מצוות תפילין | סיכום

תלמוד תורה או קבלת עול מלכות שמיים?

את סדרת שיעורינו על יסודותיה של מצוות תפילין פתחנו ביחס בין פשט הכתובים להבנתם של חז"ל. לפי פשט הכתובים, כפי שביאר הרשב"ם (שמות יג, ח), הכתוב אינו מצווה על מעשה מסוים אלא מבטא אמירה רעיונית-מטפורית: אדם צריך לדבוק בדברי התורה בכל עת, כאילו הם קשורים על ידו ונתונים בין עיניו. הזכרנו את דברי רבי אברהם אבן עזרא (שם), החולק על גישה זו ורואה בה חתירה נגד מסורת חכמים, ועם זאת הצענו שאין סתירה בין פשט הכתובים לדרכם של חז"ל: תורה שבכתב מבטאת את העיקרון הרעיוני, ותורה שבעל פה מורה כיצד רעיון זה מתגשם ומתבטא באופן מעשי. תורה שבכתב מלמדת שהאדם צריך לדבוק בדברי התורה תמיד, ותורה שבעל פה מלמדת שדבקות זו מתקיימת באופן מעשי על ידי נתינת התפילין על היד ועל הראש.

כפי שהערנו בסוף השיעור "מצוות תפילין בתורה שבכתב", הצעה זו פותחת צוהר לעיון במהותן של התפילין: האם מצוות הנחת התפילין מסתכמת בהנחת הפרשיות על היד ועל הראש, או שהיא דורשת גם 'קיום שבלב' – מודעות וכוונה לתכנים הנמצאים בהן? האם מצוות התפילין מתקיימת במעשה הנחה חד פעמי (פעם אחת ביום), או שחובה להניח את התפילין בכל עת? מה היחס בין מצוות התפילין למצוות תלמוד תורה, שגם היא מחייבת דבקות תמידית – "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח)? ומה היחס בינה בין מצוות קריאת שמע, הנמצאת עימה באותה פרשייה, וגם בה קיים פער בין פשט הכתובים לפרשנותם ההלכתית של חז"ל?^[1]

בשיעור "תפילין לעוסק בתורה" ראינו שהקשר בין תפילין לתלמוד תורה מפורש בדברי רבי אליעזר המובאים במסכת תפילין:

כך היה רבי אליעזר אומר: גדולה היא מצות תפילין, שכך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: 'והגית בו יומם ולילה'; אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים, וכי אנו יכולין להגות יומם ולילה? אמר להם הקדוש ברוך הוא: בני, היו נותנים תפילין על ראשיכם ועל זרועותיכם, ואני מעלה עליכם כאלו אתם הוגים בתורה יומם ולילה, שנאמר 'והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך'.  (מסכת תפילין א, כ)

לתפיסה זו ביטוי הלכתי בדרשת המכילתא הפוטרת את הקורא בתורה מן התפילין:

'ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך' – מכאן אמרו: כל המניח תפילין כאלו קורא בתורה, וכל הקורא בתורה פטור מן התפילין.   (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה יז)

תפיסה זו משתמעת גם מדברי הירושלמי (ברכות ב, ג). אומנם דין המכילתא לא הובא בבבלי, והמשכנות יעקב (סימן מט) מאריך להוכיח שלשיטת הבבלי העוסק בתורה חייב בתפילין.^[2] האור שמח (תלמוד תורה א, ב) מוסיף וטוען שהבבלי חולק על תפיסה זו מיסודה: לדידו, תפילין אינן תחליף לתלמוד תורה אלא מצוות עשה עצמאית.^[3] לפי דבריו, נראה שהבבלי סבור שהנחת תפילין היא חלק מקבלת עול מלכות שמיים, שכן הן 'אות' וסימן להיותו של האדם עבד ה'; כדברי רש"י (ברכות ל: ד"ה תפילין): "תפילין מנחנא, והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי".^[4] ומסתבר שהדברים תלויים במחלוקת העקרונית שבין הבבלי לירושלמי בהבנת פרשיית "שמע ישראל" – האם הפרשייה עוסקת במצוות תלמוד תורה או בקבלת עול מלכות שמיים. במחלוקת זו עסקנו בהרחבה בשיעורינו על מצוות קריאת שמע, ובפרט בשיעור "מצוות קריאת שמע – תוקפה ומהותה".

כל היום או בשעת קבלת עול מלכות שמיים?

בשיעור "הנחת תפילין כל היום" הוספנו שמסתבר כי תפיסות אלו עומדות ביסוד המחלוקת אם חובה להניח את התפילין כל היום. לפי המכילתא, הסבורה שהתפילין הן תחליף לתלמוד תורה, נראה שיש להניחן בכל שעה שהאדם אינו עוסק בתורה (וכן עולה מדברי רבנו יונה [ט:] והאור זרוע [הלכות תפילין סימן תקלא]). אומנם לפי דרכו של הבבלי אפשר להבין שמצוות התפילין מתקיימת בהנחתן פעם אחת ביום, ויש להניחן בשעה שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמיים – בקריאת שמע. ואכן כדברים אלו כותב הריטב"א:

מצות תפילין בחיוב תורה אינו אלא בשעה שמקבל עליו עול מלכות שמים, ולהניח כל היום הוא מדת חסידות.  (ריטב"א שבת מט. ד"ה כיון)

אומנם ספר החינוך נוקט אחרת:

והענין בארבע פרשיות אלו יותר מבשאר פרשיותיה של תורה, לפי שיש באלו קבלת מלכות שמים ואחדות השם, וענין יציאת מצרים שהוא מכריח אמונת חידוש העולם והשגחת השם בתחתונים, ואלה הם יסודות דת יהודית. ולכן נצטוינו להניח יסודות אלו כל היום בין עינינו ועל לוח לבנו, כי שני אלה האברים יאמרו חכמי הטבע שהן משכן השכל, ובהניחנו עליהם דברים אלו לזכרון נתחזק בהם ונוסיף זכר בדרכי השם ונזכה לחיי עד.   (ספר החינוך מצוה תכב)

לדברי החינוך, המצווה היא להניח את ענייני האמונה על ליבנו ובין עינינו כל היום, כדי שעניינים אלו יהיו בדעתנו תמיד. מדבריו עולה שהנחת התפילין אינה 'אות' וסימן בעלמא, אלא מטרתה להחדיר לליבו ולתודעתו של האדם את התכנים המצויים בתפילין. תכנים אלו אמורים ללוות את האדם בכל שעות היום, ולכן לשיטתו האדם מצוּוה להיות עטור בתפילין במהלך היום כולו.

מדברי הרמב"ם בסוף הלכות תפילין עולה שיטה נוספת בעניין זה:

קדושת תפילין קדושתן גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום, שמצותן כך היא.  (תפילין ד, כה)

הרמב"ם קורא לאדם "להשתדל להיותן עליו כל היום", ומכאן שאין זו חובה גמורה. אומנם הרמב"ם מוסיף וכותב "שמצוותן כך היא", ולכאורה נראה מכך שזהו גדר המצווה. ואם כן, דברי הרמב"ם טעונים תלמוד: מדוע אין חובה גמורה להיות עטור בתפילין במשך כל שעות היום? נראה שהרמב"ם לומד מטעם המצווה ותכליתה – הפניית ליבו של האדם מדברי ההבל לדברי האמת והצדק – על גדר המצווה: הימצאות התפילין על האדם במשך כל שעות היום. עם זאת התורה לא קבעה שיעור זה כהגדרה מחייבת, אלא כתבה בסתמא "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך". ממילא, אף ש"צריך האדם להשתדל להיותן עליו כל היום, שמצוותן כך היא" – זו כוונת התורה ומגמתה במצוות התפילין – אין זו חובה גמורה, ולכן הנמנע מלהניח תפילין כל היום אינו מבטל עשה.

נראה שהגדרה זו עומדת גם ביסוד דברי הרמב"ם בהלכה שלאחר מכן:

אף על פי שמצותן ללבשן כל היום, בשעת תפלה יותר מן הכל. אמרו חכמים: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין – כאִלו מעיד עדות שקר בעצמו.   (שם, כו)

אם גדר המצווה הוא שהאדם יהיה עטור בתפילין כל היום, מהי משמעות האמירה ש"בשעת התפילה יותר מן הכל"?! על פי האמור הדברים ברורים: תכלית מצוות תפילין היא הפניית ליבו ודעתו של האדם מדברי ההבל אל דרכי האמת והצדק, ולכן אומנם תכלית המצווה היא שמגמה זו תתקיים בכל שעות היום, אך לכל הפחות יש לקיימה בשעת התפילה. בפרט בשעת התפילה ראוי לו לאדם להפנות ליבו מכל דברי ההבל, ולכן יש חשיבות יתרה בהנחת תפילין בשעה זו.^[5]

איסור היסח דעת – חלק מהגדרת המצווה?

מן הדברים עולה מחלוקת נוספת במהות מצוות התפילין: לפי ההבנה המשתמעת מדברי רש"י והריטב"א התפילין הן בגדר 'אות' וסימן על היות האדם עבד ה', ואילו לפי ספר החינוך התפילין נועדו להזכיר לאדם את התכנים הכתובים בהן. בשל כך, לפי רש"י והריטב"א המצווה מתקיימת באופן מלא גם כאשר האדם אינו מודע לתכנים הכתובים בתפילין,^[6] ולשיטתם נראה שאיסור היסח הדעת מן התפילין (שעסקנו בו בהרחבה בשיעור "היסח דעת מן התפילין") אינו קשור למצוות הנחת התפילין, אלא זהו דין נוסף הנובע מקדושת התפילין.^[7] לעומת זאת, בדברי ספר החינוך (מצווה תכא) מפורש שאיסור היסח הדעת מן התפילין הוא מחמת מצוות התפילין: הואיל והתפילין נועדו להזכיר לאדם המניחן את התכנים הכתובים בהן, וכך להפרישו מן התאוות ומן החטא, המצווה מתקיימת כתקנהּ רק כאשר האדם מודע לתכנים הכתובים בתפילין ואינו מסיח דעתו מהם.

שיטה דומה עולה מדברי הרמב"ם: תכלית מצוות התפילין היא הפניית דעתו וליבו של האדם מדברי ההבל אל דרכי האמת והצדק, ואם כן, תכלית התפילין אינה מסתכמת בעצם הנחתן אלא בהשפעה ההתנהגותית שהן משפיעות על האדם המעוטר בהן (בביאור שיטת הרמב"ם הרחבנו בשיעור הנ"ל). כמו כן, תפיסה דומה עולה מדברי המכילתא, מסכת תפילין והירושלמי: האדם אמור להיות דבוק בתורה בכל עת, אלא שהואיל ואין אפשרות מעשית לעשות זאת – יש להניח תפילין בשעות שהאדם מנוע מלעסוק בתורה, וכך הוא דבק בתורה גם בזמנים אלו. ואם כן, תכלית הנחת התפילין אינה בעצם קיום מעשה המצוה אלא בהשפעתן על האדם – דבקות בתורה במהלך היום כולו.

נעמיק בהבדל בין תפיסות אלו. לפי רש"י והריטב"א נראה לדמות בין מצוות תפילין למצוות מילה. שתי מצוות אלו אינן מעשה מצווה בעלמא, והן מוגדרות "אות", כפי שנאמר ביחס למילה – "ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית יז, יא), שכן הן מבטאות את היותנו עַם ה'.^[8] לעומת זאת, לפי הרמב"ם והחינוך נראה לדמות דווקא בין מצוות תפילין למצוות ציצית – כשם שמצוות ציצית נועדה להזכיר לאדם את מצוות ה' ולהפרישו מן החטא, כך התפילין מזכירות לאדם את האמונה בה' ואת היותנו עבדיו, ובשעה שהאדם עטור בהן הוא פורש מדברי ההבל אל דרכי האמת והצדק. ואכן הקישור בין תפילין לציצית עולה מדברי הגמרא:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק', ואומר 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם'.  (מנחות מג:)^[9]

היחס בין תפילין של יד לתפילין של ראש

נראה שהמחלוקת העקרונית בהבנת מהותן של התפילין משליכה גם על הבנת היחס בין תפילין של יד לתפילין של ראש.

על פי ההבנה הרואה בתפילין תחליף לתלמוד תורה, אין מקום לחילוק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, ומגמת שתיהן שווה: נתינת דברי התורה על גוף האדם כתחליף ללימודם, כדברי מסכת תפילין (שם): "היו נותנים תפילין על ראשיכם ועל זרועותיכם, ואני מעלה עליכם כאלו אתם הוגים בתורה יומם ולילה". גם לפי דרכו של החינוך, שמגמת התפילין היא להזכיר לאדם את התכנים הכתובים בהן כדי שיפרוש מן התאוות ומן העבירות, נראה שאין מקום לחלק בין תפילין של יד לתפילין של ראש.^[10] אומנם לפי ההבנה הרואה בתפילין "אות" ועדות יש מקום לחלק בין תפילין של יד לתפילין של ראש: ה"אות" שבתפילין של יד עיקרו במעשה הנחתן על הגוף, שכן בכך האדם מראה שהוא משעבד את גופו לה', ואילו בתפילין של ראש ה"אות" הוא היות האדם עטור בהן, כ"פאר" שהוא "עדות והוכחה שהשם נקרא עליו" (תוספות מנחות לד: ד"ה טוטפת).

בשיעור "מצוות תפילין – קשירה או הוויה" ובשיעור "ברכות התפילין" דנו בעניין זה בהרחבה: ראינו את דברי האחרונים (צפנת פענח תפילין ד, ד; שו"ת לבוש מרדכי סימן יב; שיעורים לזכר אבא מרי, 'קריאת התורה בשבת בשני ובחמישי', א), הנוקטים – בהבדלים מסוימים – הבחנה עקרונית זו, והמבארים על פיה את שיטות הראשונים המחלקות בין הברכה על תפילין של יד לברכת תפילין של ראש. אומנם, כפי שהתבאר בשיעור "וקשרתם לאות על ידך", הבחנה זו בין תפילין של יד לתפילין של ראש עולה כבר מהצעת התוספות (מנחות לה: ד"ה משעת) שחובת קשירת קשר של תפילין בכל יום קיימת רק בתפילין של יד ולא בתפילין של ראש; אלא שבעלי התוספות עצמם חוזרים בהם מהצעה זו, ומדברי הרא"ש (הלכות תפילין סימן יא) עולה שהציווי "וקשרתם", המלמד על החובה שהתפילין יהיו מהודקים, מתייחס גם לתפילין של ראש. ואכן, כפי שראינו במהלך השיעור, רוב הפוסקים אינם מבחינים בין תפילין של יד לתפילין של ראש בעניין זה.

רבדים שונים במצוות תפילין

דברים אלו אמורים בביאור שיטות הראשונים. אומנם ייתכן שיש להציג תמונה מורכבת יותר בגדרן ובמהותן של התפילין, לאור המקומות השונים שבהם נזכרת מצווה זו – בספר שמות ובספר דברים. בספר שמות נאמר שתוכנן של התפילין הוא זכירת יציאת מצרים, ואילו בספר דברים נאמר שתוכנן הוא "הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום" – דברי התורה, ולפירושים אחרים קבלת עול מלכות שמיים.

כפי שראינו בשיעור "מצוות תפילין בתורה שבכתב", הרמב"ן (שמות יג, טז; דברים ו, ז) משווה בין הצגת עניינן של התפילין בספר שמות להצגתו בספר דברים, ולהבנתו עניינן של התפילין בכל הפרשיות אחד – נתינת עיקרי האמונה (עול תורה, עול מצוות וזכירת יציאת מצרים) על היד ועל הראש. אומנם אפשר להבין שציווייה השונים של התורה מלמדים שהתפילין כוללות שני היגדים שונים: אליבא דספר שמות הציווי הוא לשים את זיכרון יציאת מצרים על ידנו ועל ראשנו, ואילו אליבא דספר דברים הציווי הוא לשים על היד ועל הראש את "הדברים האלה".^[11]

ייתכן שיש בדברים אלו כדי להוסיף נופך לשיטתו הייחודית של רבנו יונה (ברכות ט:), שהובאה בשיעור "תפילין לעוסק בתורה" ועל פיה העוסק בתלמוד תורה פטור מתפילין בשעת עיסוקו בתורה, אך עליו להניח תפילין בשעת קריאת שמע ותפילה – "שזה צריך הוא לקבל עליו עול מלכות שמים".^[12] נראה כי לשיטתו יש במצוות תפילין שני קיומים שונים: תפילין הן גם מעין תחליף ללימוד תורה וגם "אות" לקבלת עול מלכות שמיים. בשל כך, אומנם העוסק בתורה פטור מלהניח תפילין כל היום, שכן הוא אינו נדרש לתחליף ללימוד תורה, אך גם הוא מחויב להניח תפילין כחלק מקבלת עול מלכות שמיים, ולכן עליו להניח תפילין בשעת קריאת שמע ותפילה. על פי האמור, ייתכן ששני קיומים אלו קשורים לציווייה השונים של מצוות תפילין, בספר שמות ובספר דברים: בספר שמות התפילין באות כחלק מזכירת יציאת מצרים, והן חלק מקבלת עול מלכות שמיים; ואילו בספר דברים הן באות לשם שימת דברי התורה והמצוות על היד ועל הראש. אם כן, יש שני קיומים בתפילין – גם תחליף ללימוד תורה וגם "אות" וביטוי להיות האדם עבד ה', עבדות שיסודה ביציאת מצרים, שבה הפכנו מעבדי פרעה לעבדי ה'.

נראה להוסיף שלעיל הובאו דברי רש"י (ברכות ל: ד"ה תפילין) והתוספות (מנחות לד: ד"ה לטוטפת) שהתפילין הן "עדות", ויש להקשות: מפורש בכתוב (שמות יג, ט) "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם" שהתפילין באות לשם זיכרון יציאת מצרים, וכיצד ייתכן שהן בגדר אות, סימן ועדות על קבלת עול מלכות שמיים?! על פי האמור יש להציע שיש בתפילין שתי מהויות שונות: התפילין באות גם לשם זיכרון יציאת מצרים וגם כביטוי להיותנו עבדי ה'. ואם כן, הקביעה שהתפילין הן "עדות" מבוססת על הכתובים בספר דברים,^[13] אך נוסף על כך הן באות לשם זכירת יציאת מצרים, וכדברי רש"י:

ולטוטפת – תפילין, ועל שם שהם ארבעה בתים קרויין טטפת, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים. ומנחם חברו עם 'והטף אל דרום', 'אל תטיפו', לשון דבור, כמו 'ולזכרון', שהרואה אותם קשורים בין העינים יזכור הנס וידבר בו.  (רש"י שמות יג, טז)
 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב שלמה ליפשיץ.

עורך: יהודה רוזנברג, תשפ"ה.

נ.ב. עם שיעור זה אנו סיימנו את הדיון בהלכות תפילין, ונצא לפסק זמן קצר. את השיעור הבא - שפותח את הנושא של מזוזה וכתיבת סת"ם - נשלח בתחילת זמן אלול. ומשם נמשיך ללמוד את החלק השני של 'ספר אהבה' במשך תשפ"ו. שנשמע בשורות טובות.

[1] עי' על כך בשיעור "מצוות קריאת שמע – תוקפה ומהותה".

[2] במהלך השיעור עמדנו על מחלוקת הראשונים בעניין זה.

[3] האור שמח טוען שהתנאים עצמם נחלקו בעניין זה, ודבריו הובאו בשיעור "הנחת תפילין בלילה ובשבת".

[4] ע"ע בביאורו של רש"י (עירובין צו. ד"ה מי שצריכין): "מי שצריכין אות – ימים שישראל צריכין להעמיד אות על עצמן להכיר שהם מחזיקים בתורתו של הקדוש ברוך הוא, יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות בין הקדוש ברוך הוא לישראל, דכתיב 'כי אות היא ביני וביניכם'".

[5] נראה ששיטתו של הרמב"ם בעניין זה נובעת מתפיסתו העקרונית, העולה מדבריו בפרקי הסיום למורה הנבוכים (ג, נא–נב), ביחס למהותן של המצוות ככלל ושל התפילה בפרט, ואכמ"ל.

[6] להלן נבאר כיצד הבנה זו מתיישבת עם הכתוב (שמות יג, ט): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם".

[7] בדומה לחובת השמירה על קדושת התפילין, הנלמדת – לדעת חלק מן התנאים – מהכתוב "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" (ועסקנו בה בשיעור "ושמרת את החוקה הזאת"), ובדומה לדין "תפילין צריכין גוף נקי", שגם הוא נובע מקדושת התפילין.

[8] כדברים אלו כותב רבנו בחיי (בראשית יז, כד): "ושלש מצות בתורה הן שנקראו אות, ואלו הן: מילה, שבת, תפילין. ושלשתן עדות ואות על היחוד והאמונה, ואין ראוי לכל אחד מישראל לעמוד זולת השתים מהן, כי קיום כל דבר על פי שנים עדים, ועל זה יצטרך שילכו ב' עדים עמו. ולפיכך חייב אדם להזהר במצות תפילין, ואז יהיו ב' עדיו נמצאים עמו, והם מילה ותפילין, לא יסורו ממנו, וכאותו שנשתבח בהן אותו חכם: מימי לא הלכתי ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין. וביום שבת, שהוא פטור מתפילין, מילה ושבת נמצאת בו, מלמד שכל הזהיר במצות תפילין אין שני עדיו זזין ממנו לעולם, לא בחול ולא בשבת". [וכעין זה בתיקוני זוהר (הקדמה דף ב ע"א), וע"ע רוקח (סי' ל).] בשיעור "ברכות התפילין" הסברנו לאור ההשוואה בין תפילין למילה מדוע בשתיהן תיקנו חכמים שתי ברכות שונות.

[9] וכן כותב הרמב"ם במורה הנבוכים (ג, מד): "המצות אשר כלל אותם הכלל התשיעי הם המצות אשר ספרנום בספר אהבה. וסבת כולם מבוארת, רצוני לומר שכוונת העבודות ההם זכרון השם תמיד ויראתו ואהבתו ושמירות המצות כולן, ושיאמין בשם ית', מה שהוא הכרחי לכל בעל דת שיאמינהו. והם התפלה וקריאת שמע וברכת המזון ומה שנדבק בהן, וברכת כהנים ותפילין ומזוזה וציצית וקנות ספר תורה וקרות בו לעתים. כל אלו הם מעשים שילמדו דעות מועילות".

[10] וכך נראה מלשון החינוך (שם), וכן עולה מדברי הרמב"ן (שמות יג, טז): "והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה". [וכן משמע מדברי הטור (אורח חיים סימן כה)].

[11] בשיעור הראשון הבאנו את דברי הגרי"ד (שיעורי הגרי"ד בענייני תפילין, כתיבת סת"ם וציצית סימן א), שביאר על פי הבנה זו את טעמו של רבנו תם (בתוספות מנחות לד: ד"ה והקורא) ביחס לסדר פרשיות התפילין.

[12] וכן פוסק השולחן ערוך (אורח חיים לח, י): "הקורא בתורה פטור מהנחת תפילין כל היום, זולת בשעת קריאת שמע ותפילה".

[13] הבנה זו מבוססת על התפיסה ש"הדברים האלה" הם קבלת עול מלכות שמיים ולא דברי התורה.