מצווה ת"ה | שופר

בסדרת שיעורים זו נעיין אי"ה מדי שבוע באחת מן המצוות בספר מנחת חינוך. בתקופת זמן אלול נעסוק במצוות הנוגעות לחגי תשרי הבאים עלינו לטובה, ולאחר שמחת תורה נתחיל בע"ה מבראשית ונעיין במצוות הנידונות בספר כסדרן. כמובן, לא נמצה בשיעור אחד את מכלול הנקודות שבהן דן המנחת חינוך, אך נשתדל להתייחס לחלק מן הנקודות המרכזיות ולדון בהן, פעמים רבות כמנוף לעיון בשאלות מרכזיות הנוגעות למצווה הנידונה וגדריה.

************************
 

בסדרת שיעורים זו נעיין מידי שבוע, בעזרת ה', באחת מן המצוות בספר מנחת חינוך. בתחילה נעסוק במצוות הנוגעות לחגי תשרי הבאים עלינו לטובה, ולאחר שמחת תורה נתחיל מבראשית ונעיין במצוות הנידונות בספר כסדרן. כמובן, לא נמצה בשיעור אחד את מכלול הנקודות שבהן דן המנחת חינוך, אך נשתדל להתייחס לחלק מן הנקודות המרכזיות ולדון בהן, פעמים רבות כמנוף לעיון בשאלות מרכזיות הנוגעות למצווה הנידונה וגדריה. בשיעור זה נעיין במצוות השופר בראש השנה.

 

הגדרת המצווה לשיטת הרמב"ם

בפסקה קצרה בתחילת המצווה מתייחס המנחת חינוך לשאלת הגדרתה הבסיסית של מצווה זו. הוא מתייחס ללשון שבה פותח ספר החינוך, "שנצטוינו לשמוע קול שופר" (להבדיל למשל מניסוחו במצווה של"א, מצוות שופר בשנת היובל – "לתקוע בשופר בעשירי בתשרי"), וכותב:

"מה שכתב הרב המחבר 'מצוה לשמוע', כן הוא לשון הרמב"ם כאן, ועיין בטור. ועיין מה שכתבו האחרונים דשניהם, הן שמיעה והן התקיעה, הוא המצוה, ואחד בלא חבירו לא מהני, דהשומע מאינו חייב כגון מנשים ודומה אינו יוצא, אלמא דהמצוה לאו בשומע לחוד, רק צריך להיות תוקע, ואז הוא יוצא דוקא מחבירו המחויב. וכן תקיעה בלא שמיעה לא מהני, כמבואר התוקע לתוך הבור וכו'. וגם לא אם אינם ביחד, כגון שומע מאינו מחויב ואחרי זה תוקע לתוך הבור, אינו יוצא, דצריכים השמיעה והתקיעה להיות ביחד. אך על השמיעה לא שייך שליח, וצריך לשמוע בעצמו, וחלק התקיעה יוצא על ידי אחר, ודוקא ממחויב בדבר, ככל המצות".

נעמוד על ביאור הדברים, ומתוך כך גם נבקרם. כפי שמציין המנחת חינוך, בספר המצוות (עשה ק"ע) ובתחילת הלכות שופר מדגיש הרמב"ם שהמצווה היא לשמוע את קול השופר, ואף אצלו בא הדבר בניגוד למצוות השופר בשנת היובל, שאותה הוא מגדיר כמצווה לתקוע (ע קל"ז, הלכות שמיטה ויובל י, י). הרמב"ם אף הוסיף והבהיר את עמדתו בקטע חשוב בתשובותיו (סימן קמ"ב):

"מה ההבדל בין 'לשמוע קול שופר' ובין 'על תקיעת שופר'? התשובה: ההבדל ביניהם גדול מאד, וזה שהמצוה המחויבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה, והיוצא מזה, שאילו היתה המצוה המחויבת היא התקיעה, היה חייב כל אדם ואדם מן הזכרים לתקוע, כמו שחייב כל אדם ואדם לישב בסוכה וליטול לולב, והשומע שלא תקע לא היה יוצא ידי חובתו, והיה גם כן התוקע שלא שמע יוצא ידי חובתו, כגון אם סתם אזניו תכלית הסתימה ותקע, היה יוצא משום שתקע. ואין הדבר כן, אלא המצוה היא השמיעה, לא התקיעה, ואין אנו תוקעין אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין אלא כדי לישב, ולכן נברך 'לישב' ולא נברך 'לעשות', ונברך 'לשמוע קול שופר' ולא נברך 'על תקיעת שופר'".

הרמב"ם מחבר את שיטתו שהמצווה היא בשמיעה ולא בתקיעה לנוסח הברכה, "לשמוע קול שופר", ומציין שאילו הייתה המצווה בתקיעה – הייתה תקיעה ללא שמיעה מועילה לצאת ידי חובה, וזאת בניגוד למשנה מפורשת במסכת ראש השנה (כז ע"ב): "התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע – יצא, ואם קול הברה שמע – לא יצא".

אולם המנחת חינוך הקשה על שיטת הרמב"ם קושיה יסודית: לשיטת הרמב"ם עולה שהתוקע אינו מוציא ידי חובה את השומע, אלא השומע מוציא את עצמו ידי חובה, משום שהחובה אינה בתקיעה אלא בשמיעה. אם כן, שואל המנחת חינוך, כיצד יפרנס הרמב"ם את דברי המשנה במסכת ראש השנה (כט ע"א), הקובעת שחרש, שוטה, קטן וכל מי שאינו מחויב במצוות שופר אינו מוציא את המחויבים ידי חובתם? הלוא השומע שומע צליל שופר, ומה לנו אם התוקע הוא בר חיובא אם לאו?

מכוח קושיה זו מחדש המנחת חינוך בשם האחרונים שלמעשה יש דרישה כפולה במצוות שופר – לשמוע ולתקוע. התוקע לתוך הבור ואינו שומע אינו יוצא ידי חובה משום שחסר לו מרכיב השמיעה, השומע ממי שאינו בר חיובא אינו יוצא ידי חובה משום שהתוקע הפטור מן המצווה אינו יכול להוציאו ידי חובת תקיעה, ואף מי שתוקע לתוך בור ואז שומע מן הפטור אינו יוצא ידי חובה משום שמדובר בשני מרכיבים הצריכים להתקיים בפעולה אחת. כפי שמציין המנחת חינוך, כיוון זה אכן מופיע אצל אחרונים נוספים ובהם השאגת אריה (סימן ו') ומהר"ם בן חביב בספרו 'יום תרועה' (ראש השנה כט ע"א).

ברם, קשה עד מאוד לקבל תשובה זו כהסבר בשיטת הרמב"ם, משום שהרמב"ם בתשובתו הדגיש שהמצווה היא בשמיעה בלבד, ולא בתקיעה, ואף הרחיק לכת והשווה את מעמדה של תקיעת השופר למעמדה של בניית סוכה, דהיינו הכשר מצווה ויצירת החפצא שבו ניתן יהיה לקיים את המצווה! הרמב"ם אף ציין שאילו הייתה חובה בתקיעה היה כל אחד מחויב לתקוע בעצמו, משום שאין זו מצווה שהאחד יכול להוציא בה את חברו, ומבואר אפוא שאין מצווה בתקיעה.

המהר"ם בן חביב עמד על קושי זה, ונדחק לחדש שפסול חרש שוטה וקטן בשופר אינו אלא משום ש"גנאי שיתקעו חרש שוטה וקטן להוציא את הרבים ידי חובה", ונראה מלשונו שמדובר בפסול דרבנן. קשה לקבל תירוץ זה, שכן מלשון המשנה נראה שמעיקר הדין לא ניתן לצאת בתקיעת חרש שוטה וקטן, ואף אם ירצה הטוען לטעון שלא בכדי בחרה המשנה להתנסח בלשון "אין מוציאין את הרבים ידי חובתן", דהיינו משום הגנאי שבדבר, הרי הרמב"ם (שופר ב, ב) שינה ניסוח זה וקבע ש"כל מי שאינו חייב בדבר אינו מוציא את החייב ידי חובתו".

על כן נראה שיש לאמץ הסבר שונה בדעת הרמב"ם, שאותו ניתן למצוא בפירוש השפת אמת על הסוגיה:

"דצריכין לשמוע קול שופר שנעשה בו מצוה, והיא תרועה שחייבו התורה, ואם היה התוקע מי שאינו בר חיובא הוי כשומע קול קרן בעלמא".

כלומר, הגם שהמצווה היא בשמיעה בלבד, השומע חייב לשמוע 'תרועה', דהיינו צליל מצווה ולא קול קרן בעלמא, והחיסרון בתקיעתו של מי שאינו בר חיובא אינו בזהותו כמי שאינו יכול להוציא את הזולת ידי חובה אלא בפגם בחפצא של הצליל שהוא מייצר, שאינו צליל של מצווה. גם החזון איש (אורח חיים כט, ד) החזיק בגישה זו, וכתב:

"לענין תקיעת שופר אינו יוצא בשמיעה אלא בקול שופר של מצוה, והלכך אינו יוצא מחרש שוטה וקטן ולא ממתעסק".

אולם כאן עלינו לשוב ולתת את הדעת על ההשוואה שערך הרמב"ם בין תקיעת שופר לבניית סוכה, שהרי לגבי סוכה קיימא לן שסוכה שנבנתה על ידי גוי ("סוכת גנב"ך") כשרה למצוה (רמב"ם הלכות סוכה ה, ט).[1] המהר"ם בן חביב בדבריו הנ"ל התייחס לשאלה זו, וציין שבניגוד למצוות סוכה, שאותה מקיימים לאחר הבנייה, את מצוות שמיעת השופר מקיימים בזמן התקיעה. לדבריו משמעות ההבדל היא שבשופר, כאמור, יש גנאי בכך שהחרש, השוטה או הקטן מוציאים את הרבים ידי חובה, וזאת כאמור קשה לקבל. אך ניתן לומר של'חפצא' מופשט וחולף כמו צליל אין קיום עצמאי ונפרד ממי שמייצר אותו באותה מידה שיש לחפץ ממשי ועומד כמו סוכה, שזהות הבונה אותה היא עובדה היסטורית בעברה ותו לא.

כאן המקום לציין קושיה נוספת על הרמב"ם, שפסק שהשומע אינו יוצא ידי חובה אלא אם כן התוקע התכוון להוציאו ידי חובה (שופר ב, ד-ה). אם הרמב"ם היה נוקט שיש דרישה שהתוקע יתקע לשם מצווה אך לאו דווקא כדי להוציא את השומע המסוים ידי חובה (ראו מלחמת ה' לרמב"ן ראש השנה ז ע"ב באלפס), היה קל לבאר שזה חלק מהדרישה לצליל המוגדר כצליל של מצווה, אך הדרישה לכוונה להוציא את השומע המסוים ידי חובתו מטה לכאורה את הכף לכך שבמובן מסוים התוקע אכן מוציא את השומע ידי חובה.

הגרי"ד ז"ל (אגרות הגרי"ד הלוי תפילה ג, ד) הביא בשם סבו הגר"ח שאכן מוכח מכאן שאף שקיום מצוות שופר הוא בשמיעה, אין השמיעה חשובה כמעשה, וכיוון שלא ניתן לקיים את המצווה ללא מעשה מצווה – התקיעה מתפקדת כמעשה מצווה, ולשם כך עושה המעשה צריך לכוון להוציא את היוצא ידי חובה. אך בדומה למה שהעלינו כנגד דברי המנחת חינוך שלגישת הרמב"ם יש חובה כפולה, אף הפשרה שמציע הגר"ח נראית מוקשית לאור לשונו החדה של הרמב"ם בתשובה.

על כן נראה שיש לבאר שהחובה היא בשמיעה בלבד, אלא שכשם שיש דרישה שהצליל יהיה צליל של מצווה, כך יש דרישה שיהיה צליל המכוון אל האדם היוצא ידי חובתו. וזאת מדוע? החזון איש (אורח חיים כט, ד) סבר שמדובר באותה נקודה:

"אינו יוצא בשמיעה אלא בקול שופר של מצוה... וכן כשלא כיון חבירו להוציאו, דלדידיה לא הוי קול שופר של מצוה".

אולם אני מתקשה להבין דברים אלו כפשוטם, שהרי מדובר בצליל של מצווה שהשומע מודע לכך שהוא מוציא אחרים ידי חובתם. אפשר שבירור יסודה הרעיוני של שיטת הרמב"ם יסייע לנו להשיב על שאלה זו באופן מדויק יותר.

 

מהותן הרעיונית של התקיעה והשמיעה בשיטת הרמב"ם

האבודרהם, בסדר תפילת ראש השנה, הביא בשם רס"ג ש"מה שצונו הבורא יתברך לתקוע בשופר בר"ה יש בזה עשרה ענינים", ולא נעמוד כאן על כולם. הטעם הראשון מקשר את התקיעה להמלכת ה':

"מפני שהיום היתה תחלת הבריאה, שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו, וכן עושין המלכים בתחלת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום התחלת מלכותם, וכן אנו ממליכין עלינו את הבורא ליום זה, וכך אמר דוד 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'".

דומה שהגדר המתאים למצוות שופר כפעולת המלכה הוא מצווה הממוקדת בפעולת התקיעה: התקיעה אמנם מייצרת צליל, אבל הנמען של הצליל הוא העולם, שהתקיעה מכריזה באוזניו על מלכות הבורא יתברך. רעיון זה בא לידי ביטוי מובהק בתקיעת השופר בשנת היובל. כפי שכבר ציינתי, הרמב"ם ניסח מצווה זו כמצוות תקיעה ולא שמיעה. בהתאם לקו שהוא הציב בתשובתו הנזכרת, שבמצוות תקיעה לא ניתן לצאת ידי חובה בתקיעת אחר, מדבריו בעניין תקיעת יובל (שמיטה ויובל י, י) משמע שאכן כל יחיד ויחיד חייב לתקוע בעצמו:

"מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל, ומצוה זו מסורה לבית דין תחלה, וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע, שנאמר 'תעבירו שופר'".

מה משמעותה של תקיעה זו? שנת היובל מביאה לידי ביטוי מוגבר את מלכותו של הבורא יתברך בעולמו בכלל ובארץ הקודש בפרט: מכוח מלכותו חוזרות הקרקעות לבעליהם, שלא היה להם כוח למוכרן לצמיתות "כי לי הארץ", ומכוח מלכותו משתחררים העבדים העבריים – "'עבדי הם' ולא עבדים לעבדים". הפעולה המבטאת המלכה זו היא התקיעה, ויכולים אנו לשוות בנפשנו את מעמדה הנשגב של המלכה זו, כאשר הארץ כולה נמלאת בתקיעותיו של כל יחיד ויחיד.

לכאורה, מסתבר מאוד ליישם את הרעיון הנשגב הזה של תקיעת השופר בשנת היובל גם בתקיעת השופר בפתיחתה של כל שנה, שבה אנו זוכים להמליך את הקב"ה על כל העולם בכבודו. הלוא כבר קבעה המשנה (ראש השנה כו ע"ב) ש"שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות", ובכללן כמובן ברכת מלכויות. יתר על כן – המילה "שופר" כלל אינה מופיעה בפסוקי ראש השנה בפרשיות המועדים באמור ובפנחס, והברייתא (שם לג ע"ב) למדה זאת מיובל: "'בחדש השביעי' – שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה כזה". אם כן, הדעת נותנת שאף גדרה של מצוות שופר של ראש השנה יהיה בתקיעה ולא בשמיעה.

אלא שנראה שהרמב"ם בחר להתמקד ביסוד שונה בהבנת מהות מצוות השופר בראש השנה, כפי שכתב בהלכות תשובה (ג, ז):

"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם".[2]

רעיון ההמלכה, שבוודאי מופיע בראש השנה, מבטא את גדלות האדם ויכולתו להיות מרכבה לשכינה ולהמליך את הקב"ה. אך הרמב"ם בחר לקחת כביכול צעד לאחור, ולהדגיש בפתחם של עשרת ימי תשובה את מצוות השופר כמצביעה על קטנות האדם. חלף הפן האקטיבי של מעשה תקיעה והמלכה מתאר הרמב"ם את מצוות השופר כממוקדת בשמיעה ובקליטתו הפסיבית של האדם את הצליל המעורר אותו לתשובה. נמען הצליל של השופר אינו עוד העולם כולו אלא האדם המקיים את המצווה. בחינת ההמלכה עודנה באה לידי ביטוי בתפילות היום, ובעיקר בברכת מלכויות ובברכת קדושת השם, בנוסחה המורחב, אבל מצוות היום ממוקדת בהכרתו של האדם בחובתו לשמוע קול שופר ולהתעורר לתשובה. על קישור זה בין הבנת מצוות השופר כמצוות שמיעה ובין ראיית מטרת השופר ככלי להתעוררות לתשובה עמד כבר הריטב"א (ראש השנה לד ע"א):

"ברכת התקיעה לא כתב רבינו ז"ל נוסח ברכה זו, אבל קבלה מרבינו האיי ז"ל אביהם של ישראל שהוא לשמוע קול שופר... שמיעת השופר היא עיקר המצוה וכונת התורה, כדי שיעור אדם לחזור בתשובה וגם שיכוון לרצות למדת הדין ביום הזה, ואילו תקע ולא שמע לא יצא, ולפיכך תקנו הנוסח בשמיעה".

לאור דברים אלו אפשר להסביר את הדרישה שראינו לעיל, שהאדם ישמע צליל של שופר המכוון להוציא אותו ידי חובה – האדם מחויב לשמוע את הצליל הפונה אליו וקורא לו לשנות את דרכיו.

 

שיטות ראשונים נוספות בגדר המצווה

עד כה עסקנו, בעקבות דבריו של המנחת חינוך, בשיטת הרמב"ם. לסיום ניגע בקצרה בשתי שיטות נוספות בראשונים. הרא"ש הביא את דברי רבנו תם, שקבע ש"יש לברך 'על תקיעת שופר', משום דעשייתה היא גמר מצותה". הגרי"ד, באגרתו הנ"ל, שבה הציע בשם הגר"ח שלדעת הרמב"ם קיום המצווה הוא בשמיעה אך מעשה המצווה הוא בתקיעה, סבר שרבנו תם מסכים אף הוא למורכבות זו, והמחלוקת בינו ובין הרמב"ם אינה אלא בשאלה אם לברך על קיום המצווה או על המעשה. לעיל הסתייגנו מהסבר זה ביחס לרמב"ם, אך בשיטת רבנו תם ניתן לקבל זאת ולומר שאף הוא מסכים שמהות המצווה היא בשמיעה, ועל כן מובן שהתוקע לתוך הבור לא יצא ידי חובה, אלא שיש מרכיב של מעשה תקיעה, והברכה מתייחסת למרכיב זה.

מכל מקום, בעוד לרמב"ם היה ברור שכאשר עסקינן במצווה של תקיעה לא ניתן לצאת ידי חובה בתקיעתו של הזולת, רבנו תם סבור כנראה שכשם שניתן לצאת ידי חובה בתפילות, ברכות ומקרא מגילה על ידי אחר, מדין 'שומע כעונה', כך הוא גם ביחס לשופר. הרב שלמה פישר זצ"ל (בית ישי סימן ל') הסביר שלשיטת רבנו תם צליל השופר הוא מין ממיני הדיבור, ועניינו תפילה וצעקה לשמיים, כפי שאנו חותמים בברכת שופרות "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים", ועל כן בדומה לתפילה יש בו דין 'שומע כעונה'. לפי גישה זו, נמען הצליל של השופר אינו האדם מקיים המצווה (כשיטת הרמב"ם) ואף לא העולם (כהבנת התקיעה כמעשה המלכה) אלא הקב"ה, שומע תפילה. הטעם לכך שהתוקע לתוך הבור אינו יוצא היא שבזעקה שהזועק עצמו אינו שומעה יש חיסרון בצביונה כזעקה. הלכות שונות עשויות להתקשר לאופייה של תקיעת שופר כתפילה (ראו למשל ביאור הלכה תקפח, ב ד"ה שמע), ואכמ"ל.

שיטה נוספת, שאיני בטוח בביאורה, עולה מדברי הר"י מלוניל (ראש השנה לד ע"ב):

"ויחיד שלא תקע – חברו תוקע לו, דהא לא כתיב 'ותקעתם' כדכתיב בלולב 'ולקחתם', שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד, אלא 'זכרון תרועה' ו'יום תרועה', לפיכך כיון ששמע התקיעה מחברו – יום תרועה איכא וזכרון תרועה איכא".

משמע מדבריו שהדגש אינו על התקיעה או על השמיעה אלא על עיצוב היום כיום תרועה וכזכרון תרועה. אולי מדובר בעיצוב צביון היום תוך התבססות על אחד או יותר מהיסודות שעמדנו עליהם, וניתן להגיע לצביון זה באמצעות תקיעה בשופר או באמצעות שמיעתו.[3] אין בכך די, משום שעדיין עלינו להסביר מדוע יש צורך בתוקע בר חיובא גם כאשר הצליל נשמע ובשמיעת הצליל גם כאשר אדם בר חיובא תוקע להוציא עצמו, ועל כן לא תמה המלאכה בביאור שיטה זו, ולא נעשה זאת במסגרת זו.