תורה שבכתב ותורה שבעל פה

תורה שבכתב ותורה שבעל פה

א. מהי תורה שבעל פה?

חז"ל כתבו:

" 'והתורות' - מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל, אחד בכתב ואחד בעל פה" (ספרא בחקותי פרק י"ב, ח).

מהתורה שבכתב עצמה ברור שמלווה אותה מסורת בעל פה. הרבה דינים בתורה מובאים באופן חלקי ומקוטע, וברור שהושלמו על ידי הנחיות בעל פה. לגבי שבת הסתפקה התורה בקביעה "לא תעשה כל מלאכה", ונתנה רק דוגמאות בודדות למלאכות שנאסרו. לא נזכר בשום מקום בתורה שיש עונש של מלקות, אך מופיעה אזהרה לא להוסיף על ארבעים מלקות כשמבצעים עונש זה. בכלל, במקומות רבים בתורה מופיעים דינים המתייחסים דווקא ל'מקרי גבול' בעייתיים, מתוך הנחה שהדינים במקרה הרגיל ידועים. כך, למשל, דיני גירושין מוזכרים אגב דין מחזיר גרושתו. דיני נישואין לא נזכרים בתורה כלל, ונלמדים גם הם מפרשה זו. שאר, כסות ועונה נזכרים רק בנוגע לאמה עבריה, ולא בנוגע לאישה רגילה. התורה שבכתב חסרה ופגומה ללא השלמתה על ידי תורה שבעל פה.

מה כוללת אותה תורה שבעל פה? הרמב"ם בהקדמתו למשנה ביאר מהם חלקיה השונים של התורה שבעל פה:

"נמצא לפי הכללים שהקדמנו, שכל הדינים הקבועים בתורה נחלקים לחמישה חלקים.
החלק הראשון - הפירושים המקובלים ממשה שיש להם רמז בכתוב או שאפשר ללמדם באחת המידות, וזה אין בו מחלוקת כלל, אלא כל זמן שיאמר אדם 'קיבלתי כך וכך' מסתלק כל ויכוח.
החלק השני - הם הדינים שבהם אמרו שהם הלכה למשה מסיני, ואין עליהם ראיה כמו שאמרנו, וגם זה ממה שאין בו מחלוקת.
החלק השלישי - הם הדינים שנלמדו באחת המידות, ובהם נופלת מחלוקת כמו שאמרנו...
והחלק הרביעי - הם הדינים שקבעום הנביאים והחכמים שבכל דור ודור על דרך הגדר והסייג לתורה...
והחלק החמישי - הם הדינים שנעשו בדרך הדיון להסדרת העניינים שבין בני אדם, דבר שאין בו הוספה על דברי תורה ולא גירעון, או בעניינים שהם מפני תיקון העולם בענייני הדת, והם שקוראים אותם חכמים תקנות ומנהגות" (הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה).

בעצם, הרמב"ם מחלק את התורה שבעל-פה לשלושה חלקים: 1. דינים המקובלים במסורת ישירה, בין אם יש להם סמך בכתוב (א) ובין אם לא (ב). 2. דינים שחכמים לומדים מן התורה בכל דור ודור (ג). 3. דינים מחודשים שמתקנים חז"ל - סייגים (ד), תקנות ומנהגים (ה). ואכן, בהלכות ממרים (ה', ב) הרמב"ם מזכיר חלוקה משולשת כזו. בחלוקה של הרמב"ם בא לידי ביטוי בולט אופיה הכפול של תורה שבעל פה: מצד אחד, בתורה שבעל פה יש 'גרעין קשה' של מסורת יציבה, ומצד שני, יש בה פוטנציאל של יצירה והתפתחות.

בשיעור זה נעסוק בשאלה בסיסית - היחס שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.

ב. מדוע נחוצה תורה שבעל פה?

את דיוננו נתחיל בשאלה יסודית: מדוע בכלל נחוצה תורה שבעל פה? צריך להבהיר את השאלה הזו. אין בכוונתנו לשאול מדוע נחוצים התכנים שאנו מגדירים אותם היום כתורה שבעל פה, שהם בעיקר התכנים ההלכתיים של התורה, אלא לשאול מדוע התכנים הללו לא ניתנו לנו כתורה שבכתב: כטקסט אלוהי סגור וחתום.

כדי למצוא תשובה זו נבחן הלכה מפורסמת:

"דרש רבי יהודה בר נחמני, מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש: כתיב 'כתוב לך את הדברים האלה', וכתיב 'כי על פי הדברים האלה'; הא כיצד? דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא: 'אלה' - אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות" (גיטין ס:).

עד כמה העצימו חז"ל את העיקרון הזה נראה מהמעשה הבא, המופיע בסכוליון (פירוש קדום) על מגילת תענית, שהיא הטקסט הראשון הידוע לנו של תורה שבעל פה:

"בארבעה עשר בתמוז עדא [=בטל] ספר גזירתא, דילא למספד.
מפני שהיה כתוב ומונח לצדוקין ספר גזירות: אלו שנסקלין, ואלו שנשרפין, אלו שנהרגין, ואלו שנחנקין. וכשהיו כותבין אדם שואל והולך ורואה בספר, אומר להם מנין אתם יודעין שזה חייב סקילה וזה חייב שריפה וזה חייב הריגה וזה חייב חניקה? לא היו יודעים להביא ראיה מן התורה. אמרו להם חכמים: הלא כתוב 'על פי התורה אשר יורוך' וגו' - שאין כותבין הלכות בספר... ואותו היום שבטלוהו עשאוהו יום טוב" (מגילת תענית, פרק ד').

חז"ל קבעו ליום טוב לדורות את היום שבטל בו השימוש בספר הגזירות של הצדוקים, וכל זה משום ש"אין כותבין הלכות בספר". במעשה זה נרמז שהבעיה בכתיבת הלכות היא הניתוק מהתורה שבכתב: כאשר תורה שבעל פה נכתבת כספר עצמאי, הלומדים אינם מודעים לקשר שבינה לבין התורה שבכתב. התשובה הזו מסבירה לנו מדוע לנו אסור היום לכתוב את התורה שבעל פה, אך אינה עוזרת לנו בנוגע לשאלתנו המקורית: מדוע לא נכתבו מעיקרן גם ההלכות כתורה שבכתב? במקרה זה לא הייתה מתעוררת בכלל בעיה של קשר בין תושב"ע לתושב"כ, שהרי כל התורה הייתה בכתב!

נעיין במדרש שמות רבה:

" 'כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה' - תורה שבכתב ותורה שבעל פה - 'כרתי אתך ברית'; ואם המרת אותה ועשית אותה מה שבעל פה בכתב ומה שבכתב בעל פה, אינך מקבל שכר. למה? שכך נתתיה: תורה בכתב ותורה בעל פה" (שמות רבה מ"ז, ג).

אכן, המדרש מעלה את השאלה 'למה?', אך דומה שתשובתו לא תספק אותנו. המדרש במקום אחר מציע גם תשובה מובנת יותר:

" 'אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו' - א"ר יהודה בר שלום: כשאמר הקב"ה למשה 'כתוב לך' ביקש משה שתהא המשנה בכתב, ולפי שצפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראין בה יוונית, והם אומרים אנו ישראל, ועד עכשיו המאזניים מעויין [=מאוזנים], אמר להם הקב"ה לעכו"ם: אתם אומרים שאתם בני?! איני יודע אלא מי שמסטורין שלי אצלו הם בני; ואיזו היא - זו המשנה שניתנה על פה" (תנחומא כי תשא ל"ד).

מובא כאן נימוק דתי-היסטורי, שכמובן מכוון כלפי הנוצרים. הנוצרים טענו שהם "ישראל האמיתי" - "verus Israel", והם אף אימצו את התורה שבכתב. קיומה של התושב"ע, שהיא המסטורין של הקב"ה, שנמסר רק לישראל, מכחיש את טענתם. המדרש מעלה נימוק נוסף, כללי יותר:

"אם יאמר לך אדם: למה לא ניתנו בכתב דברי סופרים, כשם שניתנו דברי תורה? אמור לו: לפי שאי אפשר לכתוב כל דבריהם; הה"ד 'ויותר מהמה בני היזהר [עשות ספרים הרבה]'... שאילו באת לכתוב דבריהם אין קץ וסוף לדברים" (במדבר רבה י"ד, ד).

המדרש מדגיש את הבעיה הכמותית: כפי שאכן אנו רואים בימינו, כתיבת התורה שבעל פה מצריכה כרכים רבים לאין מספר. רבי יוסף אלבו, בעל ספר העיקרים, ביאר יותר נקודה זו:

"שאי אפשר שתהיה תורת השם יתברך שלמה באופן שתספיק בכל הזמנים, לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בענייני האנשים במשפטים והדברים הנפעלים, הם רבים מאוד משיכללם ספר. על כן ניתנו למשה בסיני על פה דרכים כוללים נרמזו בתורה בקצרה, כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים" (ספר העיקרים, מאמר ג', פרק כ"ג).

רבי יוסף אלבו מבהיר שאין כאן בעיה כמותית בלבד. המעבר לתורה שבעל פה לא חסך רק מקום על מדף הספרים, אלא חידש טכניקה חדשה להבהרת דינים: במקום לחפש את כל פרטי הדין הכתובים, הקב"ה מסר לנו מתודה לפסיקת הלכה. ספר העיקרים מדגיש את הממד היצירתי של תורה שבעל פה, שהוא המבדיל אותה מהתורה שבכתב. תורה שבעל פה בעיקרה אינה קורפוס של חוקים, אלא מתודה, שאפשר להפעיל אותה בכל תחום הלכתי.

הסבר מעניין מציע בעל 'דור רביעי', נינו של החתם סופר:

"ומעתה מי שאינו רוצה לעקם האמת יגיע להחלטה, שמה שנמסר פירוש התורה על פה ונאסר לכתבה, הוא כדי שלא לעשותה קיום לדור דורות, ושלא לקשור ידי חכמי דור ודור לפרש הכתובים כפי הבנתם, כי רק על אופן זה נכון נצחיית התורה, כי שינוי הדורות ודעותיהם, מצבם ומעמדם הגשמיי והמוסרי, דורשות שינוי דיניהם תקנות ותיקונים" (דור רביעי על חולין, הקדמה).

בעל הדור רביעי טוען שתורה שבעל פה לא נכתבה כדי לאפשר גמישות בפסיקת ההלכה, ולהתאים את ההלכה לזמן המשתנה. הוא אינו מדבר על שינויים מכוונים, אלא על השפעות תת-מודעות, שיגרמו לפוסקי ההלכה לפרש את הפסוקים וההלכות באופן שיתאים ביותר לזמנם. נראה שזו כוונתו כשכתב על ההתאמה בין הבנתם של פוסקי הדור את הכתובים לבין צורכי השעה והתקופה. יש לשים לב להבדל שבינו לבין בעל העיקרים: בעל העיקרים אינו מדבר על שינויים, אלא על התמודדות עם מצבים חדשים, שאין לגביהם פסיקה ידועה.

הסמ"ע מציע עוד שני הסברים למה לא נכתבה תורה שבעל פה:

"...גם כדי שלא יסמכו על מה שכתובה לפניהן ולא יעסקו בה כ"כ בעיון כמו שצריכין ליתן לב כשילמדו בעל פה, שאז צריכין להגות בהן תמיד כדי לזכור הדברים ולא ישכחוהו, ועל ידי כן יוציאו מדעתם ומסברתם כמה דינים.
ואני אומר שגם מהאי טעמא לא רצה הש"י שיכתבו התורה שבעל פה, מפני שהדבר שנכתב לפנינו ישתנו בו הפירושים שעליו... ואילו לא נכתבה אלא נמסרה ההלכה עם פירושה מחכם לחכם פה אל פה, לא היה בו מחלוקת, ולא היינו צריכין לכלות ימינו במבוכה ופירוש ההלכה" (הקדמת הסמ"ע לחו"מ).

נתחיל דווקא בטעם השני שנותן הסמ"ע. הוא טוען שאם ההלכות היו נמסרות בעל פה, פנים אל פנים, והחכמים לא היו סומכים על ספרים, היו הרבה פחות ספקות בביאורן. כידוע, בדברים שבעל פה נופלים פחות ספקות, בגלל שאפשר לשאול תוך כדי המסירה, וגם בגלל שבנוסף לטקסט עצמו המדבר נעזר גם באינטונציה, תנועות ידיים, הבעות פנים וכו'. זו הסיבה שהעדיפות היא שההלכות יעברו בעל פה.

טעמו הראשון של הסמ"ע מעניין יותר. לכאורה יש כאן נימוק טכני לחלוטין: דברים שבע"פ צריך לשנן יותר, ולכן יבואו גם לעסוק בתכנים שלהם בצורה יותר אינטנסיבית. אך נראה שיש כאן משהו מהותי יותר, שקשור גם לשיקולים שהזכיר בעל הדור-רביעי (גם אם לא לכך התכוון הסמ"ע). תורה שבעל פה מעודדת יצירתיות. כאשר המסרים עוברים בע"פ, וכפי שהעיר רב שרירא גאון באיגרתו - עוברים מסרים ולא טקסטים ונוסחים קבועים, יש הרבה יותר מקום ליצירתיות. כאשר יש לפנינו טקסט קבוע, יש נטייה לקדש אותו, לא לחלוק עליו, ואף לא לנסות לחשוב על פירושים יצירתיים לטקסט הזה. אם תורה שבעל פה עדיין הייתה בעל פה, היינו היום יכולים לחלוק על רבי עקיבא. גיבוש החומר ההלכתי לטקסט קבוע, ואחר כך כתיבתו, עשו קאנוניזציה להלכה כפי שגובשה עד אז (כמובן, בנסיבות ההן לא הייתה ברירה אחרת, וכפי שכתבו חז"ל בהקשר זה: "עת לעשות לה' - הפרו תורתך"). וקל וחומר אם ההלכה הייתה ניתנת כטקסט סגור, שאין להוסיף עליו, בדומה לתורה שבכתב; אז כלל לא היה מקום ליצירתיות אישית בלימוד. ברוך ה', בימינו ההיבט הזה עדיין קיים: ההלכה כתובה, אבל מותר להוסיף עליה. בימינו תושב"ע נחתמה כלפי העבר, אך לא כלפי העתיד: אסור לחלוק עליה, אך מותר להוסיף עליה.

ליצירתיות בלימוד תורה שבעל פה יש חשיבות עצומה ביצירת הזיקה האישית המיוחדת של הלומד לתורה:

"בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה, ולבסוף נקראת על שמו; שנאמר 'בתורת ה' חפצו, ובתורתו יהגה יומם ולילה' " (עבודה זרה יט.).

מה הופך את התורה מתורת ה' לתורתו שלו, של הלומד? המעורבות האישית של הלומד בתורה קיימת רק בלימוד תורה שבעל פה, ונובעת בעיקר מהיצירתיות שבלימוד. האדם שמחדש בתורה שבעל פה קונה אותה בשינוי. היא הופכת להיות התורה שלו. כך מתאפשרת השפעתה החינוכית העצומה של התורה שבעל פה, שהאדם לא מרגיש שהיא חוק נבדל שנכפה עליו מלמעלה, אלא יצירתו שלו. כאן משתלבות באופן מופלא חוויית היראה וחוויית האהבה, היצירתיות וקבלת העול. יש כאלו - ביניהם בעל הדור רביעי שציטטנו למעלה - שהדגישו את ההיבט האנושי בתורה שבעל פה מבחינת זיקתה לחיים הממשיים, ויכולתה של תורה שבעל פה להשתנות ולהתפתח עם שינויי הזמנים והתרבות. אנו מדגישים נקודה אחרת: את ההיבט החינוכי האישי, את ההתחברות המלאה של האדם לתורה שבעל פה, תורת האדם. בעל 'בית הלוי' עמד על ההטמעה המלאה של ההלכה באישיותו של הלומד:

"והנה על ידי זה שניתן להם אח"כ בעל פה נתעלו בה ישראל מעלה גדולה יותר, דמקודם דכל התורה היה רמוז בהלוחות, היו ישראל והתורה שני עניינים, דישראל הם המקיימים להתורה ושומרים אותה, והיו אז בבחינת כלי שמונח בו התורה, וכמו ארון הקודש שמונח בו הספר תורה, והוא תשמישי קדושה. אבל אחר כך דניתן להם התורה שבל פה, נמצא דישראל הם בבחינת קלף של תורה שבעל פה, וכמאמר הכתוב 'כתבם על לוח לבך', וכמו שהקלף של ספר תורה הוא עצם הקדושה ולא תשמיש, דהקלף והכתב שכתוב בו שניהם ביחד הם ספר תורה, כמו כן התורה וישראל כולא חד הוא" (בית הלוי, דרוש י"ח).

גם הרי"ד סולובייצ'יק היה נוהג לחזור על הנקודה הזו: האדם הוא חפצא של תורה שבע"פ, כשם שספר תורה הוא חפצא של תורה שבכתב. התפישה הזו עולה במפורש ממדרש המשווה תלמיד חכם לספר תורה:

"מתני' - כמה מלקין אותו? ארבעים חסר אחת, שנא' 'במספר ארבעים' - מניין שהוא סמוך לארבעים...
גמ' - מאי טעמא? אי כתיב 'ארבעים במספר' הוה אמינא ארבעים במניינא; השתא דכתיב 'במספר ארבעים' - מניין שהוא סוכם את הארבעים. אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי, דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה; דאילו בס"ת כתיב 'ארבעים', ואתו רבנן בצרו חדא" (מכות כב.-כב:).

קטע זה מעביר אותנו לפרק האחרון בשיעור זה: היחס בין פשט התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה. רבא מתאר לנו במודעות מלאה לכאורה איך חכמים עוקרים את פשט התורה שבכתב. האם אכן כך הוא? ואם כן - מהי ההצדקה לכך?

ג. היחס בין תורה שבעל פה לפשט התורה שבכתב

יש אחרונים שטענו שהתורה שבעל פה היא הפשט האמיתי והנכון לתורה שבכתב. כך כתב למשל המלבי"ם:

"כי הדרוש הוא הפשט הפשוט המוכרח והמוטבע בעומק הלשון וביסודי השפה העבריה. וכל התורה המסורה בעל פה הלא כתובה על ספר תורת אלוקים מפורש ושום שכל" (הקדמת המלבי"ם לספר ויקרא).

לעומתו, הגר"א הלך בדרך אחרת לחלוטין:

" 'או אל המזוזה' - פשטה דקרא גם המזוזה כשרה, אבל הלכה עוקרת את המקרא, וכן ברובה של פרשה זו, וכן בכמה פרשיות שבתורה. והן מגדולת תורתנו שבעל פה, שהיא הלכה למשה מסיני, והיא מתהפכת כחומר חותם... על כן צריך שידע פשוטו של תורה, שידע החותם..." (גר"א, אדרת אליהו, פרשת משפטים).

הגר"א טוען שתורה שבעל פה אינה מחויבת לפשטי הפסוקים של התורה שבכתב. הוא מביא לכך משל נפלא: התורה שבכתב היא החותם, והתורה שבעל פה היא 'חומר החותם', כלומר - השעווה הרכה שבה מטביעים חותמת. חומר החותם, כידוע, נראה הפוך בדיוק מהחותם עצמו. החומר התעצב על ידי החותם, ועם זאת הוא שונה ממנו. המשל של הגר"א כל כך מוצלח, כי הוא מדגיש גם את הקשר בין תושב"כ לתושב"ע, וגם את ההבדל ביניהן. אפשר לראות את תושב"כ כיהלום קטן שנפל לתוך צדפה, כאשר מסביבו נוצרו רבדים על גבי רבדים של פנינה, הלא היא התורה שבעל פה.

בדרך כלל מצטטים את הגר"א כדי להראות על הלגיטימציה ללימוד פשט הכתובים שלא על פי התורה שבעל פה. הגר"א כותב שצריך ללמוד גם את ה'חותם' כשלעצמו.

אך לפי גישתו של הגר"א - המקובלת יותר בזמננו - מדוע נכתבה התורה שבכתב כך שפשטה סותר את התורה שבעל פה? מדוע החותם צריך להיות שונה מתוצאתו? נראה שלפי הבנה זו נסביר שיש ערך גם לחותם כשלעצמו. במקומות מסוימים נוכל לראות שהתורה שבכתב מייצגת אידיאל קיצוני, שהוא נכון כשלעצמו, אך אי אפשר ליישמו במציאות, בגלל התנגשותו עם ערכים אחרים. כך, למשל, בתורה שבכתב נאמר 'עין תחת עין'. אין ספק שאם נתחשב רק במידת הצדק במובנה המצומצם, אכן מסקנתנו תהיה שזהו הדין הרצוי. אך התורה שבעל פה עקרה את המשמעות מפשטה, כיוון שזהו דין שמתנגש עם ערכים אחרים, כמו אווירה חברתית בריאה, ותועלת לנפגע. כך גם לגבי מוציא שם רע: התורה שבכתב דרשה שיפרשו את השמלה לפני הזקנים, כיוון שזהו הבירור הטוב ביותר; והתורה שבעל פה עקרה את המשמעות מפשטה, כיוון שיש כאן פגיעה חמורה בערך הצניעות.

בשני המקרים הללו מראש הקב"ה התכוון שננהג כפי שקבעה התורה שבעל פה; אלא שקבע בתורה שבכתב ניסוח פשטני של עיקרון מוסרי קיצוני, כדי שנפנים את הלקח המוסרי הגלום בו. זו גם דרכו של הרמב"ם, שבחלק ג' של מורה נבוכים מבאר את טעמי המצוות על פי פשטי המקראות, כנגד התורה שבעל פה. הרמב"ם הבין שלתורה שבכתב יש מסר מוסרי וערכי עמוק, אף שלמעשה לא נוהגים לפיה. בשני המקרים שהזכרנו, אגב, מספרת מגילת תענית (פרק ד', בהמשך הקטע שציטטנו לעיל) שהצדוקים נהגו כפשט הפסוקים.