היתר לקיחת שלל מלחמה

פתיחה

בשיעור הקודם עסקנו בפן הקנייני של שלל המלחמה: למדנו כי רכוש הנלקח כשלל מלחמה אכן שייך קניינית לכובש, ועמדנו על יסודות המנגנון המקנה. אך עדיין נותרה בעינה השאלה האם לקיחת שלל בשעת מלחמה וכיבוש היא דבר מותר וראוי, או שמא היא דבר פסול שיש להימנע ממנו?

לא מצאנו סוגיא מפורשת שדנה בנושא ועל כן נראה שנצטרך, כבהלכות רבות הנוגעות לדיני מלחמה, לחזור אל סיפורי התנ"ך וללמוד מהם כיצד רואה התורה את לקיחת השלל. במלחמות רבות בימי התנ"ך מצאנו שישראל לקחו שלל – במלחמת מדין (במדבר לא, יא) נאמר:

וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה.

וכך גם במלחמת סיחון ועוג (דברים ג, ו-ז):

וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַחֲרֵם כָּל עִיר מְתִם הַנָּשִׁים וְהַטָּף: וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ.

דבר זה אינו רק במלחמות מחוץ לארץ, אלא גם במלחמת כיבוש הארץ והכרתת שבעת עממין מאפשרת התורה את לקיחת השלל:

וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ: וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב: רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ. (דברים כ, יב-יד)

ככך מצאנו גם במלחמת העי (יהושע ח, כז-כח), שם נאמר שזה היה אף חלק מציווי ה':

רַק הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הָעִיר הַהִיא בָּזְזוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר צִוָּה אֶת יְהוֹשֻׁעַ.

וכן במקורות נוספים רבים במלחמות התנ"ך.

יתרה מכך, גם במלחמות בהן היו הגבלות על לקיחת השלל וחלוקתו – מלחמת עמלק, מלחמת מדין ומלחמת יריחו, לדוגמה – הגבלות אלו נבעו מציווי מיוחד ומפורש, ולא מהנחיה כללית. מכל זאת עולה כי לקיחת השלל היא הנחת היסוד במלחמה, וכאשר רוצים לצמצמה יש צורך בציווי מיוחד.^[1]

חיזוק להבנה זו עולה גם מהדיון בתורה שבעל פה, שם לא מצינו שום אמירה מפורשת על ההיתר ללקיחת שלל; ההתייחסות היחידה לשלל המלחמה היא בנוגע לאופן חלוקתו, כשיש למלך זכות מיוחדת בכך:

משנה: ...וכל העם בוזזין ונותנין לו, והוא נוטל חלק בראש. גמרא: ... תנו רבנן: אוצרות מלכים – למלך. ושאר ביזה שבוזזין – מחצה למלך ומחצה לעם... שאר ביזה שבוזזין מחצה למלך ומחצה לעם מנלן? – דכתיב וימשחו לה' לנגיד ולצדוק – מקיש נגיד לצדוק, מה צדוק – מחצה לו ומחצה לאחיו, אף נגיד – מחצה לו ומחצה לאחיו. וצדוק גופיה מנלן? – דתניא, רבי אומר: והיתה לאהרן ולבניו – מחצה לאהרן ומחצה לבניו. (סנהדרין כ:-כא.)

וכך גם עולה מפסק הרמב"ם, שמנה את לקיחת השלל כחלק מזכויות המלך^[2]:

כל הארץ שכובש הרי היא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שירצה, ומניח לעצמו כפי מה שירצה, ובכל אלו הדברים דינו דין. (הלכות מלכים ד, י)

היתר גמור או היתר עם הסתייגות?

אם כן עולה ממקורות התורה שלקיחת השלל במלחמה מותרת; ואף הותרה לנו מלחמת הרשות, שלקיחת השלל וההתעצמות על חשבון האויב הן חלק מהותי ממטרותיה^[3]. ייתכן שהרמב"ן (שכחת העשין ו) אף ראה באכילת השלל מצווה:

מצוה שישית שנצטוינו כשנצור על עיר לאכול מן האילנות שבגבולה כל ימי המצור.

ואף שהדברים אינם מפורשים בדבריו, משתמע שיש דבר חיובי בהנאה מרכוש עיר אותה עם ישראל כובש ולקיחת שלל ממנה.

אך דברים אלו אינם פשוטים, וצריכים עיון וביאור – בייחוד לאור המקורות בהם התורה אסרה על לקיחת השלל וראתה אותו בעין שלילית. ננסה להלן לעיין באותם מקומות ולנסות לעמוד על הבעייתיות בלקיחת השלל באותם מקרים; ומתוך כך ללמוד את העקרונות הכלליים, מתי ישנו ערך או היתר ללקיחת השלל ומתי הדבר בעייתי. מבין השורות יהיה ניתן להבין גם אלו תכונות נפש נדרשות מהאדם בעת לקיחת השלל, גם כאשר זו מותרת לחלוטין.

מלחמת יריחו ושבת קודש

במלחמת יריחו יהושע אוסר על העם לקחת את השלל ומייעד אותו לצורכי ה':

וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַה'. (יהושע ו, יז)

הפרשנים הולכים בכמה כיוונים להסביר את טעמו של יהושע בהכרזתו. רש"י (על אתר) מביא טעם מעניין ביותר: "והיתה העיר חרם – הקדש; כי היום שבת קדש וראוי להיות קדש שלל הנשלל בו". ומקור דברים אלו במדרש (במדבר רבה, נשא פרשה יד):

ולפי שהיה יום שבת אותו יום שכבשו את יריחו לכך החרים את יריחו קדש לה' כמה דתימא (שם /יהושע ו'/) והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' וגו' א"ר יהושע השבת כולה קדש וכל מה שנכבש בשבת יהיה קדש לה'.

יש לעיין בעומק האמירה הזאת, ובטעם העניין שקדושת שבת 'תופסת' את השלל; אך על כל פנים, יש בכוחו להסביר את העובדה שמכל מלחמות כיבוש הארץ, היה איסור בלקיחת שלל במלחמת יריחו בלבד; לא מצאנו רמז לכך ששאר המלחמות היו בשבת, וממילא לא היה טעם באיסור שללן.

תרומה – הכרה במעורבות הקב"ה

טעם נוסף מופיע במדרש (שם) וגם הוא שייך למלחמת יריחו בלבד:

אמר ר' יודא הלוי בר שלום לימד לישראל מה שאמר הקדוש ברוך הוא (במדבר טו) ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה אמר יהושע הואיל וכבשנו אותה תחלה נקדיש את כל שללה לגבוה.

הרלב"ג (יהושע שם) מביא טעם דומה, שניתן להבין ממנו יסוד עקרוני ששייך גם במלחמות אחרות:

והנה צוה שיחרימו כל אשר בעיר ולא יהנו ממנו בדבר כדי שלא יטעו ישראל במה שיגיע להם מההצלח' אחר זה וייחסוה אל מה שקנו משלל העיר ההיא.

רלב"ג מתייחס לחשש שישראל יחשבו שההצלחה תלויה אך ורק בהם בכוחם ועוצם ידם, שקנו להם את שלל האויב; בשביל למנוע גאווה כזו, אוסר יהושע לקחת את השלל. יסוד מחשבתי זה יכול להסביר גם את דברי המדרש הנ"ל המשווה בין השלל הראשון מארץ ישראל למצוות חלה. גם מצוות חלה (כמו תרומה, ראשית הגז וביכורים שנקראו כולם בתורה בלשון 'ראשית') באה למנוע מהאדם לחוש את כוחו ועוצם ידו ולהגיע לידי גאווה מגידולי הקרקע שלו מבלי לזכור את מעורבותו של הקב"ה בתהליך. הסבר זה כבר יכול להיות שייך גם מלחמות אחרות; אך עדיין קשה ליישמו בהן בפועל, שכן לא מצאנו את ידינו ורגלינו לפי הסבר זה מתי התורה חוששת לגאווה מוגזמת ומתי אין חשש כזה ולקיחת השלל מותרת.

ייתכן שגם אם אין איסור גורף על ההנאה מהשלל, עדיין תהיה חובה על נתינת חלק מהשלל כחרם לה'; זהו כיוון שעולה בהשגות הרמב"ן לספר המצוות (שורש ג) כאשר הוא בא להסביר מדוע בעל ההלכות מנה בספר המצוות שלו את הרמת תרומת המכס משלל מדין^[4] כמצווה ממניין התרי"ג, אף על פי שזו מצווה הנוהגת לשעה בלבד:

ואולי סובר בעל ההלכות בפרשת תרומת המכס שהיא פרשה מלמדת לדורות בכל מלחמות הרשות להקריב מן הבא בידם תרומה לה'... והוא חק וזכרון לדורות לעשות כן.

אם כן הרמב"ן למד בדברי בעל ההלכות שבכל מלחמה בה לוקחים שלל יש מצווה להרים חלק מן השלל כתרומה לה', וייתכן מאוד שהדברים קשורים ליסוד הרוחני שלמדנו מדברי הרלב"ג של ההכרה במעורבות ה' במלחמה.

ה' ילחם לכם

המלבי"ם (יהושע שם) מציע כיוון נוסף שמושתת על יסוד רוחני הקשור במעורבותו של הקב"ה במלחמה:

ויען שהכבוש יהיה בנס ע"י ה', ראוי ששללה יהיה הקדש לה' הכובש.

במלחמת יריחו אכן התקיים בבני ישראל "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון". המלחמה הייתה שמימיית וניסית בלבד, ומסתבר שהשלל שנלקח בה אכן ילך לקב"ה. אך גם כאן קשה ליישם הסבר זה במקומות אחרים – במלחמת מדין ועמלק שגם בהם יש ציווים מיוחדים על השלל לא מצאנו התערבות אלוקית יוצאת דופן מלבד הציווי על המלחמה. על אחת כמה וכמה במלחמת מרדכי ואסתר בשושן שם אין התערבות אלוקית כלל ואף לא ציווי לצאת למלחמה; ומדוע שם לא שלחו ישראל בביזה את ידם?

מלחמה 'לשמה'

כאשר קוראים את הפסוקים בפרק ט במגילת אסתר המזכירים פעם אחר פעם שהיהודים לא שלחו בביזה את ידם, למרות דבריו המפורשים של המלך אחשוורוש לגבי הצוררים את היהודים "וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (אסתר ח, יא), אפשר להציע הבנה נוספת ליסוד האוסר לקחת שלל – שעשויה להסביר גם את המקומות האחרים בהם מצאנו איסור זה.

מלחמת מרדכי ואסתר כנגד הצוררים את היהודים לא הייתה מלחמה במטרה לכבוש או לקחת שלל, מטרתה הייתה אך ורק מלחמת הצלה. וכך רואה הגר"א (בפירושו לאסתר, ט י) את אי שליחת היד בביזה:

כדי להראות שלא עשו משום ממון, רק כדי לקיים גזירת המלכות.

כאשר לקיחת שלל מותרת, קיים תמיד החשש שלקיחת השלל תהפוך להיות חלק עיקרי מהמלחמה ואף תבוא על חשבון המטרות האמיתיות שלה! בכל המלחמות בהם נצטוו ישראל לא לקחת שלל מטרת המלחמה הייתה משמעותית וחשובה בפני עצמה – בין אם מלחמת עמלק שהיא בעצם 'מלחמה לה' בעמלק', בין אם מלחמת מדין שמטרתה לנקום את נקמת ה' במדיינים ובין אם מלחמת יריחו שמסמלת את פתיחת המלחמה על ארץ ישראל. במקרים כאלה לקיחת השלל נאסרה או הוגבלה, בשביל שזו לא תשכיח מהלוחמים את המטרה לשמה הם נלחמים.

ייתכן שרמז ליסודות שהבאנו לעיל מוצאים אנו להלכה בדברי הרמב"ם (מלכים ד, י) בפסיקתו את זכויות המלך בלקיחת השלל:

..כל הארץ שכובש הרי היא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שירצה, ומניח לעצמו כפי מה שירצה, ובכל אלו הדברים דינו דין, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה'.

הסיום של הרמב"ם בהלכה זו מראה שגם לקיחת השלל צריכה להיות תחת המסגרת של 'מעשים לשם שמיים'; ולכן, למרות שהתורה מכירה ביכולת לקחת את השלל ומאפשרת אותה, עדיין יתכנו הגבלות על לקיחת השלל – בכפוף למטרה העליונה, שהיא חיזוק מגמת דת האמת והיות המלחמה לשם שמיים. כך במלחמה בה לקיחת השלל תעיב על המלחמה עצמה נאסרה לקיחת השלל, וכך גם כאשר המלחמה היא מלחמת ה' ויש חשיבות לזכור זאת, לקיחת השלל תופנה מידי הלוחמים לידי ה'.

לאור הכיוון הזה, אפשר שיש להבדיל בין מלחמה שעיקרה לקיחת השלל לבין מלחמה שמטרתה אחרת. ראינו לעיל כי הרמב"ן מונה כמצוות עשה את אכילת שלל האויבים (שכחת העשין ו) אלא ששם מחלק הרמב"ן בין סוגי מלחמות שונות:

ודע כי זו המצוה בעשה ולא תעשה שלה כשנצור על עיר להלחם עליה לתפשה שנצטוינו לחמול עליה כאשר נחמול על שלנו אולי נכבוש אותה, אבל בצאתנו אל ארץ אויב נשחית ונחבל כל עץ טוב וכן בימי המצור להצר לאנשי העיר בהשחתת האילנות שלא יחיו מהם כל זה מותר.

כאשר מטרת המלחמה היא לתפוש את העיר ולכבשה, אזי לקיחת השלל היא חלק ממטרות המלחמה וממילא היא מותרת ואולי אף מצווה לרמב"ן – ואם כן, יש להימנע מלהרוס את שלל העיר בשביל שנוכל לקחתו. לעומת זאת כאשר עם ישראל יוצא כנגד אויב לא בשביל לכבוש את ארצו אלא בשביל להביס אותו ולהסיר את איומו מעלינו^[5] אזי כבר אין לקיחת השלל מצווה, וממילא מותר להשחית את נכסי האויב לצורך הצלחת המלחמה. עמדה זו של הרמב"ן, שלקיחת השלל במלחמה כפופה להשגת מטרותיה המהותיות של המערכה, משתלבת היטב עם היסוד הרוחני שלמדנו מדברי הרמב"ם לעיל.

דביקות ברע

אפשר להציע הבנה נוספת בבעייתיות של לקיחת השלל, דווקא מתוך פרשייה אחרת בה נצטוו ישראל לא לגעת בשלל. בדיני עיר הנידחת אומרת התורה (דברים יג, טז-יח):

הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב: וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ... וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.

המשנה בסנהדרין (י, ו) מסבירה את איסור לקיחת השלל בצורה הבאה:

ולא ידבק בידך מאומה מן החרם שכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם אבדו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם.

כלומר, השחיתות המוסרית של יושבי העיר הנידחת, שהביאה את חרון אפו של הקב"ה, נשארת ברמה מסוימת כל עוד יש להם ולמעשיהם זכר – אפילו על ידי רכושם, והיא לא תסתלק עד שכל השלל יושמד.

ניתן להציע להשליך מדיני עיר הנידחת גם לדיני מלחמה – כאשר האויב הוא נתעב ביותר לקיחת השלל גורמת להידבקות מסוימת והכרה בחשיבות האויב ובכך עצם הבעייתיות שבלקיחת השלל. כך ניתן להציע בקלות לגבי עמלק ואפשר אולי ליישם זאת אף במלחמת אסתר ומרדכי בשושן.

בעיה מוסרית

מלבד כל מה שמנינו לעיל ייתכן שישנה בעיה מוסרית בלקיחת שלל אנשים שנהרגו. הרמב"ם בהלכות שמיטה (יג, י) פוסק ששבט לוי אינו נוטל בשלל האויבים:

כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים שנאמר לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל, חלק בביזה ונחלה בארץ.

וספר החינוך (תקה) מציע בהסבר טעם הדבר:

ומשרשי המצוה, לפי שהם משרתי השם לא נאה להם להשתמש בכלים החטופים מיד בני אדם, לא יבא בית השם רק דבר הבא דרך שלום ויושר ואמונה, ולא שידאג עליו לב איש ואשה.

אם כן נראה שגם לקיחת שלל בהיתר כרוכה בבעיה מוסרית מסוימת שייתכן והיא מותרת לאנשי החול, אך לא לאנשי הקודש. הרמב"ם כנראה לא מקבל את הטעם הזה, שכן בהמשך דבריו הוא מחלק בין מלחמה על ארץ ישראל, בה שבט לוי נאסר בלקיחת השלל, לבין מלחמות במקומות מרוחקים שם הם נוטלים כשאר ישראל:

יראה לי שאין הדברים אמורי' אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל. (שמיטה ויובל שם, יא)

אם כן הרמב"ם כנראה לא ראה דבר בעייתי בעצם לקיחת השלל, שרי אם כן גם במלחמת חו"ל הוא היה צריך להיאסר; ולשיטתו בטעם הדין נדמה להסביר שתפקיד הכהנים כמשרתי ה' בא לידי ביטוי רק בארץ ישראל, שם גם אין להם נחלות; כאשר עם ישראל כובש מקומות אחרים הכהנים הם כשאר העם, הן לעניין ירושת הקרקעות והן לעניין הזכות בשלל.

תפקיד המלוכה בלקיחת השלל

עד כה עסקנו בשאלה האם מותר וראוי לקחת את השלל במלחמה. למעשה יש לציין נקודה חשובה נוספת בנוגע ליישום המעשי של שאלה זאת. הרמב"ם (מלכים ד, ט) מביא סדר מסויים כיצד יש לחלק את השלל בין יוצאי הצבא:

וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך, ושאר הבזה שבוזזין בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש, ומחצית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם חולקין בשוה, שנאמר כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו.

האגרות משה (יו"ד ח"א, סימן רטז) לומד מדין זה הבנה מעניינת – כאשר מלך הוא זה שמוציא למלחמה, הביזה אינה שייכת למי שלוקח אותה בפועל אלא למלכות; המלך זוכה בביזה כולה, ובשל כך בכוחו לחלק את הביזה ולהחליט על תכליתה. כך הוא מסביר את פירוט דיני חלוקת השלל:

והטעם אולי משום דהמלחמה הוא דין מלכות ושייך ממילא הכל להמלך כמו הארץ שכובש גופיה שהוא של המלך כדאיתא ברמב"ם שם ה"י, אך נתחדש שהמלך צריך ליתן המחצה לאנשי הצבא וליושבים על הכלים, ולכן בשל א"י לא היה כלל הדין שיתנו להמלך שהוא ליהושע משום שהביזה היה שייך לכל ישראל כמו הארץ שלא היה להמלך. אבל בתרוייהו איכא טעם יפה מה שלא היה לכל אחד כפ"מ שבזז כבמדין דשם לא היה זה בדין מלכות שלא ע"פ מלך נעשה המלחמה וכדחזינן שלמשה לא היה מהביזה אפילו פרוטה אחת. ולכן היה שייך זה לכל אחד כפ"מ שבזז מדין הפקר ורק גזה"כ היה על השלל ומלקוח שהם הבע"ח וגם לא כל הבעלי חיים שהרי לא נחשבו סוסים וגמלים, אף שודאי מסתבר שהיו שם גם מהם, לחלוק וליתן מכס כמפורש בהקרא. (ובכלל לא מצינו שמשה נהג בעניני ממון כדין מלך) ואם נזדמן מלחמה שלא ע"פ מלך מסתבר שהיה הפקר כמו במדין וגם השלל ומלקוח היו הפקר.

הדברים מסתברים מאוד אם מייסדים את מנגנון קניין השלל על דינא דמלכותא דינא, אך גם ללא זה ניתן לומר שהמלך, בהיותו המוציא למלחמה, הוא  זה שבפועל כובש וקונה. לאור זאת, בימינו דיני לקיחת השלל מוכרחים להיות ע"פ חוקי המדינה והצבא – שכן הם אלו שמוציאים למלחמה וממילא גם קובעים את נהלי לקיחת השלל.

סיכום

ראינו אם כן שעקרונית התורה מכירה בלקיחת שלל כדבר אפשרי במלחמה, אך גם היא מציבה הגבלות שונות לכך; והצענו מספר טעמים להגבלות האלו: במישור הרוחני, תזכורת כי לה' המלחמה והשלל שבעקבותיה; במישור האנושי־־מוסרי, כאשר ייתכן פגם מוסרי בלקיחת שלל; וכן במישור התועלתי של שמירה על מטרות המלחמה ללא התפזרות ועיסוק ברווחים צדדיים. בעקבות זאת דנו בדין הלויים שאינם נוטלים חלק בשלל וניסינו להבין את המקומות השונים בהם הקב"ה או עם ישראל נמנעו מלקיחת שלל. סיימנו בדבריו המתיישבים על הלב של הגר"מ פיינשטיין שבימינו כאשר הכיבוש נעשה בהוראת המלכות היא זו שזוכה בשלל ומחליטה מה יהיה דינו ומעמדו; ועל כן למעשה יש לציית לחוקי המדינה בענייני לקיחת השלל.

שלל אויבים ושלל רֵעִים:

לסיום נוסיף נקודה אחרונה העולה  בדברי המאירי (גיטין נט.):

מלכות שנלחם במלכות אחרת וגלו מקצתם ונשארו מקצתם ומכר אותו המלך קרקעות של אותם שהלכו לאותם שנשארו וחזרו ולא נתיאשו והלוקח ציית דינא שדנין אותו כלוקח מן הסיקריקון... ומכל מקום מלכות שנכנסה במלכות אחרת עד שעקרה האחת את חברתה לגמרי והושיב אחרים במקומם הרי זו מלכות חדשה וקנתה קנין גמור וכמו שאמרו עמון ומואב טהרו בסיחון ומקחו קיים ואין לבעלים כלום אפי' לא נתיאשו.

וודאי שכל דיני השלל עליהם דנו מתייחסים לשלל האויבים נגדם המלחמה מתבצעת; אך אם במהלך המלחמה ישנו רכוש ישראל שנעזב והופקר,  וודאי שאין לו כל דין שלל וצריך להחזירו לבעליו כדין כל ממון ישראל. ועל אף פשיטות הדברים חשוב לציינם.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ישי יסלזון
עורך: שמואל פוקס, ה'תשפ"ד
 

[1] בהמשך ננסה לברר מתי ומדוע התורה מצווה על צמצום מעין זה ומתי לא.

[2] וראה גם בהלכות עבדים (פ"ט ה"ד) לגבי מלך עכו"ם.

[3] "...מלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל" (רמב"ם הלכות מלכים ה, א); וראה בברכות ג: על 'צאו ופשטו ידיכם בגדוד'.

[4] ראה במדבר ל"א.

[5] וייתכן שזה החילוק בדברי הרמב"ן בין 'נצור אל עיר' לבין 'ארץ אויב' – המצור הוא בשביל לכבוש עיר שלא עשתה עמנו רעה ואינה אויב, אך כאשר המלחמה היא מול אויב השלל מקבל מקום משני בלבד אם בכלל.