תורת המוסר | חלק ז | ענווה

אנו ממשיכים את מסענו בעולם המידות של המהר"ל, על פי הספר נתיבות עולם. בפרקים הקודמים התבוננו בשתי קבוצות של מידות, שמופיעות בכרך הראשון של הספר, מידות שהן בעצם ערכים: – חסד דין ורחמים, אמת אמונה ושלום. עסקנו במערכת היחסים הפנימית בין המידות, ובמתחים הקיימים ביניהן. מהערכים אנו עוברים לשלשת הנתיבים הפותחים את הכרך השני של נתיבות עולם: הענווה, יראת ה' ואהבת ה'.

יראת ה' ואהבת ה' הן מידות מובהקות של עבודת ה'. הענווה היא מידה שתופסת מקום קודם כל בחיים האנושיים, אבל יש לה משמעות גם בממד של עבודת ה'. בשונה מהמידות המופיעות בכרך א, שמאופיינות כערכים, הרי שיראה ואהבה וגם ענווה הן קודם כל רגשות. במבט ראשון העניו הוא אדם שמרגיש עצמו קטן או שפל, הירא מרגיש פחד ורתיעה מאחר, ובלבו של האוהב יש רצון לקרבה עם האהוב. המשותף לכל אלו, ששייכים לכאורה לעולם הרגשי, הוא שמדובר ברגשות של יחס. רגשות של אהבה ויראה מתייחסים לגורם אחר, שאותו אוהבים או שממנו יראים, וגם ענווה היא בדרך כלל תפיסה של האדם את עצמו ביחס לאחרים. כך, למשל, מגדיר הרמב"ן באגרתו המפורסמת את הענווה:

אפרש לך איך תתנהג במידת הענוה ללכת בה תמיד. כל דבריך יהיו בנחת, וראשך יהיה כפוף, ועיניך יביטו למטה לארץ, ולבך למעלה, ואל תבט בפני אדם בדברך עמו, וכל אדם יהיה גדול ממך בעיניך, ואם חכם או עשיר הוא עליך לכבדו. ואם רש הוא, ואתה עשיר או חכם ממנו, חשוב בלבך כי אתה חייב ממנו והוא זכאי ממך, שאם הוא חוטא הוא שוגג ואתה מזיד. (אגרת הרמב"ן)

נשים לב שדברים אלו על הענוה עשויים לעורר קשיים: מדוע צריך להיות ענו בפני כל אדם? האם אדם אינו יכול להכיר בעובדה שיש קטנים ממנו? האם מבחינה הגיונית, ייתכן שכולם קטנים מכולם? תפיסה זו של הענווה אפשרית רק אם הענווה אינה מידה אמיתית, אלא הנהגה שנובעת מנימוס וכדומה, אדם אמור להחשיב את עצמו כאילו כולם גדולים ממנו, אך זו לא בהכרח האמת האובייקטיבית. לאור השיעורים הקודמים במהר"ל, נוכל לשער שהוא לא יקבל הגדרה נימוסית של הענווה, וגם לא את הגדרתה כמידה שמסתכמת בהיותה רגש. הוא יחתור להגדרה עמוקה ומהותית, שגם תחשוף כיצד מדובר במידה שמביאה לביטוי הסתכלות אמיתית.

הענו "מתלבש במידת בוראו"

כך פותח המהר"ל את נתיב הענווה:

בספר משלי (כ"ב) עקב ענוה יראת ה' וגו'... כי נמשך אחר הענוה היראה כמו שנמשך העקב אחר הגוף כך נמשך היראה אחר הענוה. ובמדרש (שיר השירים רבה פרק א) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסילותה, מה שעשתה החכמה עטרה לראשה שנא' ראשית חכמה יראת ה' עשתה ענוה עקב לסילותה שנא' עקב ענוה יראת ה' עד כאן. וביאור דבר זה, כי על ידי החכמה האדם מגיע ליראת שמים, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (אבות פ"ב) אין עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא, שמזה תראה כי החכמה היא מדרגה ומעלה עליונה שעל ידה מגיע האדם ליראת שמים, כי על ידי החכמה מכיר האדם את עלתו וירא מפניו ודבר זה אין צריך ראיה. ופי' ראשית חכמה יראת ה', רצה לומר כי יראת השם ראש לחכמה, שמן החכמה מגיע אל המדריגה שהיא יותר עליונה מן החכמה דהיינו יראת השם יתב' שהוא ראשית וראש על החכמה. והיראה הוא עקב לענוה כלומר כאשר הוא בעל ענוה אי אפשר שלא יהיה ירא שמים, לא כמו החכמה שאפשר שיהיה חכם ולא יהיה ירא אלהים. כמו שתמצא יש בני אדם שיש בהם חכמה ואין בהן יראת שמים, ואם שודאי החכמה הכנה שעל ידה מגיע אל יראת השם כמו שאמר ראשית חכמה יראת השם, מכל מקום אינו דבר מוכרח ודאי כי החכמה היא הכנה וסולם שעל ידה מגיע אל יראת השם, מכל מקום אפשר שישאר עומד בסולם ולא יגיע למעלת היראה, אבל כאשר האדם בעל ענוה והוא משפיל עצמו אם כן בודאי משפיל עצמו כנגד בוראו מכיר בפחיתות שלו וזהו עצם היראה כאשר מכיר עצם שפלתו, וזה פירושו לפי פשוטו עקב ענוה יראת השם, כלומר שדבר זה הוא בודאי כאשר הוא בעל ענוה שהוא ירא השם יתברך, כי בעל ענוה משפיל עצמו לפני כל ואיך לא ישפיל עצמו לפני השם יתברך...(נתיב הענווה א)

במדרש שמביא המהר"ל, חז"ל לוקחים שני פסוקים שבשניהם מופיעה היראה, ובעזרתם יוצרים מערך היררכי בין שלוש מידות: יראה, חכמה וענווה. היראה נמצאת מעל החכמה, על פי הפסוק "ראשית חכמה יראת ה'", ומעל היראה נמצאת הענווה, על פי הפסוק "עקב ענווה יראת ה'". תחילה מגדיר המהר"ל בקצרה את היראה, ומבאר את היחס בינה ובין החכמה: היראה היא הכרה בקב"ה כמי שמעל האדם, וחכמה שאינה מביאה להכרה זו אינה חכמה. ככל שאדם גדל בחכמה, הוא אמור להתקרב להבנת הפער בינו ובין המציאות האלוקית. אנו יכולים לראות זאת בעולם המדע: מי שעוסק באמת במדע ומחקר, ואינו רק מנסה לרשום לעצמו הישגים ותגליות, מחקריו חושפים לפניו יותר ויותר תעלומות, וככל שהוא מגלה עוד דברים שהוא מבין, הוא מגלה מעבר לכך דברים חדשים שהוא לא יודע ופוגש אילו מרחבים עצומים נמצאים מעבר ליכולת השגתו. אם החכמה לא הביאה את האדם להבנת החיסרון שבו אל מול המציאות האלוקית המוחלטת, הוא לא נגע במהות השורשית שלה.

מכאן עובר המהר"ל לדבר על הענווה, ולהסביר מדוע היא מעל היראה:

כי ההפרש אשר יש בין הענוה ובין היראה, כי כאשר האדם בעל ענוה מתדמה ליוצרו ברוך הוא, וכמו שאמרו ז"ל (סוטה ה', א') לעולם ילמוד אדם מדעת קונו שהרי הקדוש ברוך הוא הניח כל ההרים הגבוהים והשרה שכינתו על הר סיני, ומפני כי מדת השם יתברך שאתו היא הענוה וזו המדה היא עצמית אליו יותר מכל וכמו שיתבאר ולפיכך בעל ענוה הוא מתלבש במדת בוראו, ובודאי דבר זה יותר גדול שמדת היראה שהוא ירא השם יתברך משפיל עצמו לפניו ואין בדבר זה התדמות כלל, רק שמכיר שהוא עלתו יתברך. ועל זה אמר מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסילותה, כי יראת שמים שהוא יותר גדול מן החכמה והוא קטן מן הענוה כי בעל הענוה מצד שיש בו מדעת קונו יש לו מעלה יותר וזהו יותר מן יראת השם, כי בעל ירא שמים מצד שהוא עלול אל השם יתברך שהוא העלה יש לו דביקות עם העלה. ולכך ענוה יותר גדולה מן יראת השם, כי יש לבעל ענוה התדמות למדת יוצרו, כמו שהתבאר בפרק קמא דסוטה (ה', א') אני את דכא כלומר, כי השם יתברך משרה שכינתו עם בעל ענוה ובא אצלו להיות עמו שהרי הניח השם יתברך כל ההרים הגבוהים והשרה שכינתו על הר סיני ולא הגביה הר סיני, ודבר זה כי יש לו לבעל ענוה ממדת קונו והדומים נמצאו יחד כמו שהתבאר בנתיב האהבה עיין שם, ואין זה אצל יראת ה', והדברים האלו עמוקים מאוד. (נתיב הענווה שם)

המהר"ל מביא את החידוש הגדול של חז"ל, שמייחסים את הענווה לקדוש ברוך הוא. יתרה מזאת, המהר"ל טוען כי הענווה "עצמית אליו יותר מכל". בשונה מהיראה, שהיא מידה של יחס לקב"ה ואינה מתארת את הקב"ה עצמו (הקב"ה לעולם לא מתואר כ-"א-ל ירא" וכדומה), הענווה היא מידה של הידמות לקב"ה עצמו. מבחינה זו הענווה גדולה מהיראה, שכן ביכולתה להביא את האדם לדבקות בקב"ה. אנו יכולים לראות כאן הבחנה נוספת של המהר"ל בין המידות: בשיעורים קודמים ראינו את ההבחנה בין מידות רחבות (כגון החסד, שאינו מחייב מעשה מדויק והכרחי), לעומת מידות מדויקות (כגון האמת, שאי אפשר לסטות ממנה ולו במעט); כעת אנו רואים הבחנה בין מידות שניתן ליחס אותן גם לקב''ה ולכן יש בהן הידמות לקב"ה, ובין מידות שאינן מיוחסות לקב"ה והאדם אינו מידמה בהן לקב"ה. למידות ההידמות לקב"ה, וביניהן הענווה, יש מעלה גדולה יותר.

בכדי לברר את משמעות דברי המהר"ל שמדגיש שמידת הענוה היא המידה העצמית לקב"ה, ננסה לבחון אותם לאור הגדרת הענוה באגרת הרמב"ן. האם אפשר לומר על הקב"ה את ההגדרה ש"כל אדם יהיה גדול ממך"? ברור שלא! איך אם כן מבין המהר"ל את הענוה? המדרש מלמדנו שצריך להגדיר את הענווה באופן שיתאים גם לקב"ה, וצריך להבין מהי הגדרה זו.

הענווה – שחרור מהמדדים

המהר"ל ממשיך ומביא מדרש נוסף על ענוותנותו של הקב"ה:

ובפרק בתרא דמגילה (ל"א, א') אמר רבי יוחנן בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענותנותו דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה שנוי בנביאים דכתיב כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח וגו' ולהחיות לב נדכאים ומשולש בכתובים דכתיב שירו לאלהים זמרו שמו סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו וכתיב בתריה אבי יתומים ודין אלמנות אלהים במעון קדשו. ועתה יש לשאול למה זה ועל מה זה שכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענותנותו, אם בשביל שהכתוב בא להגיד שלא כמדת בשר ודם שגדולתו היא מבטלת הענוה אבל אצל הקדוש ברוך הוא אינו כך רק עם גדולתו נמצא הענוה, אם כן קשיא למה צריך לומר דבר זה כתוב בתורה וכו' די כשנמצא פעם אחד ולמה צריך להיות בכל מקום. אבל רבי יוחנן בא לומר כי הענוה היא עצם הגדולה והיא הגדולה על כל הגדולות עד שאין גדולה למעלה, ואם לא כן לא היה נמצא בכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם נמצאת הענוה, אבל מפני שכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא הענוה מזה תדע כי הענוה היא הגדולה על כל הגדולות. (נתיב הענווה שם)

חז"ל מביאים שלושה פסוקים שבהם גדולת ה' מופיעה לצד ענוותנותו. אפשר היה להבין שחז"ל משתמשים בפסוקים שונים כדי להוכיח עיקרון אחד: עם כל גדולתו של הקב"ה, הוא גם נמצא בעולם השפל ומנהיג אותו. אולם למהר"ל לא די בזה, והוא חותר להבין מדוע יש צורך בשלושה פסוקים. אילו כל העניין היה ללמדנו שבנוסף לגדולתו של הקב"ה – הוא גם ענו, די היה בפסוק אחד. מכאן מבין המהר"ל שמושג הענווה ביחס לקב"ה אינו "נוסף" על תיאור גדולתו, אלא קשור ומחובר אליו באופן מהותי. אם אנו רואים את תיאור הענווה חוזר ב"כל מקום", בתורה בנביאים ובכתובים, הרי שהוא שייך מהותית לגדולת ה'. ענוותנותו של הקב"ה וגדולתו הן עניין אחד, ולא שני תיאורים נפרדים, ולכן בכל פעם שמתוארת הגדולה – מתוארת גם הענווה.

מסביר המהר"ל מדוע הענווה היא היא "הגדולה על כל הגדולות":

וזה כי בעל הענוה לא יוגדר ולא יוגבל כלל, ודבר זה מורה על הפשיטות הגמור שהוא פשוט והפשוט הגמור לא מוגבל. ולפיכך אחר שזכר הכתוב גדולת השם יתברך, אמר כי הגדולה על כל הגדולות הוא ענותנותו שהוא הפשיטות הגמור שהרי הוא עושה משפט יתום ואלמנה, וזהו מצד הפשיטות שבו שלא יוגדר להיות עושה משפט לגדול ולא לקטן אבל עושה משפט אל הכל בשוה וזהו הפשיטות הגמור, ודבר זה היא המעלה העליונה על הכל. ויש לך לדעת כי שם רם לא שייך לומר רק שהוא רם מן התחתונים או רם מן העליונים, מכל מקום יש לו צרוף מה, שאתה אומר שהוא רם מן התחתונים או רם מן העליונים ויש כאן צירוף לאחר, ואין זה השבח שהוא יותר עליון על כל. אך מה שנותן לו הענוה שהוא יתברך משגיח בשפלים, ומה שהוא משגיח בשפלים מורה זה שהוא פשוט בתכלית הפשיטות והפשיטות הוא מעלה על כל, כי הפשוט בתכלית הפשיטות הוא ראשון אל הכל. ויותר מזה כי הפשוט לא יוגדר ולכך אין לו קץ ותכלית כי לא יוגבל, ומפני כך כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא הענוה שהענוה הוא יותר מעלה עוד על הכל, וכבר ביארנו זה במקום אחר. ומעתה מדת הענוה הוא עוד יותר על גדולתו כי הגדולה במה שהוא רם ונשא שוכן עד אין בזה שהוא כולל הכל, אבל במה שהוא בעל ענוה זהו בשביל שהוא פשוט בתכלית הפשיטות ובזה שהוא פשוט כולל הכל, וכן אצל האדם המדה הזאת היא עליונה, והרי הדברים האלו מבוארים. (שם)

המהר"ל מחדש הבנה עמוקה ומהפכנית של הענוה, שמפענחת את השאלה מה לענוה ולקב"ה. הענו אינו מי שמודד את עצמו ביחס לאחרים ומגיע למסקנה שהוא שפל יותר, אלא מי שמבטל את המדידה. מי שיחסו לזולת אינו נמדד דרך המשקפיים של האם אני יותר ממנו או הוא יותר ממני. המדידה קשורה לעולם מוגבל וסופי, הענוה היא השחרור ממשקפי המדידה, ומתוך כך היא מאפשרת יחס וקישור אל כל אחד באשר הוא, יהיה מעמדו ומקומו אשר יהיה.

אילו הקב"ה היה עוסק במדידות, הוא היה 'נמצא' דווקא במקומות הגבוהים ביותר ואינו משפיל את עצמו לארץ. הוא גם היה בוחר את ההר הגבוה ביותר ולא את הר סיני. אולם הקב"ה משוחרר מכל מושג המדידה, ולכן אין הבדל מבחינתו בין השמים והארץ, בשניהם יכול הוא להשרות את שכינתו באופן שווה. הענווה היא שחרור מהעיניים שבוחנות את הדברים בהשואתיות ומדידה. המדידה שייכת לעולם של גבולות מצומצמים. לפעמים יש בה צורך בעולם שלנו, ולכן בהלכה יש מדידות רבות של זמנים ושיעורים, אבל גם אם הן חיוביות, הן שייכות למושגים של העולם הזה. אולם הקב"ה באינסופיותו משוחרר מכל צמצום, וממילא מכל מדד, ולכן הוא קשור אל הכל.

על פי הגדרה זו, הענווה היא גילוי של האינסוף. המהר"ל מנסח את האינסוף במילותיו שלו: "אין לו קץ ותכלית". זו הסיבה שבגללה הענווה היא הגדולה על כל הגדולות: היא פורצת את המידות והגבולות, ובזה מגלה את האינסופיות האלוקית.

אם כן, המהר"ל מגדיר את הענווה באופן שמסביר מהותית את אמרות חז"ל עליה. הוא מראה כיצד הענווה היא באמת הגדולה על כל הגדולות, לא כאמרת מוסר שנועדה לשבח את הענווה על דרך המליצה. המהר"ל מפענח כיצד הענווה יכולה לתאר את הקב"ה, וממילא כיצד היא יכולה לתאר כל אדם; אי אפשר שכולם יהיו קטנים מכולם, אבל כל אדם ואדם יכול ללכת בעקבות הקב"ה, להיות משוחרר ממושגים של 'גדול' ו'קטן', ומלמדוד עצמו ביחס לאחרים. כשמשתחררים מגבולות אלו, אפשר להיות כביכול אינסופיים.