מוסף. גם אם ביסודה נתקנה כנגד קרבן מוסף, ומטעם זה יש לפלפל האם שייכת בנשים, הרי שיש בתפילת מוסף גם רובד נוסף: תפילת המועד, שבאה "בשביל קדושת היום". קרבן מוסף הוא הקרבן המיוחד של שבתות וימים טובים - ובמקביל, תפילת מוסף היא התפילה המיוחדת שנוספת בשבתות ובחגים. בתפילה זו יש לדעתו קיום מיוחד של "זכור את יום השבת לקדשו"; ואם כך, כשם שנשים חייבות בקידוש המיוחד של השבת או החג, כך הן חייבות גם בתפילת מוסף, התפילה המיוחדת ליום זה.
[1] יש עוד שני ניסוחים לגבי חיוב נשים בתפילה, שמתעלמים לגמרי מהשיקול של "רחמי". כך פירשו האחרונים את דעת הרמב"ם (כנראה בעקבות הרי"ף): הרובד הבסיסי מדאורייתא של מצוות תפילה הוא להתפלל פעם אחת בכל יום - וזוהי מצוות עשה שלא הזמן גרמא (בלי קשר לשיקול של "רחמי"), ולכן נשים חייבות בה; מדרבנן הוסיפו חובה להתפלל שלוש פעמים ביום בזמנים קבועים - וזוהי מצוות עשה שהזמן גרמא, ולכן נשים פטורות ממנה. גם לפי ניסוח זה נשים יהיו פטורות מתפילת מוסף.
רש"י טען שמצוות תפילה היא מדרבנן, ובמצוות דרבנן כלל לא שייכת האבחנה בין מצוות עשה שהזמן גרמן למצוות שלא הזמן גרמן, אלא נשים חייבות בכולן. ולפי זה נשים יהיו חייבות בתפילת מוסף.
רש"י טען שמצוות תפילה היא מדרבנן, ובמצוות דרבנן כלל לא שייכת האבחנה בין מצוות עשה שהזמן גרמן למצוות שלא הזמן גרמן, אלא נשים חייבות בכולן. ולפי זה נשים יהיו חייבות בתפילת מוסף.
[2] הנושא של הברכה על מצוות עשה שהזמן גרמא נידון בהרחבה בשיעור השני בסדרה.
[3] ראה, למשל, מגן אברהם או"ח סוף סימן רצ"ו.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)