ואשר חרב גאוותך

המאמר הופיע בדף קשר פרשת ויצא יב בכסלו תשפ"ד גיליון מס' 1791.

בדף־ קשר האחרון מחה ראש הישיבה הרב משה 'בכל תוקף' נגד השם 'חרבות ־ברזל', שניתן למלחמה המתנהלת בימים אלה נגד אויבינו שקמו עלינו ביום שבת שמחת תורה האחרון באכזריות ובפראות שאין להם כמעט אח ורע.

אודה, שגם אני לא מתלהב מן השם שניתן למלחמה זו, והייתי מעדיף שמות אחרים, אבל מטעמים אחרים. לדעתי, רצוי לבחור שם שקשור באירועים ובמשמעותם; ואני חושב שעוד יבוא יום והמלחמה הזו תקבל את שמה המשמעותי יותר בספרי ההיסטוריה ובתולדות אומתנו, כמלחמה שהעירה אותנו, ופקחה את עינינו, ממחשבות ומתפיסות שגויות ביחס לאויבינו.

ברור לי שהרב משה איננו מתנגד לעצם המלחמה ולצורך להשתמש בעת הזאת בחרבות ־ברזל כדי למגר את אויבינו  שקמו עלינו, וכדי להרחיק אפשרות לפגיעה זו בעתיד, ככל שידנו משגת, מבלי למצמץ ולהסס. משום כך, עלינו לנקוט ביד קשה והחלטית כדי לגדוע ככל האפשר את זרועות הרשע.

לא באתי בתגובה זו, אלא לסלק חשש שיכול לעלות מקריאת דברי הרב משה, של סלידה מחרב ומנקמה גם כשהיא נדרשת. ובשם העם שמקדש את החיים, ואינו שש אלי קרב, עלולה להתפתח תפיסה של הזנחת החרב לגמרי, תפיסה שיש לה שורשים מסוימים בנצרות. זו אותה נצרות ששפכה נחלי דם יהודי לכל אורך שנות קיומה, בשם הדת המושיטה את הלחי השנייה.

ובכן, כאן צריכה לבוא אמירה ברורה: אנחנו לא חיים על החרב, אנחנו חיים על הברכה, אנחנו מבקשים להביא חיים וברכה לעולם. אבל בעת הצורך, נניף את חרב גאוותנו, בשם ה', ונכה באויבינו בלא רחם, עד השמידנו אותם. כדברי דוד המלך: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (תהלים י"ח, לח), ובמקום אחר: "כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי אֱ–לֹהִים" (תהלים ס"ח, ג).

אין אנו מאדירים את הכח, כי אנו מאמינים כי 'אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' א–להינו נזכיר', ו'חרבם תבוא בלבם וקשתותם תשברנה'. אבל הדרך שלנו היא האמונה שאנחנו 'עם נושע בה' ואשר חרב גאותך'; אותה חרב שאנו משתמשים בה וגאים בה, היא החרב המביאה לנו את ישועת ה' בתפילה גדולה שיקוים בנו  'ואתה על במותימו תדרוך'.

לא נבוש ולא נצטדק, עת נישא בחרב, חרב זו שנוקמת נקם ברית, חשובה היא כדי להביא חיים לעולם. לאחר מיגור הרשע, נכתת חרבותינו לאתים וחניתותינו למזמרות, וכהולכים באור ה', נוליך את כל האומות לקרוא בשם א–להים חיים, להביא תורה וחיים לעולם – 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'.