השיחה ניתנה ביום שני בערב, אור לכ"ו בכסלו ה'תשע"ח. סיכם צחי רויך, ערך אביעד ברסטל. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.

***

פתיחה

ניצחון החשמונאים על היוונים לא היה צבאי בלבד, אלא גם רוחני. בדברים הבאים ננסה לעמוד על שורשי המאבק הרוחני עם תרבות יוון דאז, ועל השלכותיו לימינו.

"מהו ללמוד חכמת יוונית"? 

בגמרא במסכת בבא קמא מבואר שהאיסור על לימוד "חכמת יוונית" נגזר בעקבות המאורע הבא:

"תנו רבנן: כשצרו בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבפנים ואריסטובלוס מבחוץ. ובכל יום היו משלשים להם בקופה דינרין, והיו מעלים להם תמידין. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם. למחר שילשלו דינרין בקופה, והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו: ארור האיש שיגדל חזירים, וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית". (בבא קמא פב:)

לא מפורט מה טעם האיסור, אך ברור שיש בעיה באותה "חכמת יוונית" כשלעצמה. הסתכלות שונה על הבעייתיות שב"חכמת יוונית" נמצאת במסכת מנחות:

"שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית". (מנחות צט:)

כאן, טעמו של האיסור מפורש: אלא שבניגוד למשתמע ממסכת בבא קמא, ר' ישמעאל איננו מוטרד מעצם לימוד "חכמת יוונית" מבחינה עקרונית, אלא רק מביטול התורה שנובע מכך.

הגמרא במנחות ממשיכה ומביאה דעה נוספת:

"ופליגא דר' שמואל בר נחמני, דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה, ראה הקדוש ברוך הוא את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שנאמר: ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה? לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". (שם צט:)

בניגוד לר' ישמעאל שמבין שמ"והגית בו" נלמדת החובה להגות בתורה, ר' שמואל בר נחמני מבין שזו ברכה שהתורה לא תמוש, וממילא אין בעיה של ביטול תורה בלימוד "חכמת יוונית".

לא רק מדבריו של ר' שמואל בר נחמני מובן שניתן ללמוד "חכמת יוונית": הרמב"ם עסק רבות בפילוסופיה בעקבות כתבי אריסטו וכך גם זכינו לקבל את מבטו על הפילוסופיה במורה הנבוכים. כיצד ניתן ליישב זאת עם האמירה החותכת – וההפוכה – במסכת בבא קמא: "ארור האדם שילמד את בנו חוכמה יוונית"?

 

"כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם"

כדי ליישב את הסתירה, מסתבר להציע שהדבר תלוי באופן שבו ניגשים ללימוד "חכמת יוונית": הזקן שאמר "כל זמן שעוסקין בעבודה אין נמסרים בידכם" רצה לבטל את עבודת המקדש ואף עשה זאת בצורה מזעזעת (בכך שהציע להעלות חזיר כקרבן). זהותו של אותו זקן היטשטשה. משהו ביהדות שלו התחלל, והוא כבר לא חש עצמו כ'יהודי': משום שיהודי לעולם לא היה נותן עצה שכזו.

לכן ברגע שהחזיר נעץ את ציפורניו בחומה, ארץ ישראל הזדעזעה ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה: מעבר לחומה נמצא בית המקדש, והבאת החזיר פנימה מפילה את החומה, הורסת את הזהות היהודית. זה הזעזוע הגדול מלימוד "חכמת יוונית": ניסיון הפלת החומה ואיבוד הפרספקטיבה היהודית.

ברגע שאנו מבינים שהעיסוק ב"חכמת יוונית" בפרספקטיבה חיצונית ומחללת הוא מה שנאסר, מובנים גם דבריו של ר' ישמעאל, שלא התייחס אלא לבעיה של ביטול תורה: כששאלו את ר' ישמעאל האם ניתן ללמוד חוכמה יוונית, השאלה נבעה מגישה של "למדתי כל התורה כולה", של מי שזהותו היהודית מוגדרת וברורה. ממה נבע הרצון ללמוד "חכמת יוונית" אם כן? מדובר בתלמיד חכם שפשוט רוצה להעשיר את עולמו הרוחני, ולשם כך מעונין בלימוד "חכמת יוונית". ממילא, אין פסול קטגורי בלימוד (כפי שראינו בגמרא בסוטה), והבעייתיות היא רק מצד הפגיעה ב"והגית בו יומם ולילה".[1]

 

שלוש עשרה הפרצות וההשתחוויות כנגדן

הרעיון של פריצת המגבלות בין הפְּנים לחוץ עולה גם במשנה במסכת מידות, בתיאור ה"סורג" – כלומר הגדר – שבתוך הר הבית:

"לפנים ממנו סורג גבוה עשרה טפחים ושלש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון חזרו וגדרום וגזרו כנגדם שלש עשרה השתחויות". (משנה מידות ב', ג)

היוונים פרצו בסורג שלוש עשרה פרצות. מה המשמעות של פריצת הסורג שבהר הבית? הרי היוונים נכנסו פנימה והגיעו עד לקודש הקודשים ממש – מדוע 'טרחו' היוונים 'להתעכב' ולפרוץ פרצות בסורג?

אנו יודעים שעל הסורג נכתב ביוונית שאסור לגויים להיכנס פנימה. דומה שזו בדיוק הנקודה שהטרידה את היוונים, ובשל כך הם פרצו את הסורג: משום שכבעלי תרבות אוניברסלית, לא הסכימו היוונים לקבל את ההבדלות והמחיצות, ואת העובדה שיש מקומות שלגוי אסור להיכנס אליהם. לכן הם פעלו כדי להרוס את החומה, וממילא גם את המחיצה – הפיזית והרוחנית – שבין הקודש לחול.

מושגי הקדושה והטהרה קשורים במהותם לבידול, לריחוק, לאותן עשר קדושות זו למעלה מזו (ראו כלים א', ו-ט). היוונים פורצים את הסורג משום שהם אינם מוכנים לקבל את קיומו, מאחר שלדידם שום דבר איננו מיוחד מחברו או נעלה עליו, ועם ישראל איננו שונה מכל עם אחר.

כעת מובן אם כן מדוע פרצו היוונים את הסורג. ועדיין, יש להבין מדוע הם פרצו דווקא שלוש עשרה פרצות? נפנה נא למקום אחר שבו אנו פוגשים את המספר שלוש עשרה:

"רבי ישמעאל אומר גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות". (משנה נדרים ג', יא)

המספר שלוש עשרה מבטא את הקשר המיוחד בין עם ישראל לקב"ה, קשר שמתבטא בין השאר גם בי"ג מידות הרחמים. זה מה שמנסים היוונים להרוס: הם מנסים לבטל את ייחודו של עם ישראל ביחס לשאר האומות, ייחוד שמתבטא בראש ובראשונה בקשר לקב"ה.

כשגברה ידם של החשמונאים על היוונים, תיקנו את המעוות וסתמו את שלוש עשרה הפרצות שנפערו בסורג. לא זו אף זו, הם דאגו לכך שהדבר ייזכר לדורות, ועל כן "גזרו כנגדם שלוש עשרה השתחוויות": המעבר מחוץ לסוג פנימה הוא מעבר לקדושה נעלה יותר, ויש לבטא את המעבר בהשתחוויה.

היוונים רצו בביטול הקדושה, בביטול ההפרדה בין פְּנים לחוץ וביצירת מציאות שבה הכל שווה לכל. לכן הפגיעה הקשה הייתה דווקא בבית המקדש ובסביבותיו, כמו הפרצות בסורג, וטימוא השמנים שבמקדש, ומאותה סיבה בדיוק הם גזרו על המצוות בכלל, ובפרט על ברית המילה: הם ניסו לפגוע בזהות היהודית, ובזמנים המקודשים. הם ניסו לשלוח את ידם בכוונה דווקא בדברים הקשורים לזהות היהודית שמייחדת את עם ישראל כעמו של הקב"ה.

 

בין שער לפרצה

אבל התיקון למעשיהם של היוונים איננו מתמצה בסתימת הפרצות הפיזיות, ואפילו לא רק בהשתחוויה שם. התיקון המלא הוא המעבר מעולם הפרצה לעולם הפתח.

אסביר את כוונתי. במשנה בעירובין (א', ח) מבואר ש"כל פרצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח – יתר מכאן אסור". המשנה אם כן מבחינה בין פתח – ששיעורו קטן מעשר אמות, לבין פרצה – ששיעורה גדול מעשר אמות. מדוע פרצה שגדולה מעשר אמות 'מבטלת' את המחיצה? מה פשר ההבדל בין 'פתח' לבין 'מחיצה'?

דומה שבבסיס ההבחנה בין 'פתח' ל'פרצה' עומד הבדל יסודי: משמעות הפרצה היא שאין הבדל בין הפנים לחוץ. ממילא, המחיצה איננה 'קיימת' עוד, ובטלה. בפתח לעומת זאת, יש 'פְּנים' מוגדר' ויש 'חוץ' מוגדר, וממילא עדיין יש משמעות למעבר מבפנים החוצה, ולכן המחיצה ממשיכה 'להתקיים' ואיננה בטלה.

הבחנה זו מתאימה יפה לדברינו על הפרצות בסורג: היוונים באו לבטל לחלוטין את הסורג ולהשוות את הפְּנים לחוץ. זאת, כאמור, לעומת השער שמבדיל את הפְּנים מן החוץ, ומבטא את הקדושה המיוחדת שנמצאת לפנים מן החומה.

 

"נר איש וביתו"

את הרעיון של השער כתגובה הראויה לפרצות היוונים, יש לחדד לאור הברייתא הבאה:

"תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ". (שבת כא:)

כלומר התגובה לניסיון הפגיעה של היוונים איננה מהלך של הסתגרות וחזרה פנימה: היה ניתן לטעון שהפתרון מתמצה בסתימת הפרצות מחדש, בביסוס מחודש של ה'פְּנים' כנבדל מן ה'חוץ'. אבל התיקון של נר החנוכה שונה מכך: אין כאן רק הבדלה ברורה בין הפְּנים לחוץ, אלא גם הסתכלות מחודשת החוצה על היחס בין הפְּנים לחוץ, יש מגע עם ה'חוץ'.

לאותה הפניית מבט החוצה יש תנאי מקדים, והוא שיהיה פתח. הפתח מבטא את העובדה שקודם כל יש בית, בבחינת "נר איש וביתו": קודם כל יש להכיר בכך שיש מושג של בית, יש מושג של 'פְּנים' שמובחן מן ה'חוץ' ובעל זהות מיוחדת, המבטאת את הברית המיוחדת שהקב"ה כרת עם עמו ישראל. רק אחרי ההכרה בכך אנו יוצאים מן הבית החוצה ומניחים את הנר על הפתח: בסופו של דבר אנחנו יוצאים החוצה, וזו הגישה המתוקנת ליחס שבין ה'פְּנים' ל'חוץ', לא הסתגרות קיצונית מצד אחד, וכמובן לא הפרצות שבצד השני.

הפתיחות היא היכולת לצאת מהמקום שהוא 'אני', מהבית שלי, ממרחב הברית, ממרחב האמונה והקדושה. מתוך המרחב הזה אני יוצא החוצה אל העיר. אני נפגש עם ה'חוץ' דווקא כאשר אני יוצא מן הבית החוצה. יש לי מקום אינטימי משלי שבו אני שייך לתוך הקשר מסוים, ודווקא מתוך כך אני יוצא החוצה ופוגש את העולם.

עם זאת, הברייתא ממשיכה ומסייגת את הדין הבסיסי:

"בשעת הסכנה – מניחה על שלחנו, ודיו". (שבת כא:)

יש תקופות שבהן היציאה החוצה מסוכנת ועלולה לטשטש את הייחוד. יש מצבים שבהם היציאה החוצה עלולה לגרום לאדם להגיע למצב של פריצות ולפגוע בזהותו הפנימית. במקרים אלו אין מקום לפתיחות המבורכת, ויש להסתגר פנימה בבית, "מניחו על שולחנו ודיו": קודם כל יש לבסס את עולם הברית והקדושה. רק אחרי שזה יהיה מספיק מבוסס ניתן יהיה "להניחה על פתח ביתו מבחוץ", כי רק אז היציאה החוצה תוכל להעשיר את האדם, והוא בתורו יוכל להעשיר את הסביבה. כל עוד הדבר איננו מספיק ברור נדרשת הסתגרות, ו"מניחו על שולחנו ודיו".

למה הכוונה? זה יכול להיות בתקופות היסטוריות מסוימות שבהן הרוחות מבחוץ מנשבות בחוזקה, ויש סכנה גדולה שהרוחות תכבינה את הנר של מי שיוצא החוצה, ותטשטשנה את זהותו האישית הייחודית. זה יכול להיות גם בתקופות שונות בחייו האישיים של האדם שבהן הוא צריך להסתגר בפנים, משום שהוא איננו מספיק בנוי ומעוצב, ואיננו מספיק משוכנע בעולמו הרוחני: זה הזמן להתכנסות, שכמובן סופה ביציאה "אל פתח ביתו מבחוץ". יש שנים שבהן האמירה השלטת היא של התכנסות והסתגרות לטובת  ביסוס הזהות הדתית הרוחנית, שהיא הבסיס שרק על גביו ניתן לצאת החוצה.

בתהילים נאמר "שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱ-לֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ" (תהלים צ"ב, יד-טו): כאשר אנו "שְׁתוּלִים בְּבֵית ה'" אז אנו מסוגלים לפרוח ולתת פירות "בְּחַצְרוֹת אֱ-לֹהֵינוּ". אבל כל זה בתנאי שאנחנו "שְׁתוּלִים", בתנאי שאנחנו לגמרי מחוברים לעולם הרוחני שלנו ושתולים בו בעוצמה – אז, ורק אז, אנחנו יכולים לזכות לצאת ולהניח את הנר על פתח ביתנו מבחוץ, וכך להאיר לאחרים מבפנים החוצה, וגם להעשיר את העולם שלנו מתוך האור שקיים גם בחוץ.