דילוג לתוכן העיקרי

מעמד חצר לעניין מעשר

קובץ טקסט
 

 

       א. הקדמה

בשיעור זה נעסוק בענייני חצר לעניין קביעות מעשר. כפי שתואר בשיעורים הקודמים: מן התורה, חיוב מעשרות מתחיל עם הכנסת הפירות לבית. נשאלת השאלה מה מעמדה של חצר ? בשיעור זה נעסוק במעמד החצר באמצעות בירור דברי המשנה במסכת מעשרות (ג, ד) לפיה חצר קובעת למעשרות. ברם, כפי שנראה, נחלקו האמוראים האם חיוב זה הוא מן התורה. מחלוקת אשר גלשה גם לרבותינו הראשונים. במוקד השיעור נעסוק בפסיקותיו הסותרות לכאורה של הרמב"ם. בשולי הדברים נעמוד על המשמעות המשפטית והרוחנית של מעמד החצר והבית כמקומות בהם ניתנה לאדם הרשות והחובה לקבוע מה יכנס לתוכם.

       ב. מה סבר רבי יוחנן?

קביעות המעשר בתורה מכילה בתוכה שני רכיבים: גמר מלאכה (מירוח) , הכנסת הפירות לבית (ראיית פני בית). הבית, כך נראה, עומד במרכז חיוב המעשר. על השאלה האם חצר כבית לעניין זה עונה המשנה במסכת מעשרות (ג, ד):

איזוהי חצר שהיא חייבת במעשרות?

רבי ישמעאל אומר: חצר הצורית שהכלים נשמרים בתוכה.

רבי עקיבא אומר: כל שאחד פותח ואחד נועל - פטורה.

רבי נחמיה אומר: כל שאין אדם בוש מלאכול בתוכה – חייבת.

רבי יוסי אומר: כל שנכנס לה ואין אומר מה אתה מבקש – פטורה.

רבי יהודה אומר: שני חצרות זו לפנים מזו - הפנימית חייבת והחיצונה פטורה.

מפשט המשנה עולה כי חצר קובעת למעשר מן התורה. אולם, כאשר אנו מעניינים בגמרא עולה תמונה שונה. ראשית, בסוגיה בבבא מציעא פז ע"ב הדברים מוצגים כנתונים במחלוקת:

אמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, שנאמר 'בערתי הקדש מן הבית' (דברים כו, יג), ורבי יוחנן אמר: אפילו חצר קובעת, שנאמר 'ואכלו בשעריך ושבעו' (דברים כו, יב).   

לשיטת רבי ינאי מן התורה רק בית קובע למעשר. ברם, לשיטת רבי יוחנן חצר גם היא קובעת למעשר משום שהיא בגדר 'שעריך'. נמצאנו למדים שתלמיד ורבו נחלקו בשאלה כיצד יש לפרש את המילים 'חייבת במעשרות' המצויים במשנה שהבאנו לעיל. לשיטת רבי ינאי חצר חייבת במעשרות מדברי סופרים ואילו לרבי יוחנן מן התורה.

בירושלמי (מעשרת ב, ג), רבי יוחנן מביע עמדה אחרת:

רבי הילא בשם רבי לעזר: כשם שהן חלוקין כאן כך חלוקין בחצר בית שמירה דאמר רבי יוחנן מקח וחצר ושבת אינה תורה. רבי אימי בשם רבי שמעון בן לקיש המחוור מכולן זו חצר בית שמירה.

רבי הילא מביא מסורת משמו של רבי יוחנן כי 'חצר' היא מן הדברים הקובעים למעשר מדברי חכמים, ברם רבי אימי מביא משמו של רבי שמעון בן לקיש שסבר שחצר מחייבת מן התורה. מהי, אם כך, שיטתו של רבי יוחנן ? האם חצר קובעת מן התורה או מדברי סופרים ?

        ג. מה חשב הרמב"ם?

הרמב"ם בהלכותיו (מעשר ג, ג) פוסק כי חצר היא אחד מששת הדברים אשר קובעים למעשר :

אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות, החצר, והמקח, והאש, והמלח,  והתרומה, והשבת, וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו.

מכך שהרמב"ם מנה את חצר יחד עם חמשת הדברים שמקובלנו כי הם קובעים מדרבנן[1]  נראה כי לדעתו גם חצר קובעת מדברי סופרים בלבד. ברם בהלכות מעשר (ד, ז) עולה תמונה שונה, לפיה חצר קובעת למעשר כפי שבית עולה למעשר. קרי, חצר קובעת מן התורה

כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת למעשר, ומשיכנסו לחצר דרך השער נקבעו אף על פי שלא הכניסן לתוך הבית.

דומה שפסיקות הרמב"ם שסותרת זאת את זאת, מזכירות את שיטת רבי יוחנן, אשר מן הירושלמי משמע שהוא סבר כי חצר קובעת מדברי סופרים ואילו מן הבבלי נראה כי הוא סבור שחצר קובעת מן התורה. פרשני הרמב"ם נקטו בגישה מאחדת. יש שסברו[2] שפסיקת הרמב"ם היא שחצר קובעת מדברי סופרים כמפורש בהלכות מעשרות, ומה שדימה הרמב"ם את החצר לבית פרק ד מתייחס רק לאופן ההתחייבות הדומה מנגנון הקיים בבית. יש שסברו[3] כי לשיטת הרמב"ם חצר קובעת למעשר מן התורה, כמתואר בפשט בהלכות מעשר, והכללתה עם חמשת הדברים הקובעים למעשר מדרבנן לא נגרמה בשל רמת החיוב שלה אלא במסגרת אפיון המחייבים השונים למעשר, מלבד ההכנסה לבית.

מתוך עיון בדברי המפרשים[4] נראה שניתן להציע גם כיוון שלישי. ניתן לומר כי לשיטת הרמב"ם ולשיטת רבי יוחנן יש להבחין בין ב' סוגים של חצרות, האחת מחייבת מדאורייתא והשנייה מדרבנן. נבהיר: בתלמוד הבבלי מובא כי ר' יוחנן למד שחצר קובעת למעשר מהפסוק 'ואכלו בשעריך' (דברים כו, יב). נעיין במקור זה - מהו השער עליו מדובר בפסוק? כאשר מעניינים בדברי הכתוב נראה כי המונח 'שער' הוראתו שער העיר, או: סוף מקום שטח השיפוט שלה, אשר בו היו מושיבים את בית הדין. רבי יוחנן מבין כי השער יכול להיות גם סוף שטח השיפוט של הבית, בדומה לשער העיר. המקור לדבריו, מופיע במסגרת פרשת ביעור מעשרות. נביא את ריש הפרשיה:

 (יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ.

(יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל  מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי.  

רבי יוחנן מבין כי השער המוזכר בפסוק יב הוא שער הבית המוזכר בפסוק יג. הוראתו של הפסוק, לדעת ר' יוחנן, היא כזו: בשעת ביעור המעשרות הלוי הגר היתום והאלמנה נקראים לבוא אל השער, שם הם יאכלו את מעשרותיהם ושם יאמר בעל הבית את הפסוקים של מעמד ביעור מעשרות. מכאן מסיק רבי יוחנן כי המרחב של הבית מגיע עד שעריו, שכן עניין ביעור המעשרות הוא הוצאת המעשרות שטרם נתנו מן הבית והוצאתם משליטת האדם והבאתם אל מעוטי היכולת.

אם נכונים דברינו הרי מעתה ניתן להבין את דברי המשנה במעשרות (ג, ד) בצורה בהירה יותר. בתלמוד הבבלי במסכת נדה מז ע"ב מובאת ברייתא הדומה למשנה במעשרות. עם זאת, בפתיחה לברייתא יש שינוי קל מלשון המשנה. נאמר שם - 'איזוהי חצר צורית'? לאמור: לתנא היה ברור כי חצר צורית היא זו שחייבת במעשרות. הסוגיה שם ממשיכה ומבהירה כי חצר צורית היא חצר כמו בעיר צור, ששם היו נוהגים להושיב שומר בפתח. לאמור הבעלים מקפידים מיהם הנכנסים והיוצאים מן החצר. ברם, לא כל האנשים זכו לחיות בצור (שאולי הייתה ה'סביון' של אותם ימים) ולכן הבינו התנאים כי את המודל של ה'חצר הצורית' יש לפשט לכלל המשקף מתי הבעלים מקפידים שלא יכנסו לחצרותיהם. התנאים מביאים מדדים שונים, והתלמוד הבבלי והירושלמי מביא מסורת ייחודית כי במקרה שלנו 'הלכה כדברי כולן להחמיר'[5]. לאמור כאשר יש הבחנה כלשהי שבעל הבית מקפיד על חצרו יש לראותה כמצויה בתוך גדר  'שעריך' ולחייב את המצוי בתוכה במעשרות.

כאמור רוב הראשונים הבינו כי חיוב המעשרות המדובר הוא רק מדברי סופרים, אולם רבי מנחם המאירי שם סבר כי החצר חייבת מן התורה כרבי יוחנן בסוגיה בב"מ פח, וכפי פשטות לשון המשנה במעשרות.

לענ"ד לרמב"ם יש גישה ייחודית בדבר. הרמב"ם מבחין בין חצר שהיא בעלת המאפיינים של חצר משתמרת הדומה לחצר הצורית אשר דינה כבית עצמו ממש ועל כן היא מחייבת מן התורה, לחצר בעלת מאפיינים חלקיים, אשר מחייבת רק מדברי סופרים. על פי הבחנה זו נוכל גם לתרץ את הפער שמצאנו בין פסיקות רבי יוחנן בתלמוד הבבלי לירושלמי. רבי יוחנן סבר כי חצר מחייבת מן התורה כאשר מדובר ב'חצר צורית', ואילו בשאר חצרות המשתמרות הוא מחייב רק מדברי סופרים.

לא מצאתי הד להבחנה זו בדברי המפרשים  שנטו להכריע את שיטת הרמב"ם בצורה חדה ולא לחלק בין הלכות שונות ולטעון כי לשיטת הרמב"ם יש טווח הלכתי בין חצר המחייבת מדברי תורה לחצר המחייבת מדברי סופרים, אולם לענ"ד הבחנה בין סוגי החצרות היא הבחנה מתבקשת. אם נכונים הדברים נוכל להבין בצורה חדה וברורה יותר את דברי הרמב"ם בריש פרק ד בהלכות מעשר העוסקים בחיוב מן התורה:

אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו שנאמר 'בערתי הקדש מן הבית' (דברים כו, יג), והוא שיכניסנו דרך השער שנאמר 'ואכלו בשעריך' (שם שם, יב), אבל אם הכניס תבואתו דרך גגות וקרפיפות פטור מן התרומה ומן המעשרות.

השגת הראב"ד: אין הטבל נקבע למעשר וכו'. א"א זה בדבר שאין לו גורן.

הרמב"ם מצריך שני תנאים כדי לחייב את הטבל במעשרות: 1. הכנסה לבית. 2. מעבר דרך שעריו. על פי הבנתנו נראה לומר כי השער הנזכר בדברי הרמב"ם הוא גם שער החצר, וחיוב תרומ"ע בבית שיש לו חצר המשתמרת מתחיל כבר מרגע הכניסה לחצר. מסיבה זו, מבאר הרמב"ם בהלכה ז' בהמשכו של פרק כי:

כשם שהבית קובע למעשר כך החצר קובעת למעשר, ומשיכנסו לחצר דרך השער נקבעו אף על פי שלא הכניסן לתוך הבית.

או במילים אחרות: החצר דינה כבית והיא מחייבת את הפירות משלב המעבר בשער החצר[6].

      ד. סיכום

בשלושת השיעורים האחרונים[7], עמדנו על ציר יסודי ומרכזי בהלכות תרומ"ע: המעבר מן השדה לבית, אשר מבטא את המעבר מתחום המשאבים הטבעיים אל הסחורה החקלאית. ראינו, כיצד המעבר הגיאוגרפי משפיע על מעמדו ההלכתי של הפרי. הבית והחצר בתפיסת חז"ל הם מבצרו של האדם, כפי המשפט האנגלי העממי:

. An Englishman's home is his castle

או בתרגמו העברי החופשי 'ביתי הוא מבצרי'. משפט זה, אשר שורשיו בספרות המשפטית האנגלית אודות הגדרת גבולות הזכות לקניין והשפעותיה על המעשים והסנקציות אותם יוכל להטיל האדם[8] על הנכנסים לחצרו[9]. לענ"ד, חז"ל ראו את החצר ואת הבית כמרחב האינטימי של האדם, רצוני לומר: יש  לראות את הנושא של מעמד החצר והבית לא רק דרך העיניים של דיני הקניין - כמקומות בהם האדם יכול להחליט ולקבוע את כללי התנהגות בשטח השיפוט שלו מכח הקניין שלו, אלא גם מכיוון מהותי יותר. ביתו של האיש הישראלי מהווה מרכז של 'עולמו של האדם' קרי - המקום בו ניתנה לו הבחירה החופשית להחליט מה יכנס לתחומו ומה יצא ממנו. עובדה זו מטילה מטילה גם חובות. למשל, בתחום המשאבים החקלאיים, התורה דורשת חלק מן המשאב קודם הכנסתו[10]. כפי שראינו בגופו של השיעור, כאשר התנאים רצו להגדיר את מעמדה של החצר ביחס לחיוב מעשרות – הם אימצו את מודל החצר הצורית כחצר הנחשבת כבית לכל דבר ועניין, ללמדך שהאדם הוא האדון והוא מי שיקבע מי יכנס לביתו.

 

.

 *********************************

****************************

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

עורך: נועם לב

*****************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

****************************************************             

 

 


[1] ראה מעשרות פרק ב הלכה ג שיטת רבי יוחנן

[2] מאירי ביצה לד, גר"א יו"ד שלא ס"ק קלט

[3] כסף משנה מעשר ג,ד.  נקודות הכסף שלא ספ"ג

[4] ראה בתוספות נידה מז, שיטת ר"ת, וברמב"ן ב"מ פח ע"א, אשר מסבירים כי אין מחלוקת בין האמוראים שחצר מחייבת מדברי סופרים משום שהיא 'דומיא דבית' וכל מחלוקתם היא רק האם חצר קובעת מן התורה.

[5] ביטוי ייחודי זה נמצא ב3 מקומות בתלמוד הבבלי בהקשר של סוגייתנו או בהקשר של זיהוי מערכות הרבייה של האישה לענייני הלכות נדה. הראשונים והפוסקים בדורות המאוחרים השתמשו בביטוי זה כאשר הם מכריעים באופן זה במחלוקת – אך מעניין לראות כי המגמה לפסוק להחמיר ככל השיטות היא מגמה מצומצמת בחז"ל, שעל פי רוב מביאים להכרעה כאחת מן השיטות להקל או להחמיר ולא לנקוט בגישה מצמצת חריפה ביותר. אגב כשם שמצאנו בדברי הפוסקים שהלכה ככולם להחמיר כך גם מצאנו שההלכה ע"פ כולם להקל במקומות בהם מדובר בספק בדברי חכמים.

[6] וראה תוספות ב"מ פח ע"א שרצה לחלק בין כניסה דרך שער החצר לכניסה דרך שער הבית – וראה דרך אמונה מעשר ד, ד שכותב כי הרמב"ם לא הבחין בין שער החצר לשער הבית.

[7]
http://vbm.etzion.org.il/he/%D7%9E%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%A1-%D7%90%D7%93%D7%9D-%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%90%D7%94-%D7%91%D7%9E%D7%95%D7%A5-%D7%A9%D7%9C%D7%94-%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%9E%D7%94-%D7%91%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%9E%D7%A2-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%9E%D7%A2%D7%A7%D7%A3-%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%AA%D7%99-%D7%9C%D7%A0%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%91-%D7%AA%D7%95%D7%A6%D7%A8-%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%AA%D7%99

[8] על הפער בין התפיסה האנגלית של דיני הקניין לתפיסה הקניינית של דיני התורה – העיר מו"ר הרב אהרון ליכטנשטיין במאמרו לבירור מעמדה של כופין על מידת סדום.

[9] סקירה מעניינת על התפתחות המושג מן החוק האנגלי במאה 16 עד לימינו ראה כאן

[10] לא עליך המלאכה לגמור. על  היחס בין החצר לבית בעולם המשמעויות ההלכתיות עוד ניתן לומר רבות – ונזכיר כי מעמדה של חצר נידון בהקשרים הלכתיים רבים כגון : נתינת הגט, קניין קטן ועוד. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)