טעם הבריאה במשנת אדמו"ר הזקן | 1

 

תלמידי המגיד ממזריטש

במהלך לימודנו לא ניכנס לכל דבריהם של תלמידי המגיד ממזריטש על טעם הבריאה. נזכיר בקצרה את מקומם בסוגיה, ולאחר מכן נעיין בהרחבה בדבריו של אדמו"ר הזקן, מתלמידי המגיד ממזריטש ומייסד חסידות חב"ד.

תלמידי המגיד המשיכו את היסוד של התענוג באופנים שונים. חלקם הכפיפו את התענוג ליסוד ההטבה, הידוע לנו בתור טעם הבריאה אצל חלק מההוגים הקודמים שראינו. זה מצמצם במובן מסוים את ממד החידוש של המגיד, ומכניס אותו לתבנית מוכרת. כך גם פשוט יותר מבחינת התפיסה האמונית לומר אותו, כי בסופו של דבר קל יותר להבין שהעולם נברא לטובתנו, לעומת הבנה שהקב"ה ברא את העולם לשם תענוג שלו. כיוונים כאלה מצויים בספרים מאור עיניים, קדושת לוי, מאור ושמש ועוד.

אצל חלק מתלמידי המגיד נראה גם את הדיון סביב העיקרון "אין עוד מלבדו", האם יש באמת מציאות של עולם מלבד הקב"ה, או שיש הקב"ה בלבד. המגיד (בדבריו על 'עשה לך שתי חצוצרות כסף') מדגיש דווקא את קיומם של שני צדדים – אלקים ואדם, ואומר שתכלית העולם היא ה"ביחד" של שניהם. עם זאת, על ידי אחדות זו מתממש רעיון מרכזי בחסידות, שקשור ליסוד ש"אין עוד מלבדו" – השאיפה להביא את העולם לכדי אחדות אחת. המחשבה על הצדיקים עלתה לפני הקב"ה טרם הבריאה, והייתה ביניהם אחדות; תכלית הבריאה היא שהמחשבה הזאת תתממש, ותהיה אחדות בפועל של הקב"ה עם הצדיקים עושי רצונו.

נעבור כעת להתמקד באדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי.

 

על אדמו"ר הזקן

אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, היה מצעירי תלמידיו של המגיד ממזריטש. לפי המסורת החב"דית, אדמו"ר הזקן התלבט לאן ללכת לגדול – האם לווילנה, כדי ללמוד מהגר"א איך ללמוד תורה, או למזריטש, כדי ללמוד מהמגיד איך להתפלל. לבסוף הוא החליט: "ללמוד תורה אני יודע קצת, אבל להתפלל איני יודע כלל", והוא שם פעמיו אל המגיד.

תוך שנים לא רבות, יצאו מהמגיד ממזריטש כמה וכמה תלמידי חכמים, שהפיצו את תורתו ברחבי אירופה – ביניהם החוזה מלובלין בפולין, רבי אלימלך מליז'נסק בגליציה, המאור עיניים ורבי לוי יצחק מברדיצ'ב באוקראינה. מי שנשארו במקומו של המגיד, ברוסיה הלבנה, הם רבי מנחם מנדל מויטבסק ורבי אברהם מקאליסק; אולם ארבע שנים לאחר פטירת המגיד, שניהם בחרו לעלות לארץ ישראל, כחלק מהתעוררות רוחנית לגאולה, והתיישבו בטבריה. אדמו"ר הזקן נשאר ברוסיה הלבנה, והוא היה בין אלו שארגנו מגבית כדי להחזיק את החסידים בארץ ישראל. רבי מנחם מנדל מויטבסק ורבי אברהם מקאליסק נחשבו במידה מסויימת מנהיגי החסידות, אף שעשו זאת ממרחק, אבל עם הזמן השמירה על הקשר נעשתה קשה. לבסוף שניהם פנו אל אדמו"ר הזקן וביקשו שינהיג במקומם את החסידות באיזורו. בתחילה הוא סרב, בטענה שבניגוד לצדיקי הדורות הקודמים, הוא אינו יודע לחולל מופתים. הם שבו והפצירו בו, ולבסוף הוא התרצה והסכים להנהיג את החסידות ברוסיה הלבנה.

היה זה עשר שנים לאחר הוצאת ספר התניא, וכעשרים וחמש שנה לפני פטירתו של אדמו"ר הזקן. ברקע כתיבת ספר התניא, עמד גידול מופלא בתלמידיו של אדמו"ר הזקן. תוך עשר שנים נהו אחריו אלפי חסידים, ואולי אפילו עשרות אלפים. כיוון שהוא לא היה יכול לקבל את כולם ל"יחידות" ולהדריך אותם באופן אישי, הוא כתב להם את ספר התניא בתור ספר הדרכה לעבודת ה'. לאחר מכן הוא צמצם את הפגישות איתו, ונקבעו הגדרות מי יכול להיפגש איתו ומתי, כי פגישה אישית עם כולם הייתה בלתי אפשרית לחלוטין. כתיבת ספר התניא יצרה, למעשה, את הספר השיטתי הראשון בתולדות החסידות. לא אוסף דרושים, לא תשובות לשאלות, אלא פריסה רחבה ומסודרת של היסודות שצריך לדעת כל חסיד.

יצוין שאדמו"ר הזקן היה מעורב בניסיונות לגשר בין החסידים למתנגדים. בתקל"ב, שנה לפני פטירת המגיד, יצא בווילנה חרם על החסידות. אדמו"ר הזקן יצא לווילנה עם רבי מנחם מנדל מויטבסק, בשליחות המגיד, כדי להפגש עם הגר"א ולהבהיר לו שחלק מהשמועות על החסידות הן לשון הרע. הגר"א שמע שהם מגיעים, ברח מביתו, וחזר רק לאחר שעזבו את וילנה. גם לאורך תקופתו כמנהיג החסידות, לאדמו"ר הזקן היה חשוב למנוע עימותים עם המתנגדים, והוא הורה לחסידיו להגיב באיפוק מול הטענות והפעולות נגדם, גם אם יהיו לזה מחירים.

כחלק מהמחלוקת בין החסידים למתנגדים, הלשנות של המתנגדים הביאו לכליאתו של אדמו"ר הזקן בכלא הרוסי. במהלך מאסרו הוא עבר חקירה, בין השאר בחשד שתנועת החסידות היא התארגנות שעלולה לערער את החברה ולסכן את השלטון. בחסידות חב"ד רואים את המאסר כקטרוג על תנועת החסידות, ואת השחרור מהכלא כאות משמים שאפשר להפיץ את מעיינות החסידות חוצה.

בתורתו של אדמו"ר הזקן ניכר שימוש רחב בקבלה. שאלת העיסוק בקבלה, בעיקר מול הציבור הרחב של החסידים, הייתה שנויה במחלוקת בין ראשי החסידות. המגיד ממזריטש בוודאי עסק בתורת הנסתר, אך בעיקר עם תלמידיו הצדיקים המקורבים אליו.

שמה של חסידות חב"ד – חכמה, בינה ודעת – מעיד כי זו חסידות שבנויה על עיון ובירור שכלי, ולא רק על רגש. מאפיין זה עורר ויכוח בתוך העולם החסידי, האם העבודה צריכה להיות מתוך עיון והתבוננות או מתוך אמונה פשוטה. אחד הביטויים לזה הוא בתפילה, שבחלק מהחסידויות היא מלאת רגש והתלהבות, ובחב"ד היא בנויה על עבודה של התבוננות. גם לימוד התורה קיבל מקום חשוב בחסידות חב"ד, כמביא לידי עבודת ה' בדבקות, וכן קיום המצוות נעשה מתוך לימוד והבנה של המצווה, של ידם אפשר להידבק ברצון ה'. אדמו"ר הזקן אף הדגיש שהעשייה של המצווה כהלכה חשובה לא פחות מהכוונה והרגש. חשיבות הלימוד ועשיית המצוות מתבטאת, בין השאר, בכתיבת "שולחן ערוך הרב", אחד מספרי ההלכה הגדולים שיצאו מתוך החסידות.

 

טעם הבריאה ועבודת ה' של הבינוניים

סוגיית טעם הבריאה מופיעה באמצע ספר התניא, בפרק לו. השאלה על טעם הבריאה עולה כבר בפתיחת הפרק שלפני כן:

גם להבין מעט מזעיר תכלית בריאת הבינוניים וירידת נשמותיהם לעולם הזה להתלבש בנפש הבהמית שמהקליפה וסטרא אחרא, מאחר שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם ולדחותה ממקומה בחלל השמאלי שבלב שלא יעלו ממנה הרהורים אל המוח, כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה היא בתקפה ובגבורתה אצלם כתולדתה רק שלבושיה אינם מתלבשים בגופם כנזכר לעיל, ואם כן למה זה ירדו נשמותיהם לעולם הזה ליגע לריק חס ושלום להלחם כל ימיהם עם היצר ולא יכלו לו.

(ליקוטי אמרים, לה)

כדי להבין את השאלה ואת מיקומה, יש להסביר בקצרה כיצד בנוי ספר התניא.

ספר התניא הוא כאמור ספר הדרכה בעבודת ה'. הספר נפתח בהבנת המבנה הפנימי של האדם, שביסודה עומד העיקרון שלאדם יש שתי נפשות, אלוקית ובהמית. השאלה העולה בעקבות זאת היא מה ייעוד האדם, לאן הוא אמור להגיע ממצב זה. עבודתו היסודית של האדם היא כמובן לימוד תורה וקיום מצוות, שהם המביאים אותו אל הדבקות בקב"ה. אולם מעבר לזה, אדמו"ר הזקן מחלק בין שני סוגי אנשים – יש "צדיקים" שאין להם מלחמה בתוכם מול רע, ויש "בינונים" שמצויים כל ימיהם במלחמה מול הנפש הבהמית, וזו העבודה שלהם. בינוני אינו בהכרח מי שחציו זכויות וחציו עברות, אלא מי שמצוי במצב נפשי של מאבק תמידי, וייעודו להכריע כל פעם לצד הנפש האלוקית.

לאחר ביאור ארוך בעניין זה, מתחיל אדמו"ר הזקן להסביר מה בכלל תכלית בריאת הבינונים. למה לקחת נשמה מלמעלה, ולהניח אותה בעמדת מאבק בלתי פוסק? כך מגיע אדמו"ר הזקן לשאלת טעם הבריאה. הוא אינו מגיע מטעם הבריאה לשאלת ייעוד האדם, אלא עוסק באריכות בייעוד האדם ומשם עובר לשאלת טעם הבריאה:

והנה מודעת זאת מארז"ל שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. והנה לא שייך לפניו יתברך בחי' מעלה ומטה כי הוא יתברך ממלא כל עלמין בשוה. אלא ביאור הענין כי קודם שנברא העולם היה הוא לבדו יתברך יחיד ומיוחד וממלא כל המקום הזה שברא בו העולם וגם עתה כן הוא לפניו יתברך רק שהשינוי הוא אל המקבלים חיותו ואורו יתברך שמקבלים ע"י לבושים רבים המכסים ומסתירים אורו יתברך...

(שם, לו)

השיטה המסבירה את טעם הבריאה בכך שהקב"ה רצה דירה בתחתונים מופיעה כבר בחז"ל במדרש תנחומא, אך באופן מעניין, היא לא זכתה להימנות כאחד מהטעמים לבריאה אצל חכמי ישראל לאורך הדורות, עד שהגיע בעל התניא. בשיעורים הבאים נראה מה משמעותו של טעם זה לשיטתו, ומהן השלכותיו.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ב.