טעם הבריאה במשנת הראי"ה קוק | 1

ליבת שיטתו של הרב קוק בסוגיית טעם הבריאה מצויה בספר שמסדר את שיטתו ההגותית - באורות הקודש חלק ב, אך נגיע אליה בשיעור הבא. נתחיל דווקא מכמה קטעים שכתב הרב קוק בתקופה מוקדמת יותר, לפני הפסקאות שנכנסו לאורות הקודש.

 

שני הטעמים

הפסקה הראשונה שנראה לקוחה מתוך "טוב ראיה", ביאורים של הרב קוק על סדר הש"ס. בסיפור הידוע על חוני המעגל, שעג עוגה ודרש מהקב"ה להוריד גשם, מספרת המשנה (תענית ג, ח) ששמעון בן שטח רצה לגזור נידוי על חוני המעגל. בשאלה על מה היה אמור חוני המעגל להתחייב נידוי, יש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. לפי הבבלי, חוני המעגל הגיס דעתו כלפי מעלה; אלא שהרמב"ם לא מציין את הגסת הדעת כלפי מעלה בתור מעשה שחייבים עליו נידוי, והמשנה למלך מסביר שהוא הלך לפי הירושלמי, שחוני המעגל היה אמור להתחייב נידוי מטעם חילול השם. הרב קוק מבאר שיש מחלוקת בין התלמודים בהגדרת חילול השם:   

ואולי יש לומר דענין חילול השם יש לו שתי הוראות. הא' היא כפשוטו שחייבים אנו להרבות כבודו של השי''ת בעולם, וכיון שהוא גורם איזה מיעוט ח''ו בכבודו ע''י הגסת דעתו הרי זה חילול השם, ועוד יש ענין חילול השם שרבים למדים להקל כדפירש רש''י ביומא ספ''ב וזהו חלול השם המעשי. ויש לומר שתלוי בתכלית הבריאה, אם הוא כדי שישתלמו השמות שהוא כבוד שמים, או להיטיב לברואים כדאיתא בתחילת עץ חיים. על כן סבירא ליה להרמב''ם דהירושלמי ביאר ענין הגסת דעתו כלפי מעלה שיסודו הוא מביא את הרבים לידי חלול השם אבל מצד עצם הענין לא שייך כלל  מיעוט כבוד שמים, כיון שודאי עשה זאת בשביל אהבת השי''ת ואהבת ישראל שהוא עצמו כבודו יתברך, אלא מפני טעות הרבים שאינם יורדים לסוף דעתו ונראה כחלול השם חלילה.

(טוב ראיה, עמ' צז)

הרב קוק מסביר שניתן לדבר על שני רבדים של חילול השם, מהותי ומעשי, ובהם נחלקו הבבלי והירושלמי. מבחינה מהותית חוני עצמו לא חילל את השם, אך הנהגתו יכולה הייתה להביא לחילול השם. בזה נחלקו הבבלי והירושלמי, ועל כן לפי הירושלמי היה במעשהו משום חילול השם, שלא כבבלי. אלא שהראי"ה הולך צעד נוסף ותולה את המחלוקת הזו בשאלה שורשית יותר – שאלת טעם הבריאה. הוא מזכיר כי בדברי האר"י הופיעו שני הסברים לטעם לבריאה (כפי שגם אנו ראינו) – האם העולם נברא כדי לגלות את שמות ה', או כדי להיטיב לברואים. לפי הטעם של גילוי השמות, חילול השם הוא פגיעה בהופעת שם ה', ואילו לפי הטעם של ההטבה לברואים, חילול השם הוא מצד ההשפעה השלילית על הבריות. לפי הירושלמי, היה כאן חילול השם, אלא שחילול השם של חוני המעגל לא היה חילול השם עצמי, שהרי כוונתו בוודאי הייתה לטובת עם ישראל. הבעיה הייתה מצד האופן שבו אחרים קלטו את מעשיו. הבבלי הלך לפי הטעם שהעולם נברא לגילוי שמותיו של הקב"ה, וחוני המעגל עצמו לא פגע בגילוי שמותיו. מתברר מכאן שהמחלוקת על טעם הבריאה יכולה להיות שורש ויסוד למחלוקות אחרות.

 

האם נוח לו לאדם שנברא

במקום אחר  - בהדרן שאמר בסיום ש"ס - מקשר הרב קוק מחלוקת נוספת למחלוקת יסודית זו בטעם הבריאה. מדובר במחלוקת בית שמאי ובית הלל אם נוח לו לאדם שנברא – או להפך:

והנה בית הלל ובית שמאי פליגי אם נח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא או להפך. ופשוט שמצד השכר עולם הבא עדיף ובעולם הזה נח לו שלא נברא, ומצד ערך השקפת העבודה עוה''ז עדיף, ונח לו שנברא. ובית הלל הנוטים לחסד סבירא להו דעיקר כוונה העליונה היא הטובה לאדם, אם כן השכר עיקר ועוה''ב עיקר ובעוה''ז נח לו שלא נברא, ובית שמאי סבירא להו דעיקר הבריאה היא לכבוד השי''ת, ואם כן העבודה עיקר ועוה''ז עדיף אם כן מקודש קודם, ולכן קדמה קריאת שמע דאוריתא דמקודש קודם, אבל לבית הלל דאזלי' בתר מעשה, למעשה נח לו שלא נברא אם כן עוה''ב עיקר, שהתכלית היא טובת האדם, על כן מעלין בקודש. וצ''ל שיש יתרון לתפילה.

(אוצרות הראי"ה, הדרן על הש"ס)

לפי בית שמאי, העולם נברא בשביל גילוי שמות ה' – ולכן העיקר הוא עבודתו של האדם בעולם הזה, ונוח לו שנברא; אולם לפי בית הלל העולם נברא בשביל להיטיב לברואים – ולכן הטוב העיקרי הוא בעולם הבא, ונוח לו לאדם שלא נברא בעולם הזה (הרב קוק מבין שבית שמאי הם האומרים שנוח לאדם שנברא, ובית הלל הם האומרים שנוח לו שלא נברא. אולם אפשר גם להבין הפוך, שכן בגמרא עצמה כתוב "הללו אומרים" ו"הללו אומרים", מבלי לציין מי אמר איזו דעה).

הצגה זו של טעם הבריאה כמחלוקת היא חידוש בסוגיה. ראשית, רוב חכמי ישראל שראינו הבינו את טעם הבריאה בדרך מסוימת אחת, ואילו הרב קוק מציג שני טעמים יחד, וטוען שבחז"ל שתי הדעות קיימות. היו שהציגו שני טעמים בתור שני רבדים שונים, אחד חיצוני יחסית ואחד פנימי יותר (כגון הרמח"ל), אבל הרב קוק מציג זאת כמחלוקת בין שני יסודות שווים. שנית, אם נדמה היה, במחשבה ראשונה, שסוגיית טעם הבריאה עוסקת באופן הגותי ומופשט בעניינים שקדמו לעולם ואינם רלוונטיים כמעט לחיים, לפי הרב קוק זו סוגיה רלוונטית בעלת השלכות ישירות אלינו.

 

בשביל התורה ובשביל ישראל

במקום נוסף, בספר הדרשות "מדבר שור", מטפל הרב קוק בשתי תכליות שיש לבריאה:

והנה עוד דרשו חז"ל: '"בראשית' בשביל התורה שנקראת ראשית, שנאמר: 'ד' קנני ראשית דרכו', ובשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר: 'קדש ישראל לד' ראשית תבואתה', נראה ששמו אל בריאת העולם שתי תכליות, התורה וישראל. ונראה שכונו באמרם התורה כפי מש"כ שעיקר התורה הוא צורה שבה כלול גם כן כח הבריאה ברצונו יתברך שמו, אבל היא חשובה מאד בפני עצמה כשלא יצאה לפעול בכחה, מכל מקום כל דבר שיש בו ענין פעולה בכח הוא יותר שלם כשמוציא אל הפועל שלמותו. אם כן מצד חשיבות התורה רצה השי"ת להשלימה שתוציא שלמותה אל הפועל ממש, וזהו שנברא העולם "בשביל התורה", שתוציא התורה גם כן בפועל את השלמות שבה בכח, ותצא לאור ע"י היצירה. אבל עוד תכלית אחת נמצא לבריאה, והיא למען טובו ית' כדי שיהיו נמצאים המקבלים את טובו בתכלית השלמות, וזהו "בשביל ישראל", שהם ראויים לקבל את עומק הטוב מידו. ועל פי אלה שתי המטרות הכוללות בנוי' שלמות האדם, בקיום התורה ותלמודה, והישרת המדות. כי לענין התכלית האחת שהיא בשביל התורה, כדי להשלים את התורה, אין השלמתה השלמה אמתית כי אם כשנמצאים בבריות הולכים ע"פ דרכה, ועושים מצותיה, ולומדים אותה לשמה. ולענין התכלית של קבלת הטובות מאתו ית', על זה תועיל הטבת המדות שראש כולן היא הענוה, ומגדרי הענוה הוא להכיר חסרונו, וכל מה שמכיר יותר חסרונו יהי' מקום שישלים אותו השי"ת בטובו. 

(מדבר שור, הדרוש האחד עשר)

גם כאן הרב מציין שני טעמים, והפעם מביא לזה מקור מחז"ל. נזכיר כי את ההסברים "בשביל התורה" ו"בשביל ישראל" פגשנו ברש"י בתחילת התורה, ומאז לא הרחיבו בהם הרבה במשך הדורות, עד המגיד ממזריטש. גם אצלו לא הובא אותו מדרש בדיוק שמצטט רש"י, אלא מדרש דומה משיר השירים רבה. הרב קוק מביא את שני ההסברים הללו, ואומר כי אלו שני טעמים שונים. הטעם "בשביל התורה" מקביל לטעם של גילוי שמות ה', ו"בשביל ישראל" מקביל לטעם ההטבה לברואים. התורה, במובן זה, היא מצד הערך העצמי שלה, ולא מצד התועלת הטובה שלה לברואים; ישראל, במובן זה, הם הברואים שמיועדים לקבל את ההטבה, כפי שאנו מוצאים בכמה מקומות בתורה (כגון בדברי משה לחובב המדיני, "כי ה' דבר טוב על ישראל", במדבר י, כט). בהמשך אומר הרב קוק שהפסוק "השמים כסאי והארץ הדום רגלי" (ישעיהו סו, א) רומז למחלוקת זו, האם העולם נברא בשביל "השמים"-התורה, או בשביל "הארץ"-הנבראים.

נראה שהרב לא בא להציג מחלוקת בלבד, אלא שהוא רואה את שני הטעמים לבריאה כמשלימים. אם בית הלל ובית שמאי נחלקו בשאלת טעם הבריאה, משמע שאלו שתי זוויות ראייה שונות ומשלימות, כפי שבאופן כללי בית שמאי ובית הלל משלימים זה את זה (בית שמאי מסתכלים מצד מידת הדין, ובית הלל מצד מידת החסד). שני המבטים יחד תופסים את סוגיית טעם הבריאה מכל צדדיו.

מבט זה של הרב קוק אינו מפתיע, שכן דרכו בסוגיות רבות הוא לחפש את ההרמוניה ואת מקומה של כל דעה, מתוך כוונה להביא לשלום הדעות.

 

היחס בין שני הטעמים

האם בכל זאת יש סדר עדיפויות בין הטעמים לדעת הרב קוק? מה למעלה ממה, גילוי שמות ה' או ההטבה לברואים?

כשעסקנו ברמח"ל, ראינו אצלו דירוג בין שני הטעמים הללו שהביא האר"י (אליהם הוסיף הרמח"ל עצמו את יסוד גילוי הייחוד). הוא ביכר במפורש את יסוד ההטבה לברואים על פני גילוי שמות ה'. ראינו כי כך דירג גם רבי יוסף אירגאס בעל ה"שומר אמונים", אף הוא ממקובלי איטליה, שגילוי השמות הוא הטעם החיצוני וההטבה היא הטעם הפנימי. היחס הזה בין הטעמים מובן יותר, כיוון שפשוט יותר לומר שהקב"ה רצה להיטיב לנבראים, מאשר לייחס לו חוסר שלמות וצורך בגילוי שמו. לכן מתקבל יותר על הדעת שההטבה היא הטעם השורשי, וגילוי השמות תופס מקום חיצוני יותר.

אולם במקור נוסף בכתבי הרב קוק שעוסק גם הוא בשני הטעמים מצאנו עמדה הפוכה, שמעמידה את גילוי שמות ה' למעלה ממגמת ההטבה. את הבחירה הזאת אפשר להבין מפסקה אחרת של הרב קוק, בעולת ראיה, בביאור על מזמורי שחרית של שבת:

שעומדים בבית ד', בחצרות בית א-להינו. שני תוכנים יש להעבודה העליונה, על פי יסודי המגמות הא-להיות שבכללות ההויה בהקיפה. המגמה האחת האצילית היא מתעלה מכל רעיון של צרכי הברואים, רק ההשלמה של החפץ הקדוש הא-להי בעצמו זהו כל ענינה, והוא באמת התוכן הפנימי של העבודה, שעבדי ד' נכנסים בגללה לתוך הטרקלין הרוחני של מהות העבודה השלמה. המחשבה היא מתעלה כל כך ע"י הרעיון הקדוש הזה, עד שאין מיחסים יחש קשורי להענין הא-להי ביחש לכל נברא, כי אם שמו יתברך הקדוש לבדו הוא כל היסוד וכל המגמה.

אמנם יוצאים מזה, ויורדים למטה, לקשר הא-להי של ההטבה עם כל הברואים, עם המגמה של המשכת החסד לכל. וזאת היא הצורה של העבודה החצונה, עבודת החצרות, המבטחת את היחש של צור עולמים לבריותיו, להטבתם ואשרם. ואלה הם שני הסוגים של עבדי ד', אלה שעומדים בבית ואלה שעומדים לא בבית פנימה, רק בשיגוב אור ד' בעצמו לבדו, כי־אם דעתם פונה גם להמשכת חסד־א-ל על כל יצוריו, והם עומדים בחצרות בית א-להינו.

(עולת ראיה ב, עמ' עט)

המגמה ה"אצילית", כלומר המשתייכת לעולם האצילות שנמצא "אצל" הקב"ה, היא לממש רצון אלוקי. זו עבודת ה' של הטרקלין. לעומת זאת, מגמת ההטבה היא עבודת ה' של החצרות. הטעם של גילוי השמות עליון יותר, שייך למישור האלוקי, לעומת יסוד ההטבה ששייך למישור האנושי. לכן הוא הפנימי ביותר.

נסיים את דברינו בדברים שכתב הראי"ה בסוגייתנו לקראת סוף הספר עין איה. הדברים עמוקים מאוד ומצויים כחלק מסוגיה ארוכה, ואנו נשתדל לפחות להצביע על היסודות המרכזיים שמתחדשים כאן, גם אם לא נוכל להסבירם למלוא רוחבם ועומקם.

האידיאה הראשית במחשבת ההויה, בטהרה העליון, הרי היא מתפלגת לשני נחלים שוטפים, שכנסת ישראל ובית יעקב הנם אוצרות גילוייהם והבלטת מגמתם. השלמות הא-להית העליונה, שכל הטוב והיושר, כל מדות החסד והגודל, כל התפארת הנצח וההוד ברום מעלתם, יזהירו ויופיעו בכלל שלל צבעי רקמת חמדתם, זו היא עצת ד' העליונה, שממנה תוצאות לנחל הפונה אל ההויה וכל יצוריה בכללותה, [ל]הרבות הטוב והאושר, להיטיב ולעלה לכל. המגמה העליונה הא-להית והמגמה התחתונה העולמית, הם באמת אחוזים זה בזה כשלהבת בגחלת, כנשמה בגויה, ולשתי המגמות גם יחד בהאחזו ביסוד הוייתו, המגמה השרשית אחת היא, שאין לעמד על האופי, לברר את הודאיות, מה היא המגמה היסודית ומה הוא הטפל אליה, ואיך הוא התוכן המשותף שבשתיהן...

(עין איה שבת ט, קמד)

פסקה זו ממשיכה את המגמה של הפסקה הקודמת. מגמת גילוי מידות החסד, התפארת, הנצח וההוד – היא מגמת גילוי הספירות האלוקיות, כלומר גילוי שמות ה'. מטעם עליון זה לבריאה, נולד הטעם הנוסף – "להרבות הטוב והאושר" – ההטבה לברואים. הראי"ה מדרג את שני הטעמים כמו בפסקה מעולת ראיה, כעליון ותחתון, אך מוסיף שני דגשים: א: יש לתפוס את שני הטעמים כמאוחדים זה בזה ("כשלהבת בגחלת", ביטוי שמקורו בספר יצירה).  ב. יש להם שורש עליון שמעבר ליכולת השגתנו, עד שהדבר מבטל במידת מה את עצם היכולת לדרג ביניהם ("שאין לעמד על האופי... מה היא המגמה היסודית ומה הוא הטפל אליה"), כך שאכן אחד עליון ואחד תחתון, אך אין זה אומר שהעליון עיקרי יותר והתחתון טפל יותר. כאן מאחד אם כן הרב בצורה עמוקה יותר בין הטעמים.

עד כאן ראינו את דברי הרב קוק על היחס בין הטעמים המוכרים לנו, ובשיעור הבא נעיין בטעם נוסף לבריאה שטרם ראינו עד כה.

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ב.