מצווה שס"ד | וידוי ותשובה

האם יש מצוות תשובה?

בשיעור שעבר עסקנו בחובת התענית ביום הכיפורים. היום נעסוק בווידוי ובתשובה, העומדים במוקדם של הימים הנוראים, מנקודת מבט הלכתית.

בעל ספר החינוך הולך, כתמיד, בעקבות הרמב"ם, ולומד את המצווה מפסוקי גזל הגר בפרשת נשא: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם... וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (במדבר ה, ו–ז). זאת בניגוד לרמב"ן בפירושו לתורה, שלמד את המצווה מפסוקי התשובה בפרשת ניצבים:

"וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ... כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא" (דברים ל, ב–יא).

"'המצוה הזאת' – על התשובה הנזכרת, כי 'והשבות אל לבבך... ושבת עד ה' אלהיך' מצוה, שיצוה אותנו לעשות כן" (רמב"ן שם).

ההבדל ניכר לעין: על פי הרמב"ם המצווה נלמדת מפסוקים הממוקדים במירוק החטא בעזרת קרבן ווידוי, בעוד על פי הרמב"ן היא נלמדת מפסוק המתאר מהלך כללי של שיבת האדם והאומה אל הקב"ה, שלא מתוך התמקדות בחטא מסוים.

אולם, המנחת חינוך הגיע למסקנה מרחיקת לכת יותר ביחס לשיטת הרמב"ם וספר החינוך. לשונו של ספר החינוך היא "שנצטוינו להתודות לפני ה' על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהן", והרמב"ם בהלכות תשובה (א, א) כותב:

"כל מצות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר 'איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו' – זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה".

המנחת חינוך הסיק מלשון זו שאין כלל מצוות עשה מן התורה לחזור בתשובה. כמובן, אם אדם עובר על איסור מסוים – אותו איסור מחייב אותו לחדול מכך, ואם הוא מבטל חיוב מסוים – אותו חיוב מחייב אותו לעשות את הדבר המחויב, אבל אין מצווה המחייבת את האדם לחזור בתשובה, להתחרט על מעשיו ולקבל על עצמו לשנות את דרכיו. מדובר בתופעה שהתורה בהחלט מכירה בה, מחשיבה אותה עד למאוד ומצפה לה, אך היא איננה בגדר מצוות עשה.

איזו מצווה קיימת אפוא? הבנה אחת שמציע המנחת חינוך היא שכאשר אדם חוזר בתשובה מצוות עשה עליו להתוודות על חטאו. אומנם, אין לומר שאם הוא חוזר בתשובה ואיננו מתוודה הוא עובר בביטול עשה, שכן המנחת חינוך אינו מוכן לקבל את האפשרות שאדם כזה יהיה בעמדה גרועה מזו של אדם שלא חזר בתשובה כלל ("יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?"), ועל כן הוא מבין שמדובר במצווה שאינה מחויבת – מי שעושה אותה מקיים עשה, ומי שאינו עושה אותה אינו עובר בביטולה.[1] הבנה שנייה שהוא מציע היא שגם אדם העושה תשובה ומתוודה אינו מקיים בכך מצוות עשה, אלא זוכה בכך לכפרה על עוונותיו, ומצוות התשובה והווידוי אינה מצוות עשה כדוגמת תפילין ולולב אלא מדין מדיני התורה, בדומה לדינים אחרים שהרמב"ם מנאם כמצוות עשה במניין התרי"ג אף שאין בהם ציווי לעשות דבר מה שהעושהו מקיים עשה. כך למשל בדברי הרמב"ם במצוות עשה ק"ז: "שצונו על טומאת מת, ומצוה זו כוללת כל משפטי טומאת מת". אין כאן מצוות עשה שיש לקיימה אלא דין בעל תוצאות משמעותיות הנמנה כמצוות עשה. הוא הדין, לדברי המנחת חינוך, ביחס למצוות תשובה, שתוצאתה כפרה על העוון ונדרשים לכך מספר תנאים, ובהם וידוי בפה (ובכך עוד נעסוק בהמשך).

בגישה דומה להבנתו הראשונה של המנחת חינוך נקט גם הראי"ה קוק (שו"ת משפט כהן סימן קכ"ח), שהביא בשם החיד"א קושיה: כיצד ניתן להלקות על לאווין שבתורה, ומדוע לא נאמר שכל לאו הוא לאו הניתק לעשה של מצוות התשובה? בתשובה לכך מבאר הראי"ה קוק שחובה כללית כמו תשובה, שאיננה עוסקת בתיקון הלאו הנקודתי, אינה מגדירה אותו כלאו הניתק לעשה, אך מלבד סברה זו הוא מעיר:

"מאי דפשיטא לי' להג"ר חיד"א דתשובה קרויה מצות עשה אינו דבר פשוט, שהרי לשון הרמב"ם בריש ה' תשובה מורה שהתשובה אינה בכלל מצות עשה, אלא שהמצוה היא שכשיעשה תשובה אז יתודה, וכיון שאין התשובה מצות עשה ממילא אין גם הוידוי בכלל עשה המנתקת את הלאו, כיון שאין מצותה באה כי אם אחר התשובה, והתשובה עצמה אינה בכלל מצות עשה, דסבירא ליה להרמב"ם שלא מצינו בפירוש שאמרה תורה בלשון מצוה על התשובה, ואף על פי שהיא סגולה יקרה לכפר על העונות, מכל מקום מצות עשה אינה".

הגרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון[2] הביא בשמו של אבי-סבו, הגרי"ד סולובייצ'יק מבריסק, בעל בית הלוי, שאין לקבל גישה זו, לאור הפסוקים בתורה המורים על התשובה, כגון הפסוקים שהבאנו, שעליהם הסמיך הרמב"ן את מצוות התשובה. אומנם, הרמב"ם (הלכות תשובה ז, ה) פירש פסוקים אלו כהבטחה ולא כציווי:

"כל הנביאים כולן צוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר 'והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך ושב ה' אלהיך וגו''".

אולם הגרי"ד ראה ברישא של דברי הרמב"ם ציווי שאף התורה שותפה לו ואינו מן הנביאים בלבד, וכן הבין גם מדברי הרמב"ם ביחס ליום הכיפורים:

"יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים".

הגרי"ד אף מתייחס בהקשר זה לדברי הרמב"ם בכותרות להלכות תשובה – "מצות עשה אחת, והוא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתודה", ומסביר שדרכו של הרמב"ם בכותרות היא להדגיש את הקיום שבמצווה, ואילו בהלכות הוא מדגיש את מעשה המצווה, ובהקשר שלנו – הווידוי.[3]

ברם, מעבר לראיות אלו, שניתן לדון בכל אחת מהן, ניתן לראות בדברי הגרי"ד שהוא מתקשה להעלות על הדעת שעיקרון רוחני כה יסודי ומהותי בתורתנו כמו התשובה לא יהיה בגדר מצוות עשה. ובהקשר זה, כמדומני, יש מקום להרהר בדבר: התשובה היא ללא ספק אבן יסוד בעולמנו הרוחני, אך האם חשיבותו של עיקרון זה תלויה בכך שהוא מוגדר כמצוות עשה פורמלית? כשם שהשמטת מצוות יישוב ארץ ישראל, דרך משל, ממניין המצוות של הרמב"ם אינה מעידה על כך שהיא איננה עיקרון תורני משמעותי ביותר עבורו, כך גם ביחס לערך התשובה בתורתו של הרמב"ם או של הראי"ה קוק.

 

האם הווידוי הוא תנאי לכפרה?

בתחילת דבריו נוטה המנחת חינוך להסיק מלשון ספר החינוך שהווידוי הוא מצוות עשה חשובה המלווה את התשובה, אך כפרת התשובה אינה תלויה בווידוי בפה. ראיה לגישה זו הביא המנחת חינוך מדברי הסוגיה בקידושין (מט ע"ב), העוסקת באדם המקדש אישה על מנת שהוא צדיק וקובעת שיש לחשוש לקידושיו אף אם הוא ידוע לנו כרשע גמור, "שמא הרהר תשובה בדעתו". הרי לנו שאם הוא הרהר תשובה בדעתו די בכך כדי להופכו לצדיק, אף שהוא טרם התוודה בפיו.

אולם, המנחת חינוך עמד על כך שמדברי הרמב"ם (תשובה א, א) מבואר לא כן, ולדעתו כפרת החטא תלויה בווידוי:

"כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות... וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים, שנאמר 'והתודה אשר חטא עליה'".

המנחת חינוך תמה מניין לנו שהווידוי הוא תנאי לכפרה ולא מצוות עשה גרידא, אך בהמשך דבריו, כאשר הוא מגיע כאמור למסקנה שמצוות התשובה לפי הרמב"ם אינה באמת מצוות עשה אלא דין, הוא מסביר שאחד ממרכיבי אותו דין הוא וידוי, והוא תנאי מתנאי התשובה. כאשר מדובר בדין ולא במצווה, היותו מעכב היא נקודת מוצא ולא חידוש.

ומה ניתן לומר ביחס לגמרא בקידושין, אשר מוכח ממנה שניתן להפוך לצדיק אף בהרהור בפה, ואף הרמב"ם (אישות ח, ה) פסק אותה להלכה? הגרי"פ פערלא התייחס לכך בחיבורו על ספר המצוות לרס"ג (ג, מב), ודייק מדברי היראים (סימן תמ"א) שחובת הווידוי נאמרה רק בהקשר של קרבן, אך דברים אלו אינם מעלים ארוכה לשיטת הרמב"ם. באופן הפוך ניתן לתרץ על פי המשתמע מדברי האור זרוע (א, קיב), שבסוגיה זו מדובר בחשש לאפשרות שהמקדש גם התוודה בפיו, אך ודאי שמדובר בפירוש דחוק למדי למילים "שמא הרהר תשובה בדעתו". המנחת חינוך הציע כיוון שונה ויסודי בהבנת הדברים:

"דבאמת צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל, דהא יש עבירות חמורות דאין מתכפר בתשובה כמבואר לקמן, ומכל מקום כיון שמתחרט ושב הוי צדיק, הכא נמי נהי דאין לו כפרה בתשובה בלב מכל מקום הוי צדיק כיון שמתחרט לפני קונו יתברך, ואינו תלוי בכפרה כלל".

המנחת חינוך מפצל בין הגדרת האדם כצדיק או כרשע ובין הכפרה על החטא. התשובה בלב כשלעצמה מסוגלת לשנות את מעמד האדם, בעוד כפרה על חטאו מותנית בווידוי בפה ועשויים להיות לה תנאים נוספים, כגון יום הכיפורים, ייסורים ומיתה. בכיוון זה הרחיב גם הגרי"ד סולובייצ'יק בספרו "איש ההלכה" (עמ' 92–94). כפי שהוא מראה, מעמד האדם הוא הגורם המשמעותי לעניין הכשר עבריינים לעדות, שמבחנם לפי הרמב"ם (עדות יב, ד) הוא "שיוודע שחזרו בהן מדרכן הרע", ללא תלות בווידוי. תיקון האדם אינו מצריך וידוי, שכן התיקון אינו מתמקד בטיפול במה שהיה אלא בשינוי עצמיותו של העבריין ואישיותו. עליו להתחרט על העבר ולקבל על עצמו לעתיד, ובכך הוא קוטע את ההמשכיות הרוחנית ממצבו הקודם ויוצר לעצמו זהות חדשה אשר יודע תעלומות מעיד עליה, כלשון הרמב"ם (תשובה ב, ב): "ומה היא התשובה, הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו... ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". הרמב"ם מוסיף שהשב בתשובה "צריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו", אך אף שהדבר מעכב בכפרה, אין הדבר כן ביחס לשינוי זהותו של האדם: "ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים".

יש להעיר שרבנו ירוחם (הובא בבית יוסף אבן העזר סימן ל"ח) הביא שיטה שלפיה גם כאשר גזלן קידש אישה על מנת שהוא צדיק גמור בעוד הגזילה בידו יש לחשוש לקידושין שמא הרהר תשובה בליבו (וכן פסק החלקת מחוקק שם ס"ק מד), ומשמע שדי בקבלה לעתיד עוד בטרם תיקון המציאות הבעייתית שבידו. אולם, מדובר בהרחבה שאינה הכרחית, ובהחלט ניתן לסבור כשיטה הראשונה שהביא רבנו ירוחם, ולפיה "אם הוא רשע לבריות, כגון גזלן וכיוצא בו, אין יכול להיות צדיק עד שישיב הגזילה", משום שאין להכיר בקבלה לעתיד שאינה עושה את הצעד המינימלי האפשרי כבר בהווה לתיקון העוול.

באשר לאפשרות לתיקון מעמד האדם אף ללא כפרה, מעניין לציין גם לדברי הגמרא ביבמות (כב ע"ב). במשנה שם נאמר שממזר חייב לכבד את אביו, וחייב מיתה אם היכהו. הגמרא התקשתה בכך, שכן איסור הכאה מתייחס רק לאדם ש"עושה מעשה עמך", וכאן מדובר באדם שבא על ערווה והוליד ממנה, שגם אם הוא עשה על כך תשובה, הלוא על זה נאמר "'מעוות לא יוכל לתקון' – זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר", דהיינו שחטאו לא ניתן לתיקון מלא, שכן עקבות ברורות שלו ממשיכות להתקיים בעולם. תשובת הגמרא היא "השתא מיהא עושה מעשה עמך הוא", כלומר על אף שמדובר בחטא שהכפרה עליו היא במובן מסוים בלתי-אפשרית, האדם עצמו יכול להתרומם ולהגיע למדרגת "עושה מעשה עמך", ועל פי הסוגיה בקידושין ניתן להוסיף: אף למדרגת 'צדיק'.

לצד כוחה של התשובה לשנות את אישיותו של החוטא ולטהרה נמצא כוחה המכפר, אשר כאמור מותנה בוידוי. כפרה זו חיונית למחילה על החטא והעונש הכרוך בו. כשם שיש מצב של טהרת גברא ללא כפרה בתשובה בלב, כך גם ייתכן מצב של כפרה ללא שינוי מעמד הגברא. לדוגמה, לפי גישת רבי (יומא פה ע"ב) שיום הכיפורים מכפר גם למי שאינם שבים, אין זה מסתבר שלאחר יום הכיפורים אנשים יוכשרו לעדות בשל עצם התאריך.

אומנם, המנחת חינוך הצביע על סוגיה במסכת שבועות (יב ע"ב – יג ע"א) המקשה על המהלך הכללי המבחין בין שינוי מעמד הגברא של החוטא לכפרה על החטא. המשנה שם (ב ע"ב) קבעה שעל עבירות כגון ביטול מצוות עשה שעיר המשתלח מכפר, והגמרא הקשתה על כך: באיזה מצב מדובר? אם העבריין לא עשה תשובה, הרי שגם השעיר המשתלח אינו אמור לכפר, שכן "זבח רשעים תועבה", ואם הוא עשה תשובה – היא אמורה להועיל מיד, עוד בטרם שילוח השעיר. בפשטות נראה שהדיון עוסק בכפרה, אלא שתנאי לכפרת הקרבן הוא שהמקריב לא יהיה רשע. ולכאורה, אם מדובר למשל באדם שחזר בתשובה בליבו אך לא התוודה, הרי שמעמדו השתנה אבל חטאו טרם נתכפר, ואם כן – השעיר המשתלח יכול לכפר עליו, אך הגמרא מתעלמת מהאפשרות שיהיה לפנינו אדם שכבר אינו רשע אך עודנו זקוק לכפרה.

הגמרא משיבה שמדובר באדם העומד במרדו, אך לפי שיטת רבי, שיום הכיפורים מכפר אף לשאינם שבים. גם בתירוץ זה יש להתקשות, שכן לשיטת רבי, כאמור לעיל, יום הכיפורים מכפר למי שאינו שב אך אינו מטהר את האדם, ואם כן – כיצד הוא פותר את בעיית "זבח רשעים תועבה"? מסתבר שלרבי כפרת השעיר המשתלח אינה כפופה למגבלה זו. יתר על כן, ניתן לומר שאף מבלי להכריע כרבי אין דין "זבח רשעים תועבה" תקף ביחס לקרבן ציבור, שהרי בעל הקרבן הוא הציבור, שאינו בגדר רשע [וכך ביאר הגרי"ד סולובייצ'יק בספר שיעוריו על כריתות, עמ' קכד, בדעת הרמב"ם (תשובה א, ב) ששעיר המשתלח מכפר על עבירות קלות אף ללא תשובה, אם כי דברים אלו נוגדים בפשטות את הגמרא הנזכרת בשבועות]. ועדיין הדברים טעונים עיון רב.