מצווה שכ"ה | סוכה

פתיחה

במסגרת שיעורינו על מצוות חגי תשרי בתורתו של המנחת חינוך נעיין היום בחידושו המפורסם על מצוות סוכה. מדובר באחד מחידושיו המבריקים והידועים ביותר, וכפי שנראה – גם השנויים במחלוקת ממספר כיוונים שונים ואף נתונים לפרשנויות שונות.

ברקע הדברים עומדת קושיה שהקשו התוספות בסוכה (ט ע"א ד"ה ההוא). בסוגיה שם בדף כז ע"ב נחלקו התנאים בשאלה אם אדם יכול לצאת ידי חובתו בסוכה של חברו: רבי אליעזר דורש בעלות בסוכה, ואילו חכמים מכשירים סוכה שאולה. רבי אליעזר למד את שיטתו מהדרשה "חג הסוכת תעשה לך שבעת ימים – משלך", בעוד חכמים השתמשו במילה "לך" למעט מקרה מצומצם יותר – סוכה גזולה. בפשטות נראה שמשמעות שיטת חכמים, שנפסקה להלכה, היא שאין כל צורך בבעלות בסוכה, אך יש פסול באופייה הבעייתי של סוכה גזולה. וכאן הקשו ראשונים שאין צורך בפסוק כדי ללמוד על פסול זה, שכן הוא חלק מפסול רחב יותר של מצווה הבאה בעבירה. כך, למשל, לולב שאול כשר בחול המועד, משום שאין צורך בבעלות, אך לדעת רבי יוחנן (סוכה ל ע"א) לולב גזול פסול משום מצווה הבאה בעבירה, ומדוע אפוא בסוכה יש צורך בפסוק מיוחד למעט סוכה גזולה? התוספות הקשו כן, וחידשו בתירוצם שפסול מצווה הבאה בעבירה אינו אלא מדרבנן, ומדאורייתא, אף שאין היתר לעשות עבירה זו לצורך המצווה, אין בכך כדי לפסול אותה. בראשונים ובאחרונים מובאים שלל תירוצים נוספים לקושיית התוספות, ואנו כאמור נעסוק בזה של המנחת חינוך.

 

ב. מהלכו של המנחת חינוך

המנחת חינוך מציע תשובה המבוססת על מספר מרכיבים. מרכיב אחד העולה בדבריו הוא גדר פסול מצווה הבאה בעבירה. המנחת חינוך מעוניין להניח, שלא כדברי התוספות בדף ט ע"א, שמדובר בפסול דאורייתא, אבל לשיטתו פסול זה אינו פסול בחפצא של המצווה – המצווה נעשתה כהלכתה, וודאי שהחפצא שלה כשר, אבל אין היא לרצון לפני הקב"ה משום שנעשתה בעבירה, ועל כן אין בה קיום ואין יוצאים בה ידי חובה. בהקשר זה מזכיר המנחת חינוך את אחד הפסוקים שעליהם מסתמכת הסוגיה בדף ל ע"א: "כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה" (ישעיהו סא, ח) – מדובר בעולה כשרה, אך היא שנואה עקב היותה גזל. לא נעמיק בנושא זה בהמשך, ועל כן אציין כעת שבנקודה זו ניתן לחלוק על הבנת המנחת חינוך. כך, למשל, ר' שמעון שקאפ (שערי יושר ג, כ) טען שמצווה הבאה בעבירה מהווה פסול בעצם החפצא של המצווה, וזאת על בסיס ילפותא אחרת המוזכרת באותה גמרא: "שנאמר 'והבאתם גזול ואת הַפִּסֵּחַ ואת החולה', גזול דומיא דפסח" – הבהמה הגזולה נחשבת פגומה לא פחות מבעלת המום. לשאלה זו משמעות רבה בבירור גדר דין מצווה הבאה בעבירה, אך לא נרחיב כאן מעבר לזה, ומכאן ואילך נניח כדעת המנחת חינוך.

מרכיב שני נוגע להגדרת מצוות סוכה בשבעת ימי החג. בהמשך נעמיק יותר בנקודה זו, אך כעת נציין שנחלקו רבי אליעזר וחכמים במשנה בדף כז ע"א: לשיטת רבי אליעזר אדם חייב לאכול בסוכה י"ד סעודות, אחת בכל יום ואחת בכל לילה, ואילו לשיטת חכמים יש חובה לאכול בסוכה בלילה הראשון בלבד, ובשאר ימי החג אין חובה לאכול או לישון, אך כל אכילת קבע או שינה חייבות להיות בסוכה.

המרכיב השלישי נוגע למצוות כגון המצווה המדוברת, סוכה בשבעת ימי החג לשיטת חכמים, וכגון מצוות ציצית, שאינה מחייבת לבישת בגד של ארבע כנפות, אך קובעת שאם אדם לובש בגד כזה – עליו להיות מצויץ. לעיתים מכנים מצוות אלו מצוות שאינן חיוביות אלא קיומיות, דהיינו שאין חיוב לעשותן אך מי שעושה אותן מקיים בכך מצווה, אך הגדרה זו מטעה מעט. אכילת מצה בחול המועד פסח, לשיטות מסוימות, היא מצווה קיומית – מי שאינו אוכל אינו עובר בביטול מצווה, אך מי שאוכל מקיים בכך מצווה.[1] אולם מצוות כגון סוכה וציצית הן לכל הפחות מצווה חיובית מותנית – מצווה שאם מתקיימים תנאים מסוימים, כגון לבישת בגד בעל ארבע כנפות או אכילת קבע במהלך ימי החג, יש חובה גמורה לעשות את המצווה, דהיינו לצייץ את הבגד או לבצע את האכילה בסוכה. אדם האוכל אכילת קבע מחוץ לסוכה או לובש בגד של ארבע כנפות שאינו מצויץ עובר בביטול עשה. אולם, המנחת חינוך טוען שבמצבים מסוימים האדם אינו מקיים את המצוות הללו, אך אינו עובר בביטול עשה, שכן מעשה המצווה נעשה כנדרש אלא שאין לאדם קיום בו.

לאור שלושה מרכיבים אלו בונה המנחת חינוך את תירוצו לקושיית התוספות. גם אם פסול מצווה הבאה בעבירה הוא פסול דאורייתא, התקף גם ביחס למצוות סוכה, אין לכך משמעות אלא ביחס למצוות האכילה בלילה הראשון, שמי שעשה זאת בסוכה הבאה בעבירה לא קיים את החיוב המוטל עליו וממילא עבר בביטול עשה. ברם, באשר למצוות סוכה בשאר ימי החג יש מקום לאפשרות ביניים. מכיוון שבמצווה הבאה בעבירה האדם ישב בסוכה כשרה, אלא שאין בה קיום, האדם היושב בה לא קיים מצווה אך גם לא ביטל את מצוות סוכה, שכן הוא לא אכל מחוץ לסוכה אלא בתוך סוכה כשרה. לכן, אומר המנחת חינוך, מובן הצורך בפסוק מיוחד לפסול סוכה גזולה, שכן לימוד זה חידש לנו שסוכה גזולה אינה סוכה כשרה, ואדם היושב בה בימי החג ביטל בכך מצוות עשה ככל אדם היושב מחוץ לסוכה או בסוכה גזולה.

עד כאן מהלכו המחודש והייחודי של בעל המנחת חינוך. בהמשך נעסוק במרכיב השני והשלישי שבדבריו, נעמיק יותר בהגדרתם המדויקת ונעמוד על הדרכים שבהן ניתן לחלוק עליהם.

 

ג. האם ניתן לראות את מצוות סוכה כל ז' ואת מצוות ציצית כמצוות שליליות?

חלק מן האחרונים שהציגו את הבנת המנחת חינוך באופן קיצוני למדיי, שכפי שנראה יש לו יתרון בהבנת הלוגיקה הפנימית של חידושו של המנחת חינוך אך יש לו חיסרון מכריע ביחס ליכולת לראות בו הבנה מסתברת של אופי המצווה. נעיין לדוגמה בדרך שבה הציג ר' יוסף ענגיל בספרו אתוון דאורייתא (סימן י"א) את המודל של המנחת חינוך ביחס למצוות כגון סוכה כל ז' וציצית:

"שאין התורה מבקשת עצם הפעולה כלל, וכגון סוכה, שאילו רצתה תורה עצם האכילה בסוכה היתה מטלת חובה לאכול בסוכה, וכיון דהאכילה הוא רשות והמצווה הוא רק שאם אוכל מרצונו מחויב לאכול בסוכה, א"כ על כרחך אין האכילה בסוכה נרצית ומבוקשת בעצמותה, שא"כ לא היה ראוי שתונח האכילה לרצון האדם ותהיה רשות, ועל כרחך כוונת המצווה הוא רק בשלילה, שכשיאכל האדם לא יאכל חוץ לסוכה, והאכילה חוץ לסוכה הוא הבלתי נרצה, אבל האכילה בסוכה בעצמותה איננה נרצית ומבוקשת כלל... גם בציצית, דאין חיוב לקנות בגד וללבוש ולקיים מצות ציצית, ורק אם נתעטף מרצונו צריך להיות ציצית בבגד, א"כ כוונת המצווה ג"כ הוא רק בשלילה, שלא יהיה הבגד בלא ציצית".

הר"י ענגיל מציג את המצוות המדוברות כמצוות שליליות: אכילה מחוץ לסוכה היא דבר שלילי, והסוכה מתירה "איסור" זה, וכך גם אסורה לבישה של בגד שאינו מצויץ. אכילה בסוכה ולבישת בגד מצויץ אינן מעשה טוב אלא הימנעות ממעשה רע. כפי שאזכיר בהמשך, הר"י ענגיל עצמו הסתייג בהמשך דבריו מכיוון זה ביחס למצוות סוכה, אך נותר דבק בו ביחס למצוות ציצית.[2] לעומתו, האבני נזר (אורח חיים סימן תפ"א) נותר בעמדה זו ביחס למצוות סוכה (מבלי לייחסה למנחת חינוך),[3] אבל הסתייג ממנה ביחס לציצית. כראיה לכך שציצית אינה מתירה איסור לבישה של בגד בעל ארבע כנפות הוא הביא את שיטת הראשונים המתירים ללבוש בשבת בגד של ארבע כנפות שאינו מצויץ כהלכה, משום שאין איסור בעצם לבישת הבגד אלא בביטול חיוב התורה להטיל בו ציציות, ומכיוון שבשבת התורה אינה מצפה שנעבור על מלאכת קושר ונצייץ את הבגד, אין כאן ביטול עשה, ובעצם לבישת הבגד מעולם לא הייתה בעיה.

ניתן אפוא לסכם ולומר שלפי הבנת הר"י ענגיל בשיטת המנחת חינוך מצוות סוכה וציצית הן שתיהן שליליות במהותן – הסוכה מתירה את אכילת הקבע וחוטי הציצית מתירים את לבישת הבגד, הר"י ענגיל אימץ תפיסה זו ביחס לציצית בלבד, ואילו האבני נזר – ביחס לסוכה בלבד. כפי שנראה להלן, לא נראה שזו כוונת המנחת חינוך, אבל אין ספק שאם זו גישתו, הרי שהלוגיקה הפנימית של החידוש שלו מובנת בנקל. אם יש איסור לאכול מחוץ לסוכה או ללבוש בגד של ארבע כנפות שאינו מצויץ, קל להבין שאם ציצית או סוכה הבאות בעבירה אינן חפצא פסול אלא שאין בהן קיום, די בהן כדי למנוע את האיסור, שכן האדם לא אכל מחוץ לסוכה כשרה או לבש בגד שאינו מצויץ כדת.

ואולם, למרות היתרון הנזכר ולמרות דברי הגדולים הנ"ל, לעניות דעתי מדובר בסברה שאין לקבלה. אכן, מצינו בתורה איסורי עשה, אך אין כל סיבה להבין שאכילה בימי חג הסוכות הופכת לכעין איסור עשה שיש צורך בסוכה כמתיר עבורו, או שבגד של ארבע כנפות הוא בגד בעייתי שהתורה אסרה אלא אם יתירו אותו בעזרת חוטי הציצית. ברור כשמש שמדובר במצוות עשה חשובות ויקרות ולא באיסורים. אדם האוכל אכילת קבע מחוץ לסוכה אינו עובר על איסור בכך שהוא אוכל אלא בכך שהוא מבטל מצוות עשה חשובה של אכילה בסוכה, וכך גם אדם שלובש בגד של ארבע כנפות שאינו מצויץ. ייתכן שיש חומרה מיוחדת משום שהם מבטלים מצוות עשה במעשה אקטיבי ולא במחדל, אך אין בהתנהגותם כל עבירה על איסור עשה אלא ביטול עשה ותו לא.[4]

 

ד. מצווה מותנית ומצווה חיובית

על פי הדרך שבה הציג הר"י ענגיל את שיטת המנחת חינוך, יש למעשה שני מצבים ביחס לסוכה בשבעת ימי החג: אדם האוכל מחוץ לסוכה הוא עבריין, ואילו אדם האוכל בסוכה או שאינו אוכל הוא במצב ניטרלי, שאינו עבירה ואינו מצווה. כאמור, דברים אלו אינם מסתברים, ולא כך נראה מלשון המנחת חינוך. המנחת חינוך מבהיר שיש שלושה מצבים: אדם האוכל מחוץ לסוכה או לובש בגד שאינו מצויץ הוא אכן עבריין (כאמור, עבירה של ביטול עשה ולא של איסור עשה), אדם שאינו אוכל או אינו לובש בגד של ארבע כנפות הוא במצב ניטרלי,[5] ואדם האוכל בסוכה או לובש בגד מצויץ מקיים בכך מצוות עשה. כפי שהבהרתי לעיל, אין מדובר במצווה קיומית שאין חובה לעשות אותה אבל מי שעושה אותה זוכה בקיום מצווה, אלא במצוות עשה מותנית. אדם יכול להיות במצב ניטרלי כל עוד לא מתקיימים תנאים מסוימים. בהתקיים התנאים – לבישת בגד של ארבע כנפות או אכילת קבע בימי החג – הוא נותר על פי רוב עם שתי אפשרויות בלבד: קיום מצווה או עבירה בביטול מצווה.

ניתן לחלוק על דרך זו של המנחת חינוך, לפחות ביחס למצוות סוכה, ולהבין אחרת את הגדרת המצווה. הר"י ענגיל עצמו, שכאמור הבין שלשיטת המנחת חינוך המצווה היא בעצם שלילית, נטה להבנה שונה מאוד:

"גוף דברי המנחת חינוך הנ"ל, שכתב דסוכה היא רק מצווה שלילית, נלענ"ד דאין הדבר כן, ורק דסוכה היא מצווה חיובית ועצמותית, שהתורה מבקשת שנדור ז' ימים בסוכה כמו שדרין כל השנה בבית, וכאומרם ז"ל תשבו כעין תדורו, והא דאי בעי לא אכיל ולא יתיב בסוכה זה בעבור לפי שענין דירה כך עניינה, שהאדם הוא בחוץ ובשוק כמה זמנים ורק כשרוצה לאכול ולשתות או לישן אזי אינו אוכל ושותה וישן בחוץ רק בביתו, וזהו עניין הדירה בביתו, וכן רצתה התורה שנדור שבעת ימים בסוכה, ושפיר הוא מבוקש עצמיי וחיובי שהתורה מבקשת ענין הדירה בסוכה".

על פי האתוון דאורייתא, מצוות סוכה היא מצווה חיובית הכרחית. רבי אליעזר , כזכור, סבר שאדם חייב לאכול בסוכה בכל יום ובכל לילה. אין הלכה כן, ואדם אינו חייב לאכול בסוכה, אבל עליו להפוך את הסוכה לביתו בכל שבעת ימי החג. אין מדובר באיסור לאכול מחוץ לסוכה, ואף לא במצוות עשה מותנית, אלא בחיוב גמור להפוך את הסוכה לבית הקבע של האדם, והדבר בא לידי ביטוי בכך שכל אכילת קבע וכל שינה נעשות בסוכה.

מדובר בגישה מסתברת ביותר בהבנת גדר מצוות סוכה. לא נעמוד כאן על כל ההשלכות של גישה זו, אך נתייחס לשאלה מעניינת הממחישה את ההבדל בין סוכה כמצווה מותנית, בדומה לציצית (שאין חיוב ציצית כל עוד לובשים בגד של ארבע כנפות), ובין סוכה כמצווה הכרחית ובלתי-מותנית.

בתקופת הקורונה עלתה שאלה בנוגע לאנשים החייבים בבידוד ואינם יכולים להגיע לסוכה. בהנחה שמדובר באדם שאינו בגדר חולה או מצטער, הפטור מן הסוכה, אלא חייב במצוות סוכה אך מנוע מלהגיע אליה ואונס רחמנא פטריה, האם ראוי להשתדל ככל הניתן להימנע מאכילת קבע במהלך ימי החג כדי שלא להתחייב בסוכה? לחידוד השאלה ראוי לציין למחלוקת חשובה בעניין ציצית שהזכרתי לעיל באופן חלקי. הראשונים נחלקו אם יש היתר ללבוש בשבת בגד של ארבע כנפות שאינו מצויץ כהלכה.[6] לשיטת ר"י, מכיוון שאין איסור בלבישת הבגד אלא רק בביטול החובה, אין מניעה ללבוש את הבגד בשבת, משום שבשבת אין ביקורת על האדם שאינו מצייץ את בגדו, שהרי התורה אינה חפצה שיעבור על מלאכת קשירה. אולם, לשיטת רבי שלמה מדרוש אל לו לאדם ללבוש בגד שכזה ובכך להכניס עצמו מרצונו למצב של ביטול עשה מאונס שניתן היה להימנע ממנו. מעין זה מצינו גם בעניין כיסוי הדם, שמי שאין לו עפר לא ישחט עוף ויכניס עצמו מרצונו למצב של ביטול עשה מאונס.[7] לכאורה, לשיטה זו יש מקום לומר שאף במקרה המדובר מוטב לו למבודד להימנע מאכילת קבע ולא להכניס עצמו למצב של ביטול עשה. אולם, כל זה נכון אם נבין את מצוות סוכה כמצוות עשה מותנית, בדומה לציצית. אם נאמץ את הבנתו המסתברת של הר"י ענגיל, שסוכה היא מצווה הכרחית המחייבת את האדם להפוך את הסוכה לביתו, כאשר האדם אנוס להיות מחוץ לסוכה – הסוכה אינה ביתו באותו שבוע, ואין כל עניין בכך שיימנע מלאכול. האכילה אינה מחדשת כל חיוב על האדם, אלא רק ממחישה את העובדה שאין הוא רואה בסוכה את ביתו, ובמצב של בידוד אין לכך כל משמעות.

 

ה. מצבים ניטרליים במצוות עשה מותנות

בנקודה זו עלינו לשוב לחידושו של המנחת חינוך ולעמוד על הבעיה המרכזית שבו. המנחת חינוך טען שאדם היושב בסוכה הבאה בעבירה או לובש ציצית הבאה בעבירה אינו עובר בביטול עשה ונמצא במצב ניטרלי, שבו אין לו קיום, משום שמצווה הבאה בעבירה אינה עולה לרצון לפני הקב"ה, אך הוא אינו עובר בביטול עשה. עמדנו על כך שהיה קל לקבל חידוש זה אילו היה מדובר בכעין איסור עשה לאכול אכילת קבע מחוץ לסוכה או ללבוש בגד של ארבע כנפות ללא ציצית, אך נראה שהמנחת חינוך עצמו הבין מצוות אלו כמצוות עשה מותנות ולא כאיסורים, וכאן טמון הקושי. כפי שהבהרתי, במצוות עשה מותנית, לאחר שהתקיימו התנאים לחיוב נותרו לכאורה שתי אפשרויות בלבד – לבחור בטוב ולקיים את המצווה או לבחור ברע ולעבור בביטול עשה, ולא נותרה עוד אופציה ניטרלית. האם יש אפוא מקום למצב הביניים שהמנחת חינוך טוען לו ביחס למצווה הבאה בעבירה? אחרונים שונים (ראו לדוגמה את דבריו של ר' שמעון שקאפ בשערי יושר ג, כ) חלקו על המנחת חינוך מטעם זה וטענו שכאשר אדם אוכל אכילת קבע הוא מתחייב בקיום מצוות סוכה, ואם אין הוא מקיים את המצווה הוא ממילא עובר בביטולה, וכך גם ביחס לאדם הלובש בגד של ארבע כנפות.

לכאורה ההיגיון נוטה לשיטה זו, החולקת על המנחת חינוך, אך דומני שאם נעיין בהלכה שפסק המשנה ברורה בביאור הלכה, ההולכת בכיוון החולק, היא דווקא תקל עלינו להבין את עמדת המנחת חינוך. הביאור הלכה (ס, ד ד"ה וי"א) מבקר אדם ש"קראוהו לתורה ולוקח טליתו או טלית הקהל לעלות לבימה, שאז זמנו בהול ומסתמא אינו מכוין אז בלבישתו לקיים המ"ע של ציצית, ממילא עובר בזה על המ"ע אם לא כשמכוין לשם מצווה". לדבריו, כאשר אדם לובש בגד של ארבע כנפות יש לפניו שתי אפשרויות – לקיים מצוות עשה או לעבור בביטול עשה, ואם הכוונה היא תנאי לקיום המצווה, המסקנה המתבקשת היא שבהעדר כוונה הוא עובר בביטול המצווה. דומני שקביעה הלכתית זו נוגדת את האינטואיציה הפשוטה שלנו לגבי מצוות ציצית בכהאי גוונא, ועשויה לסייע לנו להבין את האפשרות להתייחס למצב ניטרלי.

כאשר מדובר במצוות עשה בלתי-מותנית, הוטל על האדם לקיים מצווה, וכל עוד הוא לא קיים מצווה הוא לא עמד במוטל עליו. אולם, במצוות עשה מותנות נקודת המוצא אינה נטל המוטל על האדם אלא העובדה שמציאות מסוימת מחייבת התייחסות. כאשר אדם אוכל בסוכות, מוטל עליו לעשות זאת בסוכה, ואם לא יעשה כן – יעבור בביטול עשה, וכאשר הוא לובש בגד של ארבע כנפות, מוטל עליו לצייצו, ואם לא יעשה כן – יעבור בביטול עשה. אבל אם הבגד מצויץ כדין, או שהאכילה נעשית בסוכה כשרה, האם ניתן לומר שהתורה פונה אליו בציווי והוא מבטלו? הרי התורה אינה מצווה על האדם האוכל בסוכה או לובש בגד מצויץ לנהוג אחרת מכפי שהוא נוהג, וכיצד ניתן אפוא לומר שהוא עובר בביטול עשה? אכן, קיום אין לו, משום שכך גזרה חכמתו יתברך ביחס למצבים של מצווה הבאה בעבירה או של העדר כוונה, אבל גם ביטול עשה אין כאן, משום שהחובה עצמה מתקיימת. מדובר בנקודה עדינה, ואני ממליץ להוסיף ולתת עליה את הדעת. למי שמעוניין להרחיב עוד בנושא זה כדאי גם לעיין בדבריו של הגרש"ז אויערבך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה סימן א', אך הואיל וכבר הארכנו יתר על המידה, נעצור כאן.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שמואל שמעוני.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ב.