טעם הבריאה במשנת הרב אשכנזי (מניטו) | 1

בשיעור הבאים נעסוק בדבריו של הרב יהודא ליאון אשכנזי, המכונה 'מניטו' (תרפ"ב-תשנ"ז, 1922-1996), בסוגיית טעם הבריאה. למשנתו של הרב אשכנזי ייחדנו סדרה בפני עצמה (שבעקבותיה יצא הספר 'שערים למשנתו של הרב יהודא ליאון אשכנזי'), וכאן נביא רק את הקטעים הנוגעים לטעם הבריאה וייעוד האדם, סוגיה שהרב אשכנזי עסק בה בהרחבה.

תחילה נעמוד על מושגי יסוד שהשתמש בהם הרב אשכנזי בסוגיה, "הבריאה" מול "מחשבת הבריאה", ובשיעורים הבאים נראה כיצד הוא מסביר דרכם את טעם הבריאה וייעודו של האדם.

 

האם העולם נברא מושלם?

קריאה פשוטה בפרשת הבריאה יוצרת את הרושם הכללי שהעולם שנברא הוא עולם טוב ושלם. כך נראה לאורך הפרק, שחוזר ומשתמש בביטוי "וירא א־לוהים כי טוב", ואף בסיומו נראה שאלוקים השלים את כל מלאכתו. העולם כולו, כולל האדם אשר בו, כולו טוב מאוד.

אבל במבט על המציאות שאנו חיים בה לא קל לקבל את המסקנה הזו. כשאנו מסתכלים על העולם, על החיים האנושיים, על סביבתנו הקרובה, איננו רואים רק טוב. המציאות נראית רחוקה מאוד מהרושם המושלם שבפסוקי הבריאה.

ניתן להסביר, כפי שראינו אצל כמה מחכמי ישראל עד כה, שהעולם שאנו חיים בו אינו מושלם בכוונה, מתוך תפיסה מסוימת של ייעוד העולם עבור האדם: לפי תפיסה זו יש בעולם טוב ורע, כדי שתהיה לאדם בחירה חופשית ביניהם, על מנת שיקבל שכר על בחירתו בטוב ובקיום המצוות. הטוב והרע שבעולם מאפשרים את הבחירה החופשית של האדם לאורך ה'ביוגרפיה' שלו, שמסתיימת בקבלת השכר בעולם הבא.

אולם הסתכלות זו אינה מספקת את הרב אשכנזי. אחת הבעיות בהסתכלות זו היא ההתעלמות שיש בה מציר מרכזי שאנו רואים בתורה — ההיסטוריה. כפי שמדגיש הרב, היסטוריה איננה ביוגרפיה, כלומר סך חייו של אדם פרטי כלשהו, אלא מהלך של אלפי שנים. עצם קיומו של מהלך היסטורי משמעותו שמתרחשים בעולם שינויים. לו נועד העולם לתת תנאי פתיחה שמאפשרים באופן מושלם בחירה חופשית לאדם, הם היו צריכים להיות נצחיים, כיוון שלא הייתה כל סיבה לשנות אותם. גם אם כל אדם כשלעצמו עובר שינויים של עלייה או ירידה במשך מאה ועשרים שנות חייו, העולם בכללו היה אמור להישאר אותו דבר. אבל זה אינו המצב, שהרי הציר ההיסטורי מראה שהעולם עובר מהלך של שינוי והתפתחות.

הרב אשכנזי מחדד את עניין המהלך ההיסטורי על ידי הצבעה על כמה מדרשי חז"ל. מדובר במדרשים המוסבים על אותם פסוקים שהזכרנו, פסוקי בריאת העולם, ויוצרים תמונה אחרת מזו שתיארנו.

 

העולם מצריך השלמה

עיון מדוקדק בפרשת הבריאה מגלה דברים מפתיעים. בפסוק הראשון מופיעה לכאורה הבריאה הראשונית והיסודית של העולם, ומיד אחר כך מתגלה שהעולם מצוי במצב של תוהו ובוהו. לא כך היינו מצפים שיתחיל תיאור אידיאלי של בריאה אלוקית. בנוסף, כשהאדם נברא, אלוקים מצווה אותו לפרות ולרבות ולרדות בארץ; תביעה זו מוטלת על האדם אבל תלויה בבחירתו, ואין הכרח שהוא יעמוד בה. בנקודה זו מתגלה שהעולם אינו מושלם, אלא שלמותו תלויה באדם, וכעת השאלה היא אם הוא ידאג שהעולם יהיה שלם או לא.

ראינו כבר את מדרש חז"ל, הדורש את המילה 'בראשית' כתיאור תכלית — 'בשביל ראשית', יש ראשית כלשהי שבשבילה נברא העולם. במבט ראשון בפרשת הבריאה לא מתוארים לה תכלית ויעד. אלוקים אינו מסביר לשם מה הוא בורא כל פרט בעולם, וגם לא את יעדו של העולם בכללו. חז"ל חושפים מתוך המילה 'בראשית' שיש מחשבה שקדמה לבריאה, והיא התכלית שכל הבריאה נועדה לממש.

שני מדרשים אחרים מתייחסים לסוף הבריאה. האחד דורש את התרשמותו של אלוקים מכלל הבריאה:

הנה טוב מאד — זה יצר טוב, והנה טוב מאד — זה יצר הרע.

(בראשית רבה, פרשה ט)

פסוק זה נראה כתיאור של שלמות הבריאה, אך חז"ל מוצאים בו דווקא רמז לחיסרון הגדול שבה. מדרש נוסף שהרב אשכנזי מצטט (שלפנינו במדרש מופיע בניסוח קצת שונה) משלים את המדרש הראשון הדורש את המילה 'בראשית', תוך שהוא מתייחס למילים האחרונות בפרשת הבריאה — "אשר ברא א־לוהים לעשות":

כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה, הדא הוא דכתיב ׳אשר ברא אלוקים לעשות׳ אשר ברא ועשה אין כתיב כאן, אלא לעשות לומר שהכל צריך תיקון.

(בראשית רבה, פרשה יא)

לפי המדרש, המילה 'לעשות' מלמדת שהעולם עדיין דורש עשייה. הוא אינו שלם. במילים אחרות, חז"ל אומרים כאן שכל מה שנברא בששת ימי בראשית הוא חסר. אמירה זו מנוגדת לחלוטין לרושם הפשוט שקיבלנו, אבל מסבירה את כל התורה שבאה אחרי פרשת הבריאה: כעת מתחיל תהליך העשייה שמשלים את העולם.

הכול צריך תיקון, קרי השלמה בעולם העשייה, במציאות ההיסטורית. זו המשימה שמקבל האדם על עצמו בסוף ששת ימי המעשה. במחשבת הבריאה הכול כבר קיים שלם. אולם בעולם המציאות אין זה כך: נדרשת עשייה כדי להגיע למדרגה הרצויה. תהליך התיקון אינו תהליך מיסטי אלא תהליך היסטורי המביא לידי התאמה מלאה בין מציאות העולם הזה ובין מחשבת הבורא. כאשר הופך העולם הזה להיות העולם הבא, אין עוד פער. העולם מתוקן.

(סוד מדרש התולדות ג, עמ' 64–65)

יש פער בין האמת — כך רוצה הקב״ה שהעולם האמתי יראה, ובין המציאות — כך הוא עולמנו בתחילת דרכו ההיסטורית. עצם קיום פער זה בין האמת למציאות מוביל אותנו לתפוס את העולם כעולם דינמי, השואף, הזקוק להשתכללות, להשתלמות, לתיקון בלשון המקובלים.

(סוד מדרש התולדות ג, עמ׳ 50)

אם כן, יש מחשבה שקדמה לבריאה, יעד שהבריאה באה להגשים. יעד זה לא מומש בשלב הבריאה; הבריאה הייתה רק נקודת פתיחה לתהליך ארוך, שאמור להביא את מחשבת הבריאה לידי מימוש.

 

מחשבת הבריאה והמציאות — האידיאל והמימוש

נרחיב יותר בהסברת העניין. בניגוד לגישות פילוסופיות ודתיות שונות, שאינן מוכנות לקבל יחד שתי טענות — שאלוקים ברא את העולם ושהעולם חסר, ועל כן בורחות לפחות מאחת משתי הטענות, התורה מלמדת שאכן אלוקים ברא במכוון עולם חסר. כיצד זה ייתכן?

כדי להבין זאת יש להבחין בין מחשבת הבריאה לבריאה, או בלשונו של הרב — בין מחשבת הבריאה ובין המציאות. העולם נברא לתכלית שתיקרא 'מחשבת הבריאה'. מחשבת הבריאה מתארת את מצבו השלם המיועד של העולם הנברא, כפי שראוי שיהיה בעיני הבורא. אלא שהקדוש ברוך הוא עשה את המציאות חסרה ורחוקה ממצב ראוי זה בתחילת דרכה. היא נועדה להתעלות מנקודת ההתחלה החסרה, עד לנקודת התכלית שבה היא תהיה שלמה.

הבחנה זו שבין המציאות הנבראת לבין מחשבת הבריאה, מצוינת אצל חז"ל באמצעות המושגים 'עולם הזה' ו'עולם הבא'. עולם הזה הוא המציאות כפי שהיא בכל שלב, והעולם הבא הוא העולם כפי שהוא ראוי להיות וכפי שיהיה כשיגיע אל שלמותו ותכליתו. במקרא ובלשון המקובלים היא מצוינת באמצעות המושגים 'עולם הבריאה' ו'עולם העשייה'. הניגוד בין שני קטבים אלו הוא הניגוד שבין האידיאל לבין המציאות.

אלוקים ברא את העולם חסר במכוון —'תוהו ובוהו וחושך', כדי שמתוך תהליך יגיע אל שלמותו.

 

השלמת העולם — בציר ההיסטורי

כיצד מתבצעת השלמת העולם? הציר שבו מתרחש התהליך הוא ההיסטוריה. רואים זאת באופן מובהק במדרש אחר, על הפסוק השני בבראשית:

ר״ש בן לקיש פתר קריא בגליות: ׳והארץ היתה תהו׳ זה גלות בבל שנאמר (ירמיה ד) ׳ראיתי את הארץ והנה תהו׳, ׳ובהו׳ זה גלות מדי (אסתר ו) ׳ויבהילו להביא את המן׳, ׳וחושך׳ זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק בא־להי ישראל, ׳על פני תהום׳ זה גלות ממלכת הרשעה שאין להם חקר כמו התהום, מה התהום הזה אין לו חקר אף הרשעים כן, ׳ורוח א־להים מרחפת׳ זה רוחו של מלך המשיח היאך מה דאת אמר (ישעיה יא) ׳ונחה עליו רוח ה׳׳.

(בראשית רבה, פרשה ב)

לפי ריש לקיש, הפסוק מונה ארבעה חסרונות תשתיתיים שנמצאים ביסוד הבריאה. חסרונות אלה הם בסיס לכוחות השליליים שיתפתחו מהם, וכל אחד מהם יופיע בשלב אחר על במת ההיסטוריה, עד להשלמת כל החסרונות. זהו הרצף ההיסטורי — מתקופת בבל לתקופת פרס, משם לתקופת יוון ומשם לתקופת רומי והלאה. מהלך זה אמור להסתיים בימות המשיח, 'ביום ההוא [ימות המשיח] יהיה ה' אחד ושמו אחד'.

לפי ר״ש בן לקיש היסטוריית עם ישראל, לב האנושות על־פי הגדרתו של רבי יהודה הלוי (כוזרי ב, לו; מד), נראית כרצף של גלויות ורדיפות, של מצבים לא נורמליים. האם יש סוף להיסטוריה עגומה זו? המקור לאופטימיות של ר״ש בן לקיש הוא הימצאותה של 'ורוח א־להים מרחפת על פני המים׳ כבר בהתחלה, כאשר הכול נראה כתוהו ובוהו בלבד. יש מגמה, יש תכלית להיסטוריית העולם הזה, ותכלית זו כבר כלולה בהתחלה. יש תכלית לעמלנו בעולם הזה, ובזכות עמלנו מתהווה העולם הבא מתוך העולם הזה.

המושג 'אורו של משיח', המכוונן את ההיסטוריה העולמית והאנושית למטרה הרצויה, להצלחה, הוא מושג מרכזי אצל חז״ל משום שתהליך התפתחותי, דינמי כשלעצמו יכול להיות אקראי ומקרי ועלול להביא לידי מבוי סתום או חזרה לנקודת ההתחלה — חזרה לאי סדר, לתוהו ובוהו, במקרה של כישלון טוטלי. יש בעולם כוח אחדותי. הכול מתחיל מן האחדות המוחלטת ואותו כוח אחדותי מביא לידי

הופעת האחדות — אחדות ההפכים, בסופו של התהליך ההיסטורי. בין שתי נקודות אלו מתנהלת ההיסטוריה של עולמנו — העולם הזה.

(סוד מדרש התולדות ג, עמ' 68–69)

תפיסה זו אינה עולה בקנה אחד עם עולם שלם סטטי, שמורכב מבני אדם שכל אחד מהם מקיים מצוות ומקבל את שכרו. העולם הוא דינמי, הוא רצף של התרחשויות שמכוון להביא את העולם בתהליך היסטורי לממש את מחשבת הבריאה.

 

השלכותיה של תפיסת מחשבת הבריאה

הרב אשכנזי טוען שכאשר מבינים את התפיסה הזו, מתבררים גם יסודות אחרים ביהדות. מלבד תפיסת ההיסטוריה, מתבאר כך גם מושג הנבואה. אנו רואים לאורך כל התנ"ך שהקדוש ברוך הוא בוחן את המציאות, ומודיע על ידי עבדיו הנביאים מה שיפוטו כלפיה. שיפוט זה בא לידי ביטוי גם בדין הנעשה מדי ראש השנה. מה משמעותו של השיפוט? מה הקריטריונים שלו?

השיפוט נעשה בהתאם למחשבת הבריאה, ליעד שאליו העולם אמור להגיע. הקריטריונים לשיפוט אינם המציאות כפי שהיא כרגע, אלא המגמה שבה נע העולם לתכליתו. בפרק הבא נעסוק בטיבו של יעד זה, ובקריטריון השיפוט של המציאות שנגזר ממנו.

הזכרנו את מקומם המרכזי של המשיח והגאולה. משמעותם הפשוטה של מושגים אלה היא שתהיה מציאות שלמה בעתיד, יש לעולם מגמה שאמורה להתממש. עיקרון זה בא לידי ביטוי גם באופיו של עם ישראל, באופן ממשי: לאורך כל הדורות עם ישראל היה בשפל המדרגה, ועם זאת הוא התאפיין באופטימיות בלתי רגילה, אמונה מוחלטת שיהיה טוב. זו אמונה בתהליך שבו צועד העולם למימוש מגמתו.

 

היסטוריה ומשיחיות — מבט משווה

התורה היא מקור האמונה שהעולם צועד לשלמות. תפיסת מחשבת הבריאה ייחודית לעם ישראל על פני שאר העמים והאמונות. נקודה זו משמעותית אצל הרב, שבכתביו עוסק הרבה בדיאלוג מול זרמים אחרים בעולם. הוא מנסה תמיד לחדד מה ייחודה של היהדות, מהי האמירה שהתורה מחדשת. בסוגיה זו, התפיסה השלטת בעולם היא סטטיות, מחזוריות. באלילות המציאות סובבת על מקומה באופן מחזורי (כעונות השנה שנעות במעגל בלתי פוסק שנשאר במקום). הפילוסופיה היוונית דוגלת בעולם סטטי־נצחי ובעולם קדמון שתמיד היה ותמיד יישאר אותו דבר. עולם ללא תכלית וללא מגמה.

אצל האסלאם תפיסה זו מופיעה בלבוש הפטאליסטי. העולם כולו הוא הווה אלוקי. הכול 'מכתוב', הכול גזור מראש בידי האלוקים, וכל תפקידו של האדם הוא להיות כנוע מלפניו ולקבל את גזרתו. זהו תפקידו כלפי פנים, וכלפי חוץ הוא צריך להכניע גם את האחרים. גם במזרח, האידיאל הוא בריחה מההיסטוריה; לא פעילות לתיקון העולם, אלא השחרור מהניסיון לתקן ומהאכזבה המלווה אותו. השלמה עם המציאות כפי שהיא.

בנצרות דווקא כן מוקדש מקום מרכזי למשיח, ואין זה מפתיע, כיוון שהיא בנתה את עצמה על בסיס היהדות, ו'גנבה' את מושג המשיח בשינוי (ראה בדברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים). היא שללה מעם ישראל את היותו עם ישראל, אבל השאירה את יסוד העתיד השלם (הנצרות גם שללה את יסוד התהליך שבתפיסה היהודית, כי שיתבאר בשיעור הבא). בהמשך הנצרות התגלגלה במודרנה, שאימצה גם את יסוד התהליך החותר אל המצב השלם, והציבה את השאיפה לפתח את העולם. למעשה היא לקחה את הרעיון היהודי, לאחר שהופיע בכלים נוצריים, אלא שהיא הוציאה את האלוקים מהסיפור והניחה במקומו את האדם. אבל עצם רעיון ההתקדמות של העולם אל שלמותו — זהו חידוש של היהדות.

זרמים רבים של הפילוסופיה מתארים את החיים כתאטרון אבסורד וטוענים כי אין טעם במאמץ מוסרי, שכל תקווה לשינוי, לשיפור המצב היא תקוות שווא משום שבסופו של דבר תגבר חוקיות העולם. פסימיות מוחלטת. כאן באה התורה ומחדשת חידוש עצום: המציאות נראית אכן מציאות של אי צדק מוחלט, של אי סדר, של חוקיות עיוורת, נוראית, וגורל הצדיק נראה דומה לגורל הרשע, אולם מציאות זו אינה המילה האחרונה אלא שלב ביניים, הכרחי, אבל זמני... עלינו לדעת, על אף שהמציאות נראית כלא משביעת רצון בלשון המעטה, שמציאות זו היא תוצאה של מעשה הבריאה, של מעשה רצוני, חופשי, ללא שום הכרח של בורא העולם ויש סיבה ותכלית לכך. העולם הזה אינו סוף פסוק. העולם הבא מתהווה מתוכו וסופו להופיע.

(סוד מדרש התולדות ג, עמ' 66–67)

עדיין לא ביררנו מהי מחשבת הבריאה, כלומר מה צורתה הראויה והשלמה של המציאות, וגם לא מדוע נברא העולם חסר ולא שלם ומה צריך לעשות על מנת להביאו לשלמותו. שאלות אלו קשורות לסוגיה הרחבה שבה אנו עוסקים, טעם הבריאה וייעוד האדם, ובשיעור הבא נראה כיצד הרב אשכנזי מתייחס אליה ישירות. מכל מקום, עיקרון היסוד הוא שיש לבריאה ייעוד, לממש בעולם את מחשבת הבריאה, וזה עניינו של הציר ההיסטורי.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ב.