טעם הבחירה החופשית במשנת ר' צדוק | 2

בשיעור שעבר ראינו את התייחסותו של ר' צדוק לשלושת הקודקודים במשולש הבחירה – הקב"ה, האדם והטבע. ר' צדוק נותן מקום רחב לגורם הטבעי, שלא בלט כל כך בדברי קודמיו. בין השאר הוא קובע כי יש לכל אדם שורש אישיותי שעמו הוא נולד, ואותו אין ביכולתו לשנות. ראינו כי ר' צדוק מותח את הקצוות, ומעצים כל אחד מהקודקודים, אך עם זאת מלכד את כולם סביב רצון ה'. לכן עם כל עוצמתו של הגורם הטבעי, יש מצבים שבהם צריך למסור את הנפש ולפעול נגד הטבע, כדי לקיים את רצון ה'.

בשיעור זה נמשיך לראות את מערכת היחסים המורכבת בין שלושת הקודקודים, ונתבונן בהשלכות שלה על עבודת ה'.

 

עיקר התיקון – "במה שיצרו תוקפו ביותר"

לפי היסוד שראינו עד עכשיו, שאין אדם יכול להשתנות משורשו, נדמה שאם יש תחום שבו היצר תוקף את האדם במיוחד – כנראה יכולת הבחירה שלו בתחום זה נמוכה. אולם ר' צדוק עושה שוב תפנית, ואומר שהבחירה נעוצה דווקא בתחום שבו היצר תוקף:

כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו. ובדברים שהירבה לפשוע בהם ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר לבב ולכן אמרו (ויקרא רבה כ"א ה') שבאבר שבו חטא בו יעשה מצוות ואין זה רק תיקון לעבירה הקודמת מדה כנגד מדה, אבל הוא גם תיקון נפשו בפרט כי כל אחד נברא לתיקון איזה דבר פרטי אשר בו נתיחדה נפשו בפרט ואין לה חבר [כמו שלא נמצא פרצופים שוים ופרצוף פנים רומז על צלם א-להים דנפש] כנודע מאמר הקדמונים על מאמר חז"ל (שבת קיח, ב) אבוך במאי זהיר טפי:

ועל כזה אמרו (גיטין מג, א) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל, שעל ידי המכשלה הוא מבין שלכך נוצר לתקן אותו דבר. הלא תראה אחז חתם התורה כמו שאמרו בחלק (סנהדרין קג, ב) ובמדרש (בראשית רבה מ"ב ג') שמנע תינוקות של בית רבן אמר אם אין גדיים וכו' לפי שהוא היה כלי מוכן להוליד חזקיה שהיה מרביץ תורה ביותר כדאיתא סוף פרק קמא דבבא קמא (יז, א) ופרק ב' דסנהדרין (כ, א) ועד שלא נמצא עם הארץ בימיו כדאיתא בחלק (שם צד, ב) עיין שם ממש ההיפוך:

(צדקת הצדיק מט)

לדברי ר' צדוק, לכל אדם יש תיקון מסוים בעולם שאליו הוא נשלח, והדרך לזהות את תיקונו היא על ידי זיהוי היכן היצר מתגבר במיוחד. התחום שבו הוא מוצא את עצמו מתמודד יותר מכל – זהו הנושא המרכזי שלו בחיים, שם תיקונו העיקרי. כך מסביר ר' צדוק את העיקרון "באבר שחטא – בו יעשה מצוות". אפשר היה להבין שמדובר רק בתיקון על דרך "מידה כנגד מידה", אך ר' צדוק מסביר שהתיקון מהותי יותר, והוא תיקון אישיותו של האדם – הכוח שבו האדם חטא הוא הכוח המרכזי שלו בעבודת ה'. תקיפת היצר מעידה לא על השורש הלא-בחירי של האדם אלא להפך, על הנושא המרכזי בחייו. באופן זה מסביר ר' צדוק גם את האמירה ש"אין אדם עובר על דברי תורה אלא אם נכשל בהם": הכישלון לא רק הופך את עבודת ה' לעמוקה ומשמעותית יותר, כפי שאפשר להבין בהבנה פשוטה, אלא גם מסמן את המוקד העיקרי שבו צריכה להתרחש עבודת ה' של האדם.

 

ההתמודדות המורכבת מול היצר

לאור אמירה זו של ר' צדוק, מפתיע לראות את הפיסקה החריפה הבאה:

כל השתדלות האדם בשבירת היצר בתאוות נקרא חן ויופי לבד שהוא שקר והבל שאינו קיום לעד כי היצר מתגבר בכל יום ואולי מחר לא ינצחנו. רק העיקר לבקש מהשם יתברך שיהיה בעזרו, שזהו מבטח נאמן כי גואלו חי. וזה שאמרו (סנהדרין כ, א) שקר החן זה יוסף [אינו יופי גמור כמו שאמרו ז"ל (סוטה לו, ב) שיצאו טיפין. לכן נקרא שקר] והבל היופי זה בועז שאמרו שם גם כן שנתקשה והיה לו תאוה ויצר רק התאמץ נגדו ולכך היה רק שעה אחת אבל אשה וגו' זה פלטי שהיה הלוך ובכה על מצוה דאזלה מיניה מה שאין כן יוסף ובועז ודאי היו רוצים יותר שלא יהיו באותו נסיון כי הוא נקרא פלטיאל שפלטו וכו' זכה לסייעתא דשמיא ולא מהשתדלותו:

(צדקת הצדיק נא)

ר' צדוק לוקח את הפסוק "שקר החן והבל היופי" לעבודת ה', ומציג את הניצחון מול היצר כחן ויופי, שבמובן מסוים הם שקר והבל. אין הכוונה שהם שקריים ממש, אלא שהם חולפים ועוברים. כך גם התגברות על היצר היא מאורע חד פעמי שאינו מתקיים.

לדברי ר' צדוק, אדם אינו יכול לדעת אם יצליח לנצח את היצר בהתמודדות הבאה. ייתכן, לדוגמה, שאדם ימצא לעצמו דרך מסוימת להתמודד עם תאוות האכילה. יהיה לו משפט קבוע שהוא יחזיק בראש, ויאמר לעצמו בכל רגע שהתאווה תתעורר. במשך כמה ימים דרך ההתמודדות הזאת תפעל יפה, אך לאחר שבוע פתאום היא תיכשל מול היצר. האדם בוודאי יהיה מופתע ומאוכזב, אך לפי ר' צדוק יש סיבה לחוסר ההצלחה – יצרו של האדם מתגבר עליו כל הזמן, ולכן גם אם האדם מצא דרך לגבור עליו, פעמים רבות זה יועיל רק לתקופה מסוימת. להצלחה יהיה אורך חיים מוגבל, והיא לא בהכרח תחזיק מעמד לטווח הארוך.

אמירה זו מובנת לאור הקביעה שיש שורש טבעי באדם, אך קשה לאור האמירה הקודמת, שהמקום שבו תוקף היצר הוא זירת התיקון העיקרית. מה היחס בין שתי האמירות של ר' צדוק? במקום שאדם מתקשה בו בעבודת ה', האם עליו להשקיע מאמץ דווקא שם, כפי שעולה מהפיסקה הראשונה – או להרים ידיים, כפי שעולה מהפיסקה השנייה?

ייתכן שגם הפיסקה השנייה לא באה לייאש את האדם, ולומר שהעבודה שלו מול היצר חסרת תועלת. קודם כל, ר' צדוק מניח את הדברים על השולחן. ספרי מוסר רבים מדברים על ההתמודדות מול היצר כאפשרית, ועלולים להביא את האדם להכחשה והדחקה של כישלונותיו בהתמודדות. יתרה מזאת, אם אדם קורא ספרי מוסר ורואה שהוא אינו מצליח לעמוד בדרישות שלהם, הוא עלול לחשוב שיש לו בעיה חריגה, ואין לו סיכוי להצליח במה שאחרים מצליחים בו. כתוצאה ממחשבה זו הוא עלול להתייאש. ר' צדוק מבהיר שהבעיה קיימת, ואין להתעלם ממנה: גם כשאדם מצליח לגבור על היצר, בפעם הבאה ייתכן שייכשל, וכל מאמציו ייראו כמיותרים.

ר' צדוק אינו הראשון שמכיר בקושי להתמודד מול היצר. אדמו"ר הזקן, למשל, לימד שיש ל'בינוני' מלחמה תמידית מול הצד הבהמי שבו, כפי שראינו בעיסוקנו בספר התניא. אולם מסקנתו הייתה שאם יש מלחמה, צריך להסתער ולהילחם בכל עת. ר' צדוק, לעומת זאת, מבהיר שלא תמיד עולה ביד האדם לנצח את היצר, ולפעמים אחרי ניצחון מגיע כישלון. על האדם לא להתייאש, אלא להבין שזו דרכה של ההתמודדות.

מתוך הכרת הבעיה, ר' צדוק מבין כי עבודת היצר אינה יכולה להסתכם במלחמה חזיתית. במקרה של נפילה, הפתרון אינו בהכרח להילחם להתאמץ למרות הכל, כיוון שהמאמץ לא בהכרח יצליח. במקום זאת הוא מחפש דרך נוספת להתמודדות, ומגיע לעצה בעלת אופי חסידי – למסור את המאבק לקב"ה, להתפלל אל ה' לעזרה במלחמת היצר.

 

נקודת הבחירה העיקרית – יראת שמים

בפסקה הבאה עוסק ר' צדוק במושגי האהבה והיראה, ושם הוא מבחין בין העבודה האנושית הבחירית ובין מה שמוטבע באדם:

...פירוש אהבה זוטא היא הנקראת בלשון הכתוב אהבה מסותרת שאינה בהתגלות בלבו להיות בוער כרשפי אש. שהתוכחת מגולה שמוכיח ללבו בהתגלות הלב ומייסרה על ריחוקה מהשם יתברך שזהו מדת היראה טובה הימנה. הגם דאהבה גדול מיראה זהו כשהיא גם כן בהתגלות והתלהבות בלב ונקרא אהבה רבה. אלא שזה רק מתנת השם יתברך ואינו ביד האדם בהשתדלותו כמו היראה בהתגלות שיכול לבוא על ידי התוכחת ללבו וכמו שאמרו (ברכות לג, ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים...

(צדקת הצדיק ר)

ר' צדוק מביא את האמרה "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ללא התוספת של רבו מי השילוח, שגם יראת שמים בידי שמים. הוא אומר כי ביד האדם לעורר בעצמו יראת שמים, אבל האהבה בהתלהבות הלב – ניתנת משמים ואינה תלויה באדם. מכאן נראה כי יש בעבודת ה' רק חרך מצומצם של בחירה – היכולת להתעורר ליראת שמים, אך בפסקה אחרת מתבררת משמעותה הגדולה של בחירה זו:

...וכאשר מעורר כוחותיו שבלב להשם יתברך וזהו על ידי היראת שמים כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג, ב) בזה הוא כח התעוררות האדם. אז מתגלה אצלו בכלל רצון השם יתברך באותו יום בלא עיונו ואחר כך בעיונו ובינתו מברר דבר זה בחדרי לבבו. אבל מכל מקום הוא מתעורר לזה מצד הכוחות הכלולים בו המתעוררים על ידי היראת שמים...

(צדקת הצדיק רכא)

לדברי ר' צדוק, אחרי שהאדם מתעורר בתחילת היום ליראת שמים – כל היום שלו יהיה גילוי של רצון ה', אפילו אם לא יחשוב כך ולא יבין כיצד הוא מגלה את ה'. לאחר מכן הוא יכול לברר עם עצמו ולהבין כיצד מעשיו מגלים את רצון ה'. אם כן, לשלב הבחירי של ההתעוררות ליראת שמים יש השפעה עצומה, שהרי על ידה מופיע רצון ה' (הקודקוד האלוקי) ומתגלה דרך כל המעשים שעושה האדם (מטבעו, מכוח הקודקוד הטבעי).

בפסקאות שראינו עד כה, כל פסקה מדברת על הכוחות המשפיעים על האדם, ובכל זאת יש מקום שבו האדם יכול לבחור. יש מרחב בחירה שבו השער פתוח לאדם. אם האדם בוחר בדרך הנכונה, הוא מכניס גם את רצון ה' לתמונה. לפי שתי הפסקאות האחרונות, נקודת הבחירה המרכזית של האדם היא ההתעוררות ליראת שמים.

 

היחס לחוטאי ישראל

ראינו את הדגשת הקודקוד הטבעי, ראינו שיש מקום גם לבחירת האדם, וכעת מחדד ר' צדוק את מקומו של הקודקוד האלוקי:

אל יתמה האדם אם יראה רשעים מתרבים בעולם והולכים ומתגדלים בכל יום, כי ידע שהשם יתברך הוא בעל הכרם וכמו שאמרו (בבא מציעא פג, ב), ויודע טיבו של כרם יותר ממנו ומתקן צרכיו בכל עת ורגע. והנה חז"ל (סנהדרין צח, א) אמרו שבן דוד אפשר שיבוא בדור שכולו חייב דיעמיד מלך קשה כהמן שישובו בתשובה והרי אמרו ז"ל (שיר השירים רבה ב' ב') איזה דור חביב מכל הדורות זה דור המדבר מפני שזכו לקבלת תורה, וכן על דורו של שלמה המלך ע"ה אמרו (מועד קטן ט, א) שנתבשרו לחיי עולם הבא מפני שזכו לבנין בית המקדש, ואין צריך לומר דורו של משיח ודאי יהיה חביב ואפשר שיהיה כולו חייב ויתהפכו לדור חביב על ידי שהשם יתברך יביאם לתשובה, ועל כרחך ששורש נשמתם ממקום גבוה יותר מכל הדורות:

דבאמת כל חוטאי ישראל אינם בעצם רק המשילום חז"ל (סנהדרין מד, א) לאסא דקאי ביני חילפי, ולכן הם היסורים על ידי החטא שהחוח עוקצה אבל כשישרפו החוחים שסביבות תשאר השושנה בשלימותה ואדרבה שושנה שבין החוחים חשובה יותר, כמו שמובא בזוהר (ח"ב קפ"ט ע"ב) [ואתאן למאן דאמר בעלי תשובה עדיפי]. ותשובה אפשר שיהיה ברגע אחד כדמוכח פרק ב' דקידושין (מט, ב) ואנו מבקשים השיבנו וגו' רק השם יתברך צווח שובו וגו' (מדרש רבה סוף איכה ה' כ"א) ומסתמא בדור שכולו חייב על כרחך שיהיה אז דידן נצח וכשהשם יתברך ירצה הרי ברגע אחד יכלו כל הקוצים הסובבים ויהיה הכל כרצונו ויתגלה שגם מה שקודם היה הכל לצורך.

(צדקת הצדיק נב)

הרקע ההיסטורי שמאחורי פסקה זו ברור למדי. בימיו של ר' צדוק מתחילים להתפשט בעולם היהודי ההשכלה והחילון. אמנם לפולין, שבמזרח אירופה, הם מגיעים לאט יותר מאשר למערב אירופה, אך גם שם הדי התופעה מורגשים וניכרים היטב. נדמה כי מצבו הרוחני של העם היהודי הולך ומידרדר, וגאולתם של ישראל מתרחקת. ר' צדוק מבהיר ומזכיר כי גם מצב זה מנוהל בידי הקב"ה. אמרה זו בפני עצמה מדגישה את מקומה של ההשגחה האלוקית, שמנהלת את העניינים מבעד לבחירה האנושית, אך כאן ר' צדוק מחדש נקודה נוספת.

ר' צדוק מביא את אמרת חז"ל שדור הגאולה יכול להיות כולו חייב, אמרה שהיום – אחרי שנים רבות של התמודדות מול החילון והכפירה – כבר מוכרת לנו יחסית. ר' צדוק מקשה: דור שמתרחש בו דבר גדול הוא בהכרח דור חביב לפני ה', ועם זאת ייתכן שדור הגאולה כולו יהיה חייב. איך ייתכן שדור של רשעים יהיה חביב לפני ה'? אלא שגם לדור של רשעים יש יכולת לעשות תשובה. לכן גם אלו הקרויים רשעים הם חביבים, ובאמת מוטבעת בשורשם סגולת ישראל, שאחרי תהליך התשובה תתגלה ותבוא לידי ביטוי.

אם הדור כולו חייב, איך ייתכן שהוא ישוב פתאום? מסביר ר' צדוק שהתשובה תבוא בהכרח מתוך מהלך אלוקי שיעורר את עם ישראל. התשובה דורשת בחירה, אבל הבחירה תנוהל בידי ה'. אם כן, אפילו התשובה, ששייכת במיוחד לצד הבחירי של עבודת ה', גם היא מנוהלת בידי ההשגחה האלוקית.

אנו רואים כי אף אחד מגורמי ההשפעה אינו פועל באופן בלעדי, ושלושת השחקנים נוכחים תמיד בזירה; עם זאת, ההשגחה האלוקית היא הגורם העליון והמוחלט, שפועל מעל שאר הגורמים – ודרכם.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אוריאל עיטם.

עורך: חיים אקשטיין, תשפ"ג