ולילה ולא דומייה לי: למשמעות קריאת המגילה בלילה

[1]     הביטוי 'רגיל' קצת קשה. עיין בדברי 'קרבן העדה' שמביא שני פירושים, ושניהם קשים. הפירוש השני (שהוא העיקרי להבנתו), שחיוב קריאת הלילה הוא רק לבקי ורגיל נראה מאד קשה - וכי מה סברה היא זו לחייב אותם דוקא? לא שמענו כיוצא בזה מעולם. שמא יש ליישב על פי דברי הטורי אבן במגילה (ד. ד"ה 'סבור') שכתב שההוו"א לקרותה בלילה ולשנות משנתה ביום היא דווקא בתלמידי חכמים שיודעים לשנות שיקראו בלילה וישנו המשנה ביום אבל עמי הארץ יקראו את המגילה ביום ולא בלילה, וז"ל: "וי"ל דס"ד הא בת"ח הא בע"ה בת"ח דגמיר סגי במיתני מתניתא דידה ביממא והא בע"ה דלא גמיר קורא את המגילה ביום והני דספ"ב (שקריאת מגילה ביום) בעם הארץ מיירי", וצ"ע. ובחידושי הרמ"ש הציע להגיה את הגרסה. במקום 'רבי חנינא רגיל' - 'רבי חנינא בן עגיל', ולפי זה מדובר באמורא ארץ ישראלי המופיע גם בבבלי בב"ק (נד:). מעניין לציין שגם בירושלמי שם, בעניין מגילה, נזכר ר' אבא ובבבלי במסכת מגילה נזכר ר' חייא בר אבא. בבבלי במסכת ב"ק ר' חנינא בר עגול נושא ונותן עם ר' חייא בר אבא. ראה גם בירושלמי יבמות (ו, ו) את דברי רבי חנינה בר עגול בשם רבי חזקיה.

[2]     וראה גם בחידושי הרשב"א שם שגרס גירסא קרובה לזו.

[3]     וראה את דבר ה'טורי אבן' שכתב ליישב מה שלא מנו אותה בין מצוות הלילה: "אלא ודאי משום שכל הני שכשירים כל היום או כל הלילה דחשיב התם במתניתין לא חשיב התם מידי דרבנן אלא כולהו איתנהו של תורה ואע"ג דתנן התם כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל כיון דמגילה נאמרה ברוח הקודש כשל תורה דמי ולאו מדרבנן היא. ובהלל כיון דנביאים תיקנו לאמרו על כל פרק ופ' ועל כל צרה וצרה לכשנגאלים כשל תורה דמי". עיקר שיטת הטורי אבן יובא להלן בהמשך.

[4]     אם היו שתי המצוות - של יום ושל לילה - באותה דרגת חשיבות, לא היה צורך לברך שהחיינו בשל יום, כפי שמצאנו בנרות חנוכה שיש מצווה נפרדת בכל יום ואין ברכת הזמן נאמרת אלא ביום ראשון. עיין סוגיית הגמרא בשבת (כג.) ובביאור הגר"א ס"ס תרעו, וראה עוד בדברי העיטור במסכת מגילה בעניין ברכת זמן, אות ב'.

[5]     עיין שם בהמשך דבריו מה שכתב בעניין ברכת שהחיינו על עיצומו של יום בפורים, שבגללם דקדקנו וכתבנו שהברכה היא על  המצוות הנוהגות בכל יום. ראה עוד דברי המאירי במגילה (ד.) בנקודה זו.

[6]     אין להקשות מהלל דלילי פסחים ששונים אותו בלילה, בבית הכנסת ועל סדר ההגדה, מאחר ולשניהם גדר שונה מהלל רגיל, וללילה זה גדר שונה מלילה רגיל, שליל שימורים הוא, ואכמ"ל, ועוד חזון למועד, אי"ה.

[7]     מגמה זו של רש"י, להדגיש את זכרון הצרות לצד שמחת ההצלה, באה לידי ביטוי גם בדברי הטור בהסברו לצורך בתענית אסתר בערב הפורים - כדי לעשות את מה שאבותינו בשושן עשו שהתענו בי"ג באדר ביום שנקהלו לעמוד על נפשם, וציון ההודאה והשמחה בימי הפורים צריכים לבוא מתוך התייחסות מלאה לאירועים שהיו מן הצרות והתפילות ועד לגאולה והישועה. יש להעיר כי אף שתענית אסתר יש לה מימד אחר לפי התפיסה שהתענית אינה תענית יום הקהילה אלא תענית ימי ניסן, שבאה יחד עם הזעקה הגדולה בשעת המשבר של גזירת המן (שתי האפשרויות בטור שם) ביתר שאת, שהרי התענית ההיא היתה במרכזה של שעת הצרה.

[8]     עיין ערכין י:

[9]     מזמור זה בתהילים (ל) מתאר את הישועה שלה זוכה המשורר - 'ארוממך כי דיליתני', את האשליה - 'ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם', את המהפך של הסתרת הפנים והתפילה והזעקה עד ל'הפכת מספדי למחול לי... למען יזמרך כבוד'. האדם עובר תהפוכות כשהוא לא מאבד תקווה וממשיך לזעוק עד הישועה.

[10]   השווה 'ולילה ולא דומיה לי', ומכאן למד לקריאת לילה.

[11]   לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו  אדם- הוא המן.

[12]   קריאתה זהו הלילה- עיין ערכין י:

[13]   נקודה זו שמעתי מהרב שלמה ברין.