טעם הבריאה במשנת רמח"ל | 1

 

תולדות רמח"ל וכתביו

הרמח"ל הוא אחד מראשי המדברים בסוגיית טעם הבריאה, כפי שנראה בשיעורים הקרובים.

הרמח"ל נולד באיטליה, ונפטר תוך פחות מארבעים שנה בארץ ישראל, אך בזמן קצר זה הספיק לעשות הרבה מאוד. ספרו הידוע ביותר של הרמח"ל הוא מסילת ישרים, שהתקבל בכל הזרמים והתפוצות בישראל. עוד שני ספרים מפורסמים יחסית הם דעת תבונות, העוסק בכמה נושאי יסוד באמונה באופן עמוק, ודרך ה', שמקיף נושאים רבים באמונה אך בצורה תמציתית וקצרה. מלבד הספרים המפורסמים יש לרמח"ל חיבורים קבליים רבים מאוד, שלא כולם הגיעו לידינו. מנגד יש לרמח"ל ספרים ששייכים לעולם הנגלה, מ"דרך תבונות" שמלמד כיצד ללמוד סוגיה בגמרא, ועד ספרי דקדוק, לוגיקה ורטוריקה. מנעד הספרים הללו מעיד על תלמיד חכם בעל רוחב אופקים יוצא דופן, כלפי פנים וכלפי חוץ.

הרמח"ל גדל אצל גדולי המקובלים באיטליה, מהם רבי ישעיהו בסן, שהיה חתן של זקן מקובלי איטליה, רבי בנימין הכהן. כשהיה הרמח"ל בן 23 כבר התחוללה סביבו סערה בקרב יהדות מרכז אירופה. מה הוביל לסערה?

סביב התלמיד חכם הצעיר התכנסו חבורה של תלמידים, כמה מהם מבוגרים ממנו (מהמפורסמים ביניהם היה דמות תורנית מיוחדת נוספת - רבי משה דוד ואלי, שרבים מכתביו יוצאים לאור בשנים האחרונות). אחד מהמסתופפים בצילו של הרמח"ל (רבי יקותיאל גורדון) שלח איגרת המתארת את ההתרחשות המיוחדת שבבית מדרשו של הרמח"ל, שזוכה לרוח הקודש, וכותב חידושים בקבלה על פי "מגידים" רוחניים שמתגלים אליו. נטען שם שהרמח"ל כותב המשך לספר הזוהר, מה שאפילו גדול המקובלים האר"י הקדוש לא התיימר לעשות, ככל הידוע לנו. היה זה כמה עשרות שנים אחרי הטראומה שהותיר אחריו שבתי צבי בעולם היהודי, וגם מעל הרמח"ל גרם הדבר לענן של חשד לשבתאות. את המחאה נגד הרמח"ל הוביל רבי משה חגיז, שהיה כבר בעל ניסיון בציד שבתאים. רבי משה חגיז חשש שסביב הרמח"ל מתפתחת כת מסוכנת שתוביל לאסון נוסף בעם היהודי, והוביל מלחמה נגד רמח"ל. בעקבותיו רבני איטליה ערכו בירור עם רבי ישעיהו בסן, רבו של רמח"ל, והוא ביקש מרמח"ל הסברים. רמח"ל הסביר את מעשיו באופן שממתן חלק מהעובדות שמתוארות באגרת, אך גם אישר שחלק מהעובדות האחרות אכן נכון. רבי בנימין הכהן זקן מקובלי איטליה שלח לו מכתב תמיכה מובהק, אך הוא נפטר לאחר חודשים אחדים, והותיר את רמח"ל ללא התומך העיקרי בו. בניסיון ליישב את המחלוקת, רמח"ל הצהיר שלא יכתוב עוד חיבורים על פי מגידים, ואת החיבורים שכבר כתב ינעל בתיבה, שאת המפתח אליה יפקיד בידי רבו רבי ישעיהו בסן.

הזמן עבר, ורמח"ל לחץ על רבי ישעיהו בסן שיאשר לו להדפיס ספר קבלה (כנראה היה זה קל"ח פתחי חכמה). רבי ישעיהו בסן ניסה לשכנע אותו לוותר והזהירו שהדבר עלול לפגוע בו, אך לבסוף נכנע ללחציו של הרמח"ל. רמח"ל נסע להדפיס את הספר, אך בית הדין בפרנקפורט עצר אותו בדרך בחשד שהוא עובר על ההתחייבות הראשונה שלו, והוציא ממנו התחייבות נוספת לא לכתוב עוד ספרי קבלה כלל. רמח"ל עבר לאמסטרדם, שם זכה ליותר תמיכה והכרה. הוא כתב את ספריו האחרונים, בהם מסילת ישרים, שהוא כביכול על דרך הנגלה, אך מי שמעיין בו רואה שזו הדרך שבה הגיע רמח"ל למדרגות רוח הקודש שלהן זכה.

רמח"ל נפטר בארץ ישראל. בדורות שלאחר מכן הגר"א ראה בכתביו חשיבות גדולה, וגם חלק מהזרמים בחסידות אימצו אותו, וכך נכנסה תורתו אל לב בית המדרש.

 

הטבה – בזכות ולא בחסד

סוגיית טעם הבריאה מרכזית מאוד אצל רמח"ל. רמח"ל הוא הדמות המובהקת ביותר בין חכמי ישראל שהציבה את סוגית טעם הבריאה בראש ספריה, ועל גביה בנתה את שאר סוגיות האמונה.

היסוד הראשון שאנו פוגשים בסוגיית טעם הבריאה, אצל רמח"ל, הוא פיתוח השיטה שהקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב. ראינו זאת בעיקר אצל רס"ג ורבי חסדאי קרשקש, וכן ראינו אזכור של השיטה באחת המסורות בשם האר"י. נשאלת השאלה: האם הוא ציון דרך משמעותית או שהוא חוזר על דברי רס"ג והאר"י?

רמח"ל מחדש דברים שלא הופיעו כלל, או שהופיעו בדרך אגב ולא בהקשר של טעם הבריאה. את היסוד הראשון נראה בדעת תבונות:

מה שנוכל להשיג בענין זה הוא, כי האל ית"ש הוא תכלית הטוב ודאי. ואמנם, מחק הטוב הוא להטיב, וזה הוא מה שרצה הוא ית"ש - לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה. ואמנם, כדי שתהיה ההטבה הטבה שלמה, ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה מקבלים אותה ביגיע כפם, כי אז יהיו הם בעלי הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב, כמי שמקבל צדקה מאחר. ועל זה אמרו (ירושלמי ערלה א, ג): "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה".

(דעת תבונות יח)

הפתיחה במשפט "מה שנוכל להשיג בענין זה הוא" מעידה שהרמח"ל מודע למורכבות הנושא ולקושי העקרוני הטמון בעיסוק בו: האם בכלים המוגבלים שיש לנו, שהם עצמם נוצרו בבריאה אפשר לדעת מה קדם לבריאה? כפי שאמרנו בשיעורים קודמים, המציאות שלפני הבריאה שונה לחלוטין מכל עולם המושגים שלנו, וספק אם ביכולתנו לתפוס דבר מה ממנה. בדברי רמח"ל רמוזה תשובה לשאלה זו. מחד, ברור שהכלים שלנו מוגבלים – "מה שנוכל להשיג בענין זה". מאידך, התורה וכלי ההשגה שלנו אלו הכלים שהקב"ה רצה לתת בידינו על מנת שנבין באמצעותם את הבריאה, ולכן מה שנשיג הוא הדבר שהקב"ה חפץ בו שנדע, והוא המותאם אלינו. לא יהיה זה ההסבר המלא של טעם הבריאה, אלא טעם הבריאה כפי שהוא משתקף ומתגלה בכלים שלנו, וכפי שנועד להשתקף.

לאחר מכן רמח"ל מביא את היסוד שדרך הטוב להיטיב, שהתבאר בהרחבה אצל ר"ח קרשקש. הוא מוסיף הסבר מדוע לא היטיב לנו הקב"ה מיד, ויש צורך בעולם שלם של תורה ומצוות, אם המטרה היא רק להיטיב. טעם הדבר לפי הרמח"ל הוא  מפני שההטבה השלמה לאדם היא דוקא כזו שהוא זוכה לה מכח יגיע כפיו, ללא בושה – "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" – שכר שקבלת מכח עמלך והוא מגיע לך, הוא יסוד האושר - אשריך. רמח"ל מתבסס בזה גם על דברי הירושלמי, שהמקבל פת מחברו מתבייש להביט בפניו, ולמעשה גם על מסכת אבות, "איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). המשמעות המדויקת של המשנה היא שעשיר הוא מי ששמח במה ששלו, בפרי עמלו. יש לתפיסה זו שורשים כבר בדברי רס"ג, שכתב כי הטוב ניתן לאדם בשכר על מצוותיו, אבל רמח"ל מחדד שהטוב שמשיג האדם בעמלו גדול מכל טוב אחר.

 

הטבה עצמית לאדם

עולה כאן קושיה מתבקשת – אם הצורך בעבודת האדם נובע מהצורך לפתור את הבעיה של הבושה, הקב"ה יכול היה לברוא את האדם עם פסיכולוגיה אחרת. ניתן היה לבטל את המנגנון שגורם לאדם להתבייש כשהוא מקבל טובה ללא עמל. מדוע העדיף הקב"ה לברוא עולם שלם על בסיס עבודה ועמל, רק כדי שהאדם לא יתבייש כשיקבל את הטובה?

בדברי רמח"ל בדעת תבונות עולה נקודה יסודית יותר - הדבקות. היחס בין העבודה לגמול, אינו רק עשיית כמה שיותר מצוות כדי לקבל כמה שיותר שכר, כפי שעולה מדברי רס"ג. האדם אינו צובר זכויות רשומות שמקנות לו הטבה בעתיד, אלא מטרתו להגיע לדבקות בקדוש ברוך הוא – ודבקות זו היא הטוב והאושר העליון. בשביל זה הוא צריך תהליך שלם של בניין אישיותי ושל קיום מצוות.

בדרך ה' רמח"ל מוסיף יסוד מהותי – העצמיות. בכדי להגיע לדבקות שלמה בקב"ה האדם צריך להידמות אליו, וכמו שטובו של הקב"ה הוא טוב עצמי, ואינו חיצוני, כך גם הטוב שבאדם צריך להיות ממנו עצמו, כלומר צומח מתוך עמלו.

לפי הסבר זה, הבושה אינה תופעה פסיכולוגית מקרית שאפשר היה לבטל, אלא ביטוי נפשי לנקודה אמיתית ומהותית. האדם באמת אינו אמור לקבל את טובתו מאחרים במובן שזה יהיה טוב חיצוני עבורו, אלא הטוב שלו צריך להיות עצמי לו. הוא עצמו צריך להידבק בקדוש ברוך הוא, כך שהזהות שלו תהיה דומה לאלוקים.

לאור יסוד זה, אחד היסודות החשובים ביותר אצל רמח"ל הוא הבחירה החופשית. האדם הוא היצור היחיד בעולם שניתנה לו בחירה, וחייו מלאים צמתים של בחירה בין טוב לרע. לפי רמח"ל הבחירה החופשית היא לב ליבם של חיי האדם, כי דרכה הוא בונה את עצמו בבחירתו שלו, מגיע לדבקות ונעשה ראוי לטובה.

 

האדם נברא להתענג

מקומה המרכזי של סוגיית טעם הבריאה בא לידי ביטוי גם בספר מסילת ישרים – שהוא ספרו היסודי של הרמח"ל בתחום עבודת ה'. רמח"ל פותח את הספר בייעוד האדם:

יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא...

(מסילת ישרים א – בביאור חובת האדם בעולמו)

הפתיחה לספר כוללת את המילים: ליהנות, להתענג, עידון. במבט ראשון המטרה הזאת יכולה להפתיע, שהרי הנאה ועונג נשמעים כמו מטרות אנוכיות, שהפוכות להתמסרותו של האדם לעבודת ה'. אולם אם הנחת היסוד היא שמטרת הטוב להיטיב, ולמטרה זו ברא הקדוש ברוך הוא את האדם, הרי שהאדם צריך להיות שותף בהוצאת המטרה האלקית הזאת אל הפועל. הוא מחויב לדאוג שהוא יגיע אל הטוב המיועד לו. בהמשך הספר ובמיוחד במידת החסידות שכל מטרתה עשיית נחת רוח ליוצרו, מתברר שהמטרה הזאת מורכבת יותר מכפי שמצטייר במשפט הפותח, אך מכל מקום קביעה ראשונית זו שבה פותח רמח"ל את ספר עבודת ה' שלו, מתפענחת לאור הקביעה היסודית שטעם הבריאה להיטיב, כי טבע הטוב להיטיב.

כל האמור עד כה, בנוגע להטבה כתכלית הבריאה, הוא רק היסוד הראשון בעמדתו של רמח"ל בסוגיה. בשיעור הבא נראה אצלו מרחבים נוספים בעניין טעם הבריאה, שעדיין לא נגענו בהם.

 

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ב.